יותר מהוצאה על אוכל: זה מה שמשלמת כל משפחה בכל חודש על ביטוח

המשקל שתופסים הביטוחים הפרטיים מהוצאות משקי הבית בישראל ממשיך לעלות, והגיע ב–2017 ל–17% מסך ההוצאה החודשית. כלומר, המשפחה הממוצעת מוציאה כ–2,200 שקל בחודש על ביטוחים שונים — עוד לפני ההוצאה על הביטוח הפנסיוני. בתוספת הביטוח הפנסיוני, הסכומים כבר קופצים ל–2,600–3,000 שקל בחודש, כשההוצאה הממוצעת של בני זוג עם שני ילדים מתחת לגיל 18 לפי הלמ"ס היא 15,800 שקל בחודש.

מלבד ביטוחים נפוצים יותר כמו ביטוח בריאות פרטי, ביטוח משכנתא וביטוח דירה, אנשים רבים רוכשים ביטוח מחלות קשות וביטוח תאונות אישיות. לא חסרים ביטוחים נוספים כמו ביטוח אחריות מקצועית (לעורכי דין ורופאים), ביטוח אופניים, ביטוח ספורט אקסטרים או ביטוח רכב דו־גלגלי — שהוא יקר יותר מביטוח רכב פרטי. ביטוחים אלה מוסיפים מאות שקלים בחודש לסל הביטוח המשפחתי.

מכרה הזהב של חברות הביטוח



השאלה שצריכה להישאל היא האם אנחנו מקבלים שירות מתאים על ההוצאה הגבוהה הזאת — כלומר האם אנחנו מבוטחים כראוי או שאנו רוכשים ביטוחים כפולים ומיותרים.

השבוע נחשף ב–TheMarker כי סוכני הביטוח וחברות הביטוח שיווקו ביטוח אובדן כושר עבודה כפול. הם מכרו ל–40–50 אלף מבוטחים ביטוח אובדן כושר עבודה (אכ"ע) אף שהם מבוטחים בביטוח כזה דרך קרן הפנסיה. במצבים מיוחדים, שבהם לא כל השכר מבוטח דרך קרן הפנסיה, והמבוטח מבקש לקבל ביטוח על כל שכרו — יש היגיון בביטוח אובדן כושר עבודה נוסף מעבר לזה שמצוי בקרן, אך במקרה המדובר הכפל לא הועיל למבוטח בדבר. ההערכות הן כי 30 מיליון שקל הלכו לפח — ומי שנהנה מהם הן חברות הביטוח.

ביטוח אכ"ע אינו המקרה היחיד שבו חברות הביטוח והסוכנים אינם נאמנים ללקוחות. מקרים דומים התגלו גם בביטוח תאונות אישיות. ביטוח תאונות אישיות נועד לכסות את המבוטח במקרה של מוות, נכות או אובדן כושר עבודה שנגרמו מתאונה. הפוליסות אינן אחידות, ויש הבדלים ניכרים במחירים שגובות החברות.

עבור חברות הביטוח — אלה פוליסות משתלמות מאוד. חברות הביטוח רשמו ב–2013 הכנסות של 811 מיליון שקל מפרמיות על ביטוחי תאונות אישיות, שתפחו ל–1.4 מיליארד שקל ב–2016. חלקו של ביטוח זה מסך הפרמיות שנגבות בביטוחי בריאות פרטיים גדל בהתמדה. בסוף 2013 הגיע שיעורן של הפרמיות בביטוחי התאונות האישיות ל–16.9% מהפרמיות הנגבות בביטוחי בריאות פרטיים, שהסתכמו ב–4.8 מיליארד שקל, וב–2016 הגיע שיעורן ל–21.2% מהפרמיות (6.6 מיליארד שקל).

נראה שגם מבחינת שיעור הנזקים (Loss Ratio) — היחס בין התביעות שמומשו לפרמיות שנכנסו — ביטוח תאונות אישיות הוא מכרה זהב: אף שההכנסות ממנו מזנקות, שיעור התשלום למבוטחים נשאר נמוך למדי לעומת ביטוחים אחרים. שיעור המימושים ב–2010 היה 36%, ב–2012 הוא ירד ל–32%, את הנתון של 2013 סירב משרד האוצר לפרסם — וב–2016 הוא טיפס ל–44%. לצורך המחשה, בביטוח רכב שיעור הנזק הוא כ–90%.

