החיבוק שמחמם אותי גם אחרי 30 שנה • סיפור לחודש אדר

משנכנס אדר מרבים בשמחה. נראה שזהו הזמן המתאים לספר על אישה מיוחדת ועל חיוכה הקסום שהזמן לא הצליח להשכיח מהלב.

לפני כשש שנים התחלתי לעבוד כעובדת סוציאלית במרכז יום לקשיש. בין עשרות החיוכים שקידמו את פניי כעובדת מתחילה, היה חיוך אחד שהיפנט אותי מהרגע הראשון. לא הצלחתי לזהות את הקשישה הקמוטה אך החיוך שלה היה מוכר לי כל כך. התביישתי ישר לגשת ולשאול מאיפה אנו מכירות וחיכיתי שהזמן יעשה את שלו ומדיבור לדיבור אגלה. כמה ימים בהמשך כשנכנסתי לאולם התעסוקה היא נופפה לי מרחוק לשלום תוך כדי החיוך הרחב, כל כך רחב עד כי העגילים שלאוזניה החלו לרקוד קלות.

אם היה לי ספק קודם לכך, הניפוף המיוחד הזה שלה ותנועת הראש שהקפיצה את העגילים הבהירו לי שאי שם בעברי הרחוק הכרתי אותה והכרתי טוב. לא ארך הזמן ותוך כדי פעילות קבוצתית התגלה הכל. היא סיפרה על עבודתה בקופת חולים ועל הבן שלה שהיה מזכיר קופ"ח ומצאתי את עצמה צוללת אחורה בזמן, קרוב ל 30 שנה אחורה.

באותם זמנים אבי המנוח היה מזכיר קופ"ח והיה לו עוזר צעיר ונמרץ שלאחר פטירתו החליף את מקומו. לעובד היתה אמא שעבדה כעובדת משק. כשהייתי בגן חובה שהיה יחסית קרוב לקופ"ח, אבי המנוח היה שולח את אותה עובדת יחד עם עובדת נוספת לקחת אותי מהגן, בימים בהם נשאר לעבוד עד מאוחר.

כבר מקצה הגן אפשר היה להבחין בחלוקים הלבנים שעוררו תשומת לב שלא אהבתי, מה גם שהעדפתי בהרבה, את הפעמים בהן אבי היה לוקח אותי בעצמו. אחת העובדות, חמוצת פנים להחריד היתה עומדת מהצד ונועצת מבט זועף בחבורת הילדים שהביטה בהן ובחלוקים הלבנים בסקרנות. חברתה היתה מנופפת עוד מרחוק את ניפוף היד הנלהב, נעמדת מאחורי הגננת ומחייכת מאוזן לאוזן.

בדרך לקופת החולים העובדת השנייה היתה מתנתקת ממני ומהשליחות, מתמכרת לאויר הצח ולהפסקה המבורכת. העובדת שאהבתי כל כך היתה נועצת בי מבט אימהי חם ודורשת בשלומי – איך עבר היום בגן, האם סיימתי לאכול את ארוחת עשר שהבאתי ואם היה טעים. תוך כדי הליכה הייתה בודקת אם זה לאט מדי או מהר מדי עבורי.

כשסוף סוף הגענו למשרד קופ"ח, בעוד חברתה היתה ממלמלת שלום קטן וחמצמץ כמכריזה על סיום השליחות, היא היתה מחייכת לאבי את חיוכה הרחב... "הבאתי את הבת שלך ועכשיו אני אגיד שלום לבן שלי ואשאיר אתכם לעבוד"...היא היתה הולכת לדרכה תוך כדי הפרחת אינספור ברכות לבביות לכולנו.

בסוף אותו מפגש קבוצתי במרכז היום, סיפרתי לה מי אני ואם היא זוכרת את אבא, אותי ואת השנה המאושרת ההיא. בעיניים דומעות היא נזכרה מיד וחיבקה אותי. חיבוק מלא אהבה שהחדיר בעצמות את החום המבורך שהיתה מחדירה אחיזת היד החמה של אז, שנים רבות כל כך אחורה.

בראש חודש אדר שבוע שעבר היא חגגה יום הולדת קבוצתית במרכז היום יחד עם עוד מספר חברים שנולדו באותו חודש. זו היתה הפעם הראשונה שמקרב בני משפחתה שבאו לחגוג איתה, הגיע גם הבן ההוא, שהחליף את אבי לאחר פטירתו, כמזכיר הקופה. אותה שנה מאושרת שבה אמו לקחה אותי מהגן היתה השנה האחרונה לחייו של אבי המנוח.

לאחר שכל נציג ממשפחות החוגגים קם לברך את יקירו, המנהלת הזמינה אותי לברך את כל החוגגים. הסתכלתי על החיוך החם של הקשישה היקרה והמופלאה, העובדת המסורה לשעבר. לאחר מכן הסתכלתי על בנה ונזכרתי באבא ובשנה המתוקה ההיא ויחד עם הברכה לכולם סיפרתי את הסיפור המשותף שלנו ועל החיוך שעזר לי לזהות אותה, קרוב ל-30 שנה מאוחר יותר.

ידעתי שאני חייבת לספר את הסיפור הזה כי הוא כל כך מתאים לחודש אדר. למרות כל עוצמתו וכוחו של הזמן, למרות שבשלושים שנה לערך, הוא הצליח לשנות אותי ואותה, העביר אותנו באינספור חוויות והתמודדויות, הוא לא הצליח לגבור על כוחו של החיוך האמיתי היוצא ממעמקי הלב, החיוך השמח שיוצא מהלב ונכנס אל לבו של האחר. החיוך וכל האהבה והשמחה שהסתתרו מאחוריו התעלה מעל איתני הזמן. הזמן לא נגע בחיוך שלה כמו שהוא לא נוגע בכל חיוך, בכל מה שמלא אהבה אמיתית וכנה.

שנזכה לחייך מכל הלב, לשמח את האחרים ולחמם את ליבם, בפרט בחודש אדר ובכל השנה בכלל.
שנזכה למלא כל משימה שהחיים מזמנים לנו באהבה ובמאור פנים. שנזכור כמה חשוב החיוך והמאור פנים לאחר – בין אם הוא אדם בוגר או ילד קטן.

חודש אדר שמח!

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!