אישי נשי: "ילדי האהובים, אני בת 80 שאוהבת להיות גם לבד"

"לא, אמרתי לך שאני לא רוצה לבוא. אני באמת מעריכה את ההזמנה . נדבר..." סיימתי עוד שיחת טלפון מתסכלת עם בתי המקסימה.

היא פשוט לא מצליחה להבין אותי ואני גם לא מצליחה להסביר. אולי דרך הבמה הזו היא, אחיה ואחיותיה יבינו.

קוראים לי חנה אני מתקרבת לשנתי השמונים, לפני למעלה משנה התאלמנתי מבעלי אחרי למעלה מחמישים שנות נישואין מאושרות. יש לי שבעה ילדים נהדרים וגם שבעה חתנים וכלות שאני מעריכה ואוהבת ויחד איתם גם כמה עשרות נכדים מקסימים בלי עין הרע וב"ה בשנים האחרונות התחילו להגיע גם הנינים. אני מודה לה' על כל אלו וכן על הבריאות והכוחות שהוא נתן וממשיך לתת לי, מאחלת לכל אחת בגילי את השפע שה' נותן.

בשנה האחרונה, לאחר תקופת אבל על בעלי גיליתי פתאום את הלבד והכרתי תחושה חדשה - שיעמום. גדלתי במשפחה ברוכה התחתנתי וב"ה הבית התמלא במהרה. זכיתי לבית מלא שמחה, בית פתוח שחברים וידידים תמיד הגיעו אליו. גם כשהילדים נישאו תמיד אירחתי והנכדים היו בני בית בדיוק כמו הילדים.

במקביל עבדתי הרבה שנים בתור מורה. אהבתי את חיי מאד והייתי עסוקה "מעל הראש" בשנים האחרונות כאשר בעלי חלה כל ימי ושעותי הוקדשו לטיפול בו. זו היתה זכות גדולה אבל גם עבודה במשרה מלאה שהעסיקה אותי עד מעבר לראש.

ופתאום לבד. בתחילה זה היה מבהיל, אבל אחרי תקופה קצרה התחלתי לעשות דברים - לחיות את החיים. שיעורי תודה מצוינים שתמיד רציתי לשמוע, שיעורי התעמלות ושחייה על בסיס כמעט יומיומי. הצטרפתי למועדון ופגשתי שם חברות מקסימות - אנחנו יוצאות לטיולים, שומעות מגוון הרצאות ועוסקות ביצירה, באופן אישי גיליתי לתדהמתי שאני נהנית מאד לצייר.

וזה היה נהדר. פתאום לא היו בישולים רבים. מעט מאד כביסה והבית נשאר מסודר (אחרי הכל, כמה אישה אחת יכולה ללכלך) והיו גם השבתות.

אני מוזמנת בכל שבוע לאחד מילדי או שהם רוצים לבוא אלי. אבל שבת אחת מכורח הנסיבות נשארתי לבד וגילתי שאני ממש נהנית. שבת שקטה, בקצב שלי ובאופן המתאים לי. אני הולכת לבית הכנסת ליד הבית, אוכלת בשעה שאני רוצה ושרה לעצמי את הזמירות (בדרך כלל לא מתאפשר לי כי בשולחן נמצאים בדרך כלל גם החתנים והבעלים של נכדותי), קוראת את פרשת השבוע וגם אוסף עיתונים שאני מנויה עליהם. לאחר שישנתי היטב בצהריים אני יוצאת לשיעור לנשים בבית הכנסת ובמוצאי שבת - אין כמעט עבודה - לא לנקות ולשטוף כלים וגם לא נסיעה הביתה ופירוק המזוודה.

אבל לילדים שלי פשוט קשה להבין, למה אני לא רוצה לבוא אליהם לשבתות. הם מנסים בכל כוחם לגרום לי להרגיש נוח וטוב, נראה לי שהם גם דואגים וגם קצת נפגעים.

אז אולי דרך הבמה הזו אני אצליח להעביר את המסר אל הילדים שלי: אני אוהבת אתכם מאד ומעריכה את כיבוד ההורים שלכם אבל אם אתם אוהבים ומכבדים אותי, כבדו את הרצון שלי להיות לעיתים בשבת לבד. אחרי כל השנים האלו שהייתי ביחד - לפעמים גם זה יכול להיות נעים.

התלבטתי אם לכתוב את זה כי הרבה מאד נשים - אמהות מבוגרות לא מזדהות עם מה שתיארתי (אני פוגשת אותן מדי פעם) ואותן, מצווה גדולה לא להשאיר לבד. אז אולי כמו בכל התחומים עזרה נותנים ברגישות – למה באמת זקוק זה שנעזר ולא מה אני רוצה לעזור.

קוראות יקרות, אנחנו מזמינות אתכן לשתף אותנו בסיפורים/אתגרים/חוויות מהחיים שלכן. שלחו לנו ל: [email protected]

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!