פינת הפאר: מעבר לפחד - סיפורן של נשים שיצאו מהכלא האישי

"כשהלב בוכה רק אלוקים שומע, הכאב גדול ואין לאן לברוח עשה שיגמר כבר לא נותר בי כוח..."

מיכל אישה אמיצה ומדהימה, מנהלת מעון לנשים מוכות, ביקשה שאעביר פעם בשבוע קורס העצמה לנשים שנמצאות במעון.

חשבתי רבות עם להיכנס למקום מאתגר שכזה, מצד אחד השכל אמר לי: "עזבי, למה לך, זה גדול עליך", אבל מצד שני הלב אמר לי "פארלי את בשליחות בעולם הזה, יש לך את הכוחות והכל קטן עליך". בחרתי להקשיב ללב והלכתי על זה.

הגעתי למקום שקט, נקי ומטופח. חיפשתי את הנשים המוכות, האומללות, המוזנחות אבל מצאתי נשים יפות ומטופחות, כאלה שלא האמנתי שהן היו מוכות אבל מיכל סיפרה לי שחלק הגיעו עם מכות כחולות על הפנים וכולן עם מכות כחולות בנשמה.

שמונה נשים שגרמו להן לשכוח מי הן, מה הן ואיזה כוחות ויכולות טמונים בהן. שמונה נשים, חלקן אימהות לילדים ושתיים אפילו סבתות לנכדים וכל ייעודו של המקום בו הן נמצאות זה לתת להן את הדבר האחד שהוא בעצם הכול - אהבה.

כדי להחזיר לכל אישה את האמונה שלה בעצמה, צוות המקום מתגייס לתת לכל אישה את המקום שלה מתוך הבנה, הכלה ואמפטיה, ללא שיפוטיות, ללא האשמה, רק אהבה ונתינה אין סופית.

בפגישה הראשונה היה לי קשה לשבת מול שמונה הנשים, שאפילו את שמן התביישו להגיד פן זה יעבור הלאה ומישהו חלילה ידע שהן כאן במעון.

לרגע ניכנס בי יאוש, חשבתי לעצמי: "מה בעצם נשים רוצות? שישמעו אותן. שיבינו אותן."

בחרתי להשתמש במשחק הקסמים ששובר את הקרח בכל מקום:

-"חבילה עוברת מכירות?" שאלתי.

-"כן. ברור" הגיעו התשובות מכל עבר.

לשמחתי הנשים זרמו אל תוך חוויית המשחק. כולנו נהנינו, כייף לחזור למשחקי ילדות לצחוק עם חברות כדי לשכוח לרגע קצר מהכאב ומהצער. רגע לפני תחילת המשחק הסברתי למי שלא מכירה והזכרתי לאלה שכן: "מעבירים את החבילה בין כולנו תוך כדי שירה ובכל פעם שמוחאים כף מקלפים עטיפה אחת מהחבילה ומגלים תחתה משימה או שאלה".

חלק מהשאלות היו שמחות ומשעשעות, חלק פנו לאישה אחת וחלק לכלל הנשים. הפתיחות שהגיעה עם המשחק הייתה מדהימה. הרגשתי שהנשים היו בעננים ופתחו את כל הקלפים, את כל הסיפורים . ראיתי במשחק המון געגוע למשפחות. זיהיתי שמחה ודמעות של אושר מצד אחד, אבל גם בושה וחרטה מצד שני.

כשפתחו את העטיפה האחרונה בחבילה התגלתה השאלה הבאה: "את מי אתן לא מסוגלות לפגוש בפינה חשוכה". השאלה הזו העלתה המון תשובות כואבות. ריקי אמרה שהיא לא תוכל לעולם לפגוש בפינה חשוכה את בעלה, שהיכה אותה לאורך שנים. נעמה דיברה על אחיה הגדול שהתעלל בה בילדותם. ציפי אמרה שלא תוכל לפגוש את אמה שגרמה לה כל החיים להרגיש שהיא אפס ולא שווה כלום וליאת דיברה על סבא שלה שגרם לה לצלקות בגוף ובנשמה.


צילום: pixabay

חיה הייתה שקטה, ראיתי שהיא כל כך רוצה לשתף, פניתי אליה וביקשתי ממנה לדבר והיא צעקה: "אני בחיים לא רוצה לפגוש את אבא שלי. אני מפחדת ממנו למרות שהוא בכלל לא בחיים כבר. אני חולמת עליו ונזכרת ברוע ובאכזריות שהיו לו כלפי, הוא נפטר לפני שנה ואפילו בלוויה לא השתתפתי.