לאור הנתונים האלה, לא מפתיע שההשקעה בחברות הביטוח היתה אחד ממסלולי ההשקעה הרווחיים בבורסה ב–2017, שהניב למשקיעים בו תשואה של 37%.

גם כשהן כבר משלמות תביעות, חברות הביטוח רחוקות מלפעול בצורה הגונה. מנתוני רשות שוק ההון עולה כי ב–2010–2015 הוכפל מספר הפניות שמתקבלות נגד גופים מפוקחים בנושאי ביטוח וחיסכון פנסיוני. ב–2010 התקבלו ברשות 6,835 פניות בעוד ב–2015 המספר כבר הגיע ל–13,213 פניות; ב–2016 אמנם נרשמה ירידה קלה, אך המספר נותר גבוה, עם 12,462 פניות שהתקבלו ברשות.

מגמה נוספת ומדאיגה שעולה מנתוני הרשות היא עלייה במספר התביעות שמגיעות לבתי המשפט בתחומי הביטוח והחיסכון הפנסיוני. ב–2014 הוגשו לבתי המשפט 36.3 אלף תביעות, ב–2015 42.7 תביעות, וב–2016 הוגשו לבתי המשפט 45.3 אלף תביעות. מתוך התביעות שהתבררו בבתי המשפט ב–2016, ב–10,000 תביעות ניתן פסק דין לטובת המבוטחים, ב–5,500 ניתן פסק דין לטובת חברות הביטוח, ומרביתן — 28.5 אלף תביעות — הסתיימו בפשרה. כ–1,000 הסתיימו בסטטוס אחר (כמו תביעות שבוטלו). מספר הפשרות הרב מעלה את החשש כי גם פונים המחליטים לתבוע חברת ביטוח בבית המשפט, נאלצים בסופו של דבר להסכים לפשרה.

מותו של מוסד הבוררות



אחד הפתרונות שהוצעו כדי להשוות את מאזן הכוחות בין חברות הביטוח לצרכנים הוא מוסד הבוררות לתביעות ביטוח. בהצעת החוק, שנפלה בינתיים, הוצע כי יוקם במסגרת רשות שוק ההון מוסד שיברר תביעות של מבוטחים, מוטבים וצדדים שלישיים פרטיים (כלומר, שאינם תאגידים) המבקשים לממש את זכויותיהם לפי תנאי פוליסת הביטוח, או לפי החוק — נגד חברת ביטוח או כל גוף פיננסי מפוקח אחר. המוסד יפעל במקרים שבהם חברת הביטוח או הגוף הפיננסי דחו את תביעת האזרחים.

כיום, לחברת הביטוח יש כוח עודף על פני המבוטח. לא פעם גוררות החברות את המבוטחים לבתי המשפט לבירור תביעותיהם. לחברות הביטוח יש לרוב משאבים גדולים בהרבה למבוטחים, והן מיומנות בניהול הליכים בבתי המשפט. ברשות קיוו כי הקמת המוסד תקטין את ניצול המבוטחים, שנגררים לעתים לערכאות כדי לממש את זכויותיהם. הקמת המוסד היתה אמורה לסייע למשל למי שזקוק לתגמולי סיעוד באופן מיידי או נדרש לממן ניתוח דחוף.

הצעת החוק לא היתה מושלמת, והיו בה לא מעט חורים, אולם היא היה באפשרותה למתן את הכוח של חברות הביטוח מול הצרכן. אלא שלובי של לשכת עורכי הדין, בראשות עו"ד אפי נווה, הוביל לכך שההצעה תוסר מסדר היום, ואולי אף תיקבר — מהסיבות הלא נכונות. אחד הנפגעים העיקריים ממוסד זה היו עורכי הדין, שמייצגים את חברות הביטוח בבתי המשפט, ולכן הקמת המוסד היתה מייתרת את תפקידם בגזרה.

פתרון נוסף שעשוי למתן את כוחן של חברות הביטוח הוא הקמת חברות מתחרות, שפועלות באינטרנט — החל בשלב רכישת הפוליסה, דרך הגשת התביעה וכלה בתשלום. אחת החברות הראשונות שהחלו לפעול בצורה כזאת היא למונייד הישראלית, שמעניקה ביטוח דירה — אך פועלת רק בארה"ב. למונייד נכנסה לתודעת חברות הביטוח העולמיות כששילמה בתוך שלוש שניות תביעה ללקוח, והוכיחה כי יש דרכים אחרות לפעול בתחום, שבהן גם הלקוח מרוצה. חברות דיגיטליות מבקשות לעקוף את ערוץ ההפצה של סוכני הביטוח, שבחלק מהביטוחים משמשים אנשי מכירות — ולא כמי שאמורים להעניק ייעוץ למבוטחים ולפעול לטובתם.

