הצד היפה של עדי מדינה והקלטות: חשיפת כיעור גדול מהם

עדי מדינה היוצאים נגד האיש שמינה אותם, אנשי סוד שמקליטים את מעסיקיהם, מנכ"ל שמתעד את שיחותיו האפלות עם בעל השליטה בחברה — אלה הדברים שמטרידים כמה מהאנשים שהתבטאו בעניין פרשיות נתניהו השונות. מה שמטריד אותם הוא הכיעור הנשקף ממה שהם רואים כהלשנה ובגידה.

אמר זאת יו"ר הקואליציה, ח"כ דוד אמסלם: "הפנטזיה שלי היא שהבת שלי לא תתחתן עם עד מדינה". הזמר יהורם גאון, חתן פרס ישראל, אמר בתוכנית הרדיו שלו שעד מדינה הוא עבריין ומלשן, והשווה אותו ליהודה איש קריות.

אמנם מדובר בשני אנשים החשים קרובים לראש הממשלה, בנימין נתניהו, ועל כן יוצאים להגנתו, אך הם מבטאים הלך רוח שלילי כלפי תופעת הקלטות הסתר ופרסומן וכלפי עדי המדינה — ומסמנים אותם כדמויות שליליות לא פחות, ואולי אף יותר, ממי שאת מעשיו הם חושפים.

ובכן, אין מדובר כאן בתחרות יופי. אם כבר, זה דומה יותר לתחרות כיעור. הנכונות של אדם להסגיר אדם אחר רק כדי להיחלץ מפשעיו שלו אינה דבר אסתטי. אבל בראייה חברתית רחבה, זהו דבר שתכליתו חשיפת כיעור גדול יותר.

והרבה כיעור נחשף עד כה בפרשיות נתניהו השונות: הצעות שוחד, סיקור מוטה לצורך קבלת הטבות כלכליות גדולות, יחס מבזה לעובדים ועוד. ככל שהמעשים מכוערים יותר, כך ניתן לצפות שייענו בהתנהלות מכוערת של מי שנפגע מהם — אם באופן ישיר, ואם בכך שגויס לצורך ביצוע המעשים המכוערים.

הבעיה היחידה היא שאנשים שנרתמו מרצונם החופשי כדי להיות שותפים למעשים פסולים ומושחתים לא בלמו את זה בזמן, ורק לאחר שנחשפו, נעצרו ונחקרו — ניאותו לספר את האמת. הם לא חושפי שחיתויות, שהיו מוכנים לשלם מחיר כבד עבור הערך הזה, אלא חושפי שחיתות בדיעבד. הם עושים זאת כדי להציל את עורם, ואנחנו מקבלים הזדמנות לראות את האמת: את השחיתות, את מגיני השחיתות, את השקרים בדרך, ואת ההודאה באשמה כשהאמת מתגלה. ישפוט הציבור היכן בסולם הכיעור הוא מדרג את החושפים־בדיעבד.

לא רוצים לדעת את האמת

קחו למשל את שלמה פילבר, מנכ"ל משרד התקשורת המושעה, שחתם על הסכם לשמש עד מדינה בפרשת בזק. מתחילת כהונתו של פילבר היה ברור שהוא שבוי בידי בזק ועושה הכל כדי לרצות אותה. זה נכתב ב–TheMarker אינספור פעמים.

אבל פילבר לא ראה לנכון להגיד אז את האמת. הוא העדיף לעשות את רצון אדונו — שר התקשורת דאז, בנימין נתניהו — במקום לשמש שומר סף לאינטרס הציבורי. כעת, בלחץ החקירות במשטרה, הוא החליט לדבר ולהעיד.

מכוער? אולי. אבל יש גם יופי בכיעור הזה. ללא עדי מדינה, ללא הקלטות וללא עדויות של אנשים מבפנים — נקבל מציאות מדומה, ארוזה בצלופן וביחצנות ריקה, והרבה מלים יפות על רפורמות ותחרות. כעת יוצאת האמת לאור, ללא תיווך, ללא הטיות כלשהן, פשוט ולעניין. זה נראה רע ודוחה, אבל ככה זה.

מי שלא רוצה עדי מדינה והקלטות בעצם אומר שהוא לא רוצה לדעת את האמת. זה בסדר לחשוב שיש פגמים מוסריים בהתנהלות של עדי מדינה ומקליטי שיחות, ולטעון שאנחנו לא היינו נוהגים כך לעולם, אבל חייבים להסתכל גם על התוצאה הסופית: חשיפת האמת.

והאמת המתגלה אט־אט בפרשיות נתניהו השונות חושפת מציאות מדהימה בחלקה, אך בחלקה השני גם לא מפתיעה. מי שקורא ועוקב בעיתון זה אחר הסיקור של שוק התקשורת קיבל לא מעט הזדמנויות להבין כיצד השוק הזה עובד, פירוט של מפת האינטרסים, ותשובה לשאלה מדוע האג'נדות הנסתרות בעיתונים מסוכנות פי אלף מכלי תקשורת המחזיקים באג'נדות גלויות.