ניגשתי לחיה וחיבקתי אותה בחוזקה, הדמעות החלו לזלוג והיא סיפרה: "אבא שלי, את מבינה, א-ב-א שהיה אמור להגן עלי, לשמור עלי, לגדל אותי, הוא זה שהרס לי את החיים. בגלל אבא שלי פגעתי בעצמי רק כדי לבדוק אם יש לי את היכולת להרגיש מהו כאב והאם עדיין יש לי יכולת לחוש בו. אבא שהיה מרביץ לי ומענה אותי והכל מתוך "חינוך", אבא שרעדתי ממנו ומכל דבר שהיה קשור אליו. בשבילי הוא לא היה אבא, הוא היה השטן."

"ואיפה אמא שלך היתה?" שאלו כל הנשים בחדר את חיה. "אמא שלי שתקה כי גם אמא שלי הייתה אישה מוכה. היא נפטרה אין לי הורים ולא היו לי מעולם" כך ענתה.

חיה בכתה, חיבקתי אותה. הכאב והצער היו מורגשים באוויר. דיברתי עם חיה על העבר, היא פרסה בפנינו את מסכת חייה והאשימה את הוריה במצבה הנוכחי.

סיפורה של חיה עורר את הנשים כולן הן דיברו המון על מצבן והזכירו שהן כולן בחדר מרצונן החופשי ולמען טיפול נכון ואמתי מול הרוע והסבל שעברו. השאלה שעלתה שוב ושוב הייתה: "האם זה בכלל אפשרי לצאת מכזה מצב של התעללות נפשית ופיזית?"

בחרתי להתחיל לדבר על חלומות ועל אכזבות. משם המשכנו ודיברנו על החיים, על מי אנחנו, מה אנחנו עושות בגלל העבר ומה בשביל העתיד. עברנו אחת אחת עם המון סבלנות והקשבה והדגשנו את הכוחות שיש בכל אחת ובעיקר חיזקנו את הרצון לצאת מהאתמול ולחיות את ההווה למען המחר.

הדגשנו שכל אחת נמצאת כאן בגלל שהיא רוצה ומאמינה שבטיפול נכון היא יכולה לצאת לדרך חדשה, כי כל אחת מאתנו אחראית לעתידה ולא אשמה בעבר שלה. בשיתוף פעולה עם הצוות במקום כל אחת נלחמת כדי לצאת ולחיות מחדש את העתיד.


יש תקווה.

ראיתי את האמביציה בעיניים של הנשים האמיצות הללו, קיוויתי שעזרתי ולו במעט לבנות אצלן אמון בצוות, בחברה ובעיקר בעצמן, באני שלהן שנרמס במשך שנים ארוכות.

במשך התקופה גילינו יחד, אני והנשים היקרות, שעם טיפול נכון והמון רצון הכל אפשרי. מיטב
אנשי המקצוע נתנו לנשים את הכלים להתמודד עם הטראומה אותה עברו, לבנות כוחות לפרוץ מחסומים ולצאת לעולם מחוזקות כשבחוץ מחכים להם בני המשפחה: הילדים, הנכדים, ההורים והאחים שאוהבים ומתגעגעים אליהן.

בכל מפגש מחדש ראינו איך שהחיים שלנו הם בידיים שלנו והבחירה שלנו היא בין חיים אמתיים מלאי משמעות לבין לשרוד עם הכאב שלנו.

הנשים כולן בחרו ועדיין בוחרות מדי יום להמשיך ולחיות מול האתגרים.

אני כאן עדיין יחד עם אותן נשים מיוחדות. הטיפול הוא ארוך ואני מודה לאלוקים על הזכות ללוות את אותן נשים מדהימות ואלופות בדרכן החדשה .

אני רק חלק קטן במערכה אבל הרגשתי את העוצמה שבלהיות שותפה ברגעים האלה של החיים שלהן.

ולכן קוראות יקרות, בקשה קטנה.
אם גם אתן עוברות או מזהות אלימות
תעצרו את זה הרגע. בשנייה זו.
תשלחו את הנפגע או הנפגעת לטיפול או לכו בעצמכן לטיפול ואל תתנו לאף אחד/ת לקחת מכן את הזכות לחיות כפי שמגיע לכן.

שלכן,

פארלי.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!