המודל העסקי של למונייד שונה מהמודל הביטוחי המקובל, שבו המבוטח משלם פרמיה, ובעת התממשות תנאי הביטוח אמור לקבל את המגיע לו. ככל שהחברה תשלם פחות — כך הרווחיות שלה תגדל. כלומר, לחברה יש אינטרס עסקי לא לשלם למבוטחים.

בלמונייד המודל הוא שונה. החברה מצהירה כי היא לוקחת 20% מכל פרמיה לתפעול החברה, ושאר הכסף נועד לתשלום תביעות. "ה–20% שאנחנו לוקחים מראש חשובים", הסביר בעבר מייסד החברה שי וינינגר. "היות שבכל מקרה קיבלתי כבר את הכסף ששילם הלקוח, האינטרס שלי הוא לעשות אותו כמה שיותר מרוצה, כי לא ארוויח יותר אם לא אשלם לו את התביעה. מאחר שזה המודל הבסיסי, אני מסוגל לבנות מערכות שהמטרה שלהן היא לשלם את הכסף הכי מהר בעולם — ואני משלם את הכסף הכי מהר בעולם".

הלובי של הסוכנים



דורית סלינגר, העומדת בראש רשות שוק ההון, ראתה את המודל של למונייד וניסתה זמן רב לשכנע את החברה לפעול בישראל — אך ללא הועיל. מי שמנסה בתקופה האחרונה להרים את הכפפה הוא גיל יניב, לשעבר המשנה למנכ"ל מגדל, ומנהל חטיבת החיסכון ארוך הטווח. יניב מקים חברת ביטוח אינטרנטית בשם אולברייט, שתפעל במתכונת אינטרנטית מלאה, באופן דומה מאוד למודל של למונייד. כלומר, לא יהיה שימוש בערוצי ההפצה של סוכני ביטוח. בשלב הראשון תשווק החברה מוצרי ביטוח פשוטים כמו ביטוח חיים וביטוח מחלות קשות, ובהמשך תציע ביטוח פנסיוני.

באופן לא מפתיע, לשכת סוכני הביטוח כבר שמה לה למטרה לטרפד כל יכולת לשווק ביטוח פנסיוני שלא באמצעות סוכני ביטוח, דרך שימוש בלובי החזק של לשכת סוכני הביטוח בכנסת. בימים אלה מנסה לקדם נשיא הלשכה, ליאור רוזנפלד, הצעת חוק שתקבע כי לא ניתן למכור מוצרי ביטוח ארוכי טווח כמו חיים, בריאות, סיעוד ותאונות אישיות ללא קבלת ייעוץ פרונטלי מסוכן ביטוח. בכך למעשה מנסה רוזנפלד לפגוע במי שינסה לעקוף את ערוץ ההפצה של סוכני הביטוח.

לפי המודל הנוכחי, בעת מכירת מוצר פנסיוני נדרש הסוכן למלא בנוכחות המבוטח מסמך המכונה הנמקה, המוודא כי המבוטח מקבל את הביטוח הפנסיוני המתאים לו. המסמך גם נועד לוודא כי תוכניות הביטוח הישנות של המבוטח לא ייזרקו לפח. ניתן למלא חלק בלתי מבוטל משאלון זה באופן דיגיטלי, בוודאי במקרה של חוסכים צעירים, שאין להם פוליסות קודמות ושהחיסכון המתאים להם הוא קרן פנסיה.

הצעת החוק, אם תתקבל, תקעקע את השלמת המסמך הזה מול סוכן ביטוח — ולא ברשת. רוזנפלד התייחס לנושא בראיון ברדיו, ואמר: "כל ההתנהלות יכולה להיות דיגיטלית — לאחר פגישה פרונטלית, או לאחר שהסוכן יציג את הפרטים שלו כבעל רישיון".

רוזנפלד בונה על הלובי הפוליטי החזק של לשכת סוכני הביטוח בכנסת, שיאשר את הצעת החוק. "הייתי מבוני הלובי בקדנציה הקודמת, וזה היה צעד מוצלח. אנו מתכוונים לעבות את הלובי הפוליטי בקדנציה הנוכחית. לובי פוליטי הוא לא מילת גנאי", אמר בעבר רוזנפלד ל"גלובס".

