פינת הפאר: בצער תלדי בנים

"הם היו שלשה, בלידה שניים לא שרדו, נשארנו עם תינוק אחד מתוך שלשה. לא מגיע לי להיות מאושרת?". סיפורה של שרה שהעצב והאובדן חיים בו לצד השמחה הגדולה.

נפגשנו באם וילד, היא קצת הרגישה לא נעים בהתחלה. התחלנו לדבר והיא שתקה, ניסיתי להצחיק בבדיחה טובה והיא לא הגיבה. מראש אמרו לי שהיא בדיכאון ולא תשתף פעולה, בכל זאת החלטתי לנסות להיות שם ברגעים הקשים של החיים.

האם המקסימה והערנית של שרה היולדת ראתה שביתה ב"דאון" ולכן ביקשה ממני לנסות לדבר איתה.
האמא/סבתא הייתה לחוצה מאוד מהמצב והלחץ