אך גם אלף כתבות כאלה לא יוכלו לספק תמונה טובה יותר לקרב הטיטאנים בין ראש הממשלה נתניהו לבין המו"ל החזק בישראל, ארנון (נוני) מוזס, כפי שנחשפו בהקלטות של ארי הרו — ראש הסגל לשעבר במשרד ראש הממשלה שנהפך לעד מדינה.

ההקלטות לא נחשפו עדיין במלואן, אך מהמעט שפורסם קיבלנו הצצה חשובה לדיל שהציע מוזס לנתניהו: סיקור אוהד שיבטיח לו את השלטון, בתמורה לכך שיפעל לצמצום התחרות מצדו של החינמון "ישראל היום". ההקלטות האלה צריכות להיחשב לנכס לאומי. כמה פעמים הציבור מקבל הצצה אינטימית כזו לשיחות של המו"ל החזק בישראל עם ראש הממשלה? כמה פעמים הוא מקבל את האמת על מה שמעסיק את נתניהו ומוזס בצורה נקייה ומזוקקת, ללא תיווך ופרשנות?

הדרך היחידה לשמור על היגיינה ציבורית

אפשר לפטור את הפרסום הזה בכך שהשיחות ההן לא היו מחייבות, מין שיח רמאים שלא התכוונו ממילא לספק את הסחורה המובטחת; ויש שיאמרו ששיחות בין פוליטיקאים לעיתונאים לא צריכות להיחקר (נתניהו אמר זאת, וצימצם בכך את מוזס לדרגת עיתונאי — כאילו אינו איש עסקים רב עוצמה). אך בשורה התחתונה, הציבור קיבל לראשונה את האמת על יחסי נתניהו־מוזס וגם על יחסי נתניהו־"ישראל היום". זה לא היה קורה בלי ההקלטות של ארי הרו, שנעשו בידיעתו של נתניהו — אם כי לא ברור לאיזה שימוש הן נועדו.

אם זה לא מספיק כדי להבין איך פועלים מו"לים ובעלי כלי תקשורת מול ראש הממשלה בשבתו כשר התקשורת המחליט בעניינם, קיבלנו בשבוע שעבר מקצת מהעדויות של פילבר ושל אילן ישועה, מנכ"ל וואלה. כאן, כמובן, רואים את האינטרס הברורים של נתניהו לקבל סיקור אוהד באתר וואלה, ואת האינטרס הברור עוד יותר של שאול אלוביץ', בעל השליטה בבזק ובעלי וואלה, לקבל הטבות כלכליות אדירות. אך בעיקר רואים שאין מי שיבלום אותם בזמן אמת.

פילבר לא העז להתקומם כשנתניהו הורה לו לפעול למען בזק ואלוביץ'. ישועה זרם עם דרישות אלוביץ' והוריד הוראות בהתאם לעובדי וואלה. הדיל הזה נחשף ב"הארץ" על ידי גידי וייץ וגרם ליועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, לאסור על נתנ­יהו לעסוק בענייני בזק. אבל האיסור לא בלם את פילבר, שהתנדב להמשיך בקיום הדיל — לטענתו, בלי שהבין מה הוא עושה.

רגולטור שבוי שעושה דברים מפוקפקים ואולי גם פליליים, מגן עליהם בכל כוחו, ורק כשהוא נעצר ונחקר — הוא אומר את האמת. מה מכוער יותר, ההיתממות והשקרים במהלך כהונתו? הטיפשות או העיוורון שהוא מייחס לעצמו בזמן אמת? או העובדה שהוא מסכים לשמש עד מדינה ולספר הכל?

אותן שאלות תקפות גם לגבי ישועה. האם הסכמתו להפוך את וואלה לשופרו של נתניהו היא הדבר המכוער, או שמא העובדה שהקליט את מעסיקו אלוביץ' במשך שנתיים, במקום לגשת לתחנת המשטרה הקרובה ולהתלונן?

שניהם מכוערים. אין מנצחים בתחרות הזו. הניצחון היחידי הוא היכולת של הציבור לקבל כעת את כל הכיעור הזה במנות גדושות, לא מזוקקות, ולהבין איך פועלים כאן כלי תקשורת מרכזיים; איך פעל ראש ממשלה שנחשב זהיר ושקול בענייני ביטחון וכלכלה, אך נטול בלמים בענייני תקשורת; ואיך פועלים שורה של יועצים, לוביסטים, מאכערים ומתווכים.

הכיעור הזה נחשף לעיני מי שמוכנים לראות אותו. זוהי שעת מבחן קריטית להיגיינה הציבורית, ולהבנת יחסי הון־שלטון־עיתון. יש צורך בכל מי שמסוגל לתרום להבנת המציאות הזאת — גם אם מדובר במי ששיתף פעולה ונחשף. מי שחושב שהבעיה העיקרית היא עדי מדינה, שטינקרים ומקליטי שיחות, מתרכז בעלילת המשנה ולא בסיפור העיקרי.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!