ניתן לסחוט מהצרכן עוד ביטוחים



כמעט בכל כנס של חברות וסוכני הביטוח, המתקיימים פעמיים בשנה באילת, עולה לבמה אחד ממנכ"לי החברות הגדולות ואומר לסוכנים כי בישראל מתקיים "ביטוח חסר". כלומר — ניתן לסחוט מהצרכן עוד ביטוחים. אנו מחויבים על פי חוק לרכוש כמות בלתי מבוטלת של ביטוחים מחברות הביטוח הפרטיות, כמו ביטוח רכב, ביטוח פנסיוני וביטוח תלמידים. יש ביטוחי חובה נוספים — כמו ביטוח משכנתא או ביטוח מבנה — שבלעדיהם לא נקבל משכנתא. ויש את הביטוחים שאינם חובה, כמו ביטוחי הבריאות המשלימים שמציעות קופות החולים, שנרכשים על ידי כשלושה רבעים מהאוכלוסייה — מה שהופך אותם בפועל למס בריאות נוסף.

ההוצאה אינה מסתיימת בביטוחים המשלימים. 40% מאזרחי ישראל רוכשים גם ביטוח בריאות פרטי, כך שנוצר בפועל כפל ביטוח על שירות כמעט זהה, שממנו נהנות כמובן חברות הביטוח — ולא הצרכנים. מי שאמור היה לטפל בבעיית כפל הביטוחים היתה ועדת גרמן לחיזוק מערכת הבריאות הציבורית, שמסקנותיה הוקפאו עם התפרקות הממשלה ב–2015, וגורלן אינו ידוע. באחרונה הקימה רשות שוק ההון מאגר המאפשר לדעת עם המבוטח מחזיק בכפל ביטוחים — זהו צעד מבורך, אך מרבית האוכלוסייה לא ממהרת להשתמש בו.

יש עוד שורה שלמה של ביטוחים שאמורים לכאורה להפוך את חיינו לנוחים יותר בהתרחש אירוע לא צפוי, שכן מטרת הביטוח היא להחזיר את המצב לקדמותו. ביסודו, ביטוח אמור להגן עלינו מפני קטסטרופה כלכלית. מי שמחזיק ממון רב אינו זקוק לביטוח, שכן יש בידיו את הרזרבה הכלכלית הנדרשת להתמודד עם מצבי קיצון. למשל, אם המכונית של בעל הממון נהרסת בתאונה ואין לו ביטוח מקיף — הוא יכול לרכוש רכב אחר מבלי שהדבר יפגע בו מבחינה פיננסית. עבור מרבית האוכלוסייה, הרס של מכונית פרטית ללא ביטוח מקיף הוא נזק פיננסי כבד מאוד, שעשוי אף לאלץ את בעל המכונית לוותר על רכישת כלי רכב חלופי.

ביטוח נוסף, שלמרות חשיבותו מעטים רוכשים אותו, הוא ביטוח דירה ותכולתה. ביטוח הדירה מבטח בפני אירוע שפוגע במצבה של הדירה — החל בנזילה וכלה ברעידת אדמה, שעלולה להשמיד אותה כליל. אך למרות חשיבותו של ביטוח זה, רק 50% מהאוכלוסייה מבטחים את דירתם.

עולם הביטוחים הפרטיים כולל גם רכיב משמעותי של אי־שוויון: מוצרי ביטוח כמו תוכניות כוללות של ביטוחי בריאות, ביטוחי מחלות קשות ושאר ביטוחי הפרימיום פונים לעשירונים העליונים, שיכולים לשלם עליהם. העשירונים התחתונים מוותרים עליהם, אבל במקרים רבים לא מקבלים מהמדינה כיסוי ביטוחי מלא על רקע הכנסה נמוכה.

המדינה מדירה בשנים האחרונות את רגליה מתחומי הביטוח השונים, ובראש ובראשונה מתחום הפנסיה. עם העלייה בתוחלת החיים, ביטוחי הפנסיה והבריאות התייקרו, והנטל על תקציב המדינה גדל, והיא מעדיפה להעביר את האחריות על הביטוחים האלה לידיים פרטיות, ולהותיר את החלשים ללא חלופת ביטוח מלאה.

מי שאמורים לשמש יועצי הביטוח של המשפחה הם סוכני הביטוח, שמעדיפים להנציח את המצב הקיים, שבו הם משמשים בעיקר סוכני מכירות, ונהנים מתגמול שמן מחברות הביטוח.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!