אין דבר העומד בפני הרזון: נשים מספרות על המהפך בחייהן

"הייתי אישה עם עודף משקל גדול. בחיים שלי לא עשיתי ספורט ולא כי לא רציתי, אלא כי לא היתה לי מודעות לזה. הגעתי למצב ששקלתי 100 קילו והרגשתי שאני חייבת לעבור שינוי כדי לחיות. פשוט כך."

מירי פורסט, האישה בוורוד, התחילה כאישה מלאה ועשתה מהפך משמעותי בחיים שלה כשהבינה שהיא חייבת שינוי. היא גילתה את הריצה, רזתה ופיתחה שיטה שמלמדת נשים לרוץ מ-0 ל- 10 קילומטרים ב-24 שבועות בלבד.

"איך הכל התחיל? אחרי שילדתי את הבת הבכורה שלי הבנתי שאני חייבת שינוי. התחלתי להתאמן ולעשות ספורט וראיתי שמעבר למשקל שירד, הספורט משפיע בעיקר על ההרגשה הנפשית שלי, ההרגשה הטובה הפכה לעיקר והירידה במשקל הפכה לבונוס. במרתון ירושלים בשנת 2012 רצתי יחד עם בעלי במקצה 10 קילומטר, הסתכלתי סביבי וראיתי שכמעט ואין נשים שבוחרות לרוץ. אמרתי לעצמי שהריצה היא ספורט כל כך בריא ובעיקר נגיש מאוד, לא עולה כסף ולא מצריך מכשירים מיוחדים, צריך רק לנעול נעלי ספורט ולצאת לרוץ."


נשים רצות ברחובות ירושלים. צילום: בשמת עדיקה

"להגיד שזה היה קל? ממש לא. להיות רזה זה לא בום וגמרנו, זה תהליך לא נגמר של מלחמה עצמית ברצון לאכול מתוק ופחמימות. במשך השנים היו לי עליות במשקל, ירידות ושוב עליות ושוב ירידות. גם לרוץ זה לא קל, אבל זה ממש ניצחון הרוח על החומר. בקבוצות הריצה שלנו אני רואה נשים שמנצחות את ה"לא יכולה" כל פעם מחדש. בתוך תהליך ההרזיה הריצה, גם אם היא לא בהכרח עוזרת להרזיה, יש לה מקום חשוב ביותר. הריצה משמרת את הירידה במשקל, מזרימה אנרגיות ומעלה מצב רוח, כך שאם נניח נפלתי ואכלתי מתוק, אני יוצאת לריצה ומרגישה טוב בהרבה."

"כשראיתי כמה הריצה מסייעת לי החלטתי להפוך את זה לשליחות שלי, פתחתי בשנים האחרונות קבוצות ריצה בכל הארץ בשיטה ייחודית שפיתחתי והתחלתי להריץ נשים. למעלה מ-2700 נשים רצות עם החולצות הוורודות שמסמנות את קבוצות הריצה שלנו, הן מגיעות להתחטב ולרזות, אבל הרווח הנפשי ותחושת המסוגלות שהן מרוויחות היא העיקר."

,

גם הדסה הסכימה לשתף במהפך שעברה: "הייתי בת 21 ושקלתי 120 קילו וזה הלך והחמיר. לקראת החתונה של אח שלי עברתי בחנויות ובכל חנות שמעתי שוב ושוב שאין בגדים במידות שלי. באחת החנויות ביקשתי בגד במידה 48, המוכרת הביטה בי בחצי עין ואמרה, לא אני חושבת שאת צריכה בגד במידה 52, היא הביאה לי שמלה שפשוט לא עלתה עלי. בחתונה עצמה כל הנשים באו לברך את הכלה ועברו להציץ עלי." היא מספרת.

"הבנתי שאני חייבת לרדת במשקל אבל ידעתי שדיאטה רגילה פשוט לא תעזור לי. ראיתי אנשים במשקלי שירדו 20 או 30 קילו והתגובות שהם קיבלו היו בעיקר: 'אה, ירדת קצת', בדרך כלל הם עלו אחר כך בחזרה. הבנתי שאני חייבת לעשות שינוי דרסטי, שיחייב אותי גם לשינוי באורח החיים אז אזרתי אומץ והלכתי על ניתוח".


צילום: pixabay

"היה לי קשה. המידות בבגדים לא הפסיקו לעלות, היה לי קשה להתכופף והבנתי שאני חייבת לעשות מהפך בחיים שלי. הקושי הגדול כלל לא היה אחרי הניתוח, אלא השינוי במוח שהייתי חייבת לעשות. לא חשבתי שהמוח יכול לכאוב, אבל הניתוח הוכיח שטעיתי בגדול. היה כל כך קשה להריח ריח של אוכל טוב ולא להיות מסוגלת לאכול ממנו, הייתי אצל אמא שלי והיא הכינה את האוכל האהוב עלי והמוח הריח והקיבה הריחה, טעמתי ביס והקיבה הייתה מלאה כאילו אכלתי חמישה מגשי פיצה. לעולם אני לא אוכל לתאר את ההרגשה הזו. גם לשתות הייתי צריכה ללמוד מחדש עם קש ובלגימות קטנות. לקח לי זמן להכיר מחדש את הגוף שלי ולהתרגל."

"למדתי מהניתוח הרבה" מספרת הדסה, "למדתי שיש כלים מדהימים שהקב"ה נתן לנו כדי לשנות את החיים והניתוח הוא אחד מהם. על עצמי למדתי שאני יכולה לשנות את אורח החיים שלי, לא האמנתי שזה אפשרי, אבל הוכחתי לעצמי אחרת".

"הדבר שהכי עזר לי לרזות ולעבור את התקופה הקשה היה ההרגל שפיתחתי לעצמי לשתות. פשוט לשתות כמה שיותר. שתיתי הרבה מים ותה ירוק פעמיים ביום. אני יודעת להגיד שפשוט שחררתי. הספקתי לפחד מאוכל וזרקתי את פנקס החשבונות של כמה אכלתי, מתי אכלתי ואיפה תהיה הארוחה הבאה, אם אכלתי בורקס - זה לא אומר שאני צריכה לצום עד הערב, אכלתי לפני שעתיים - אפשר לאכול עכשיו ועוד. חייבים לשחרר את הפנקס כדי להרזות"


לשחרר את הפנקסנות מהאוכל. צילום: pixabay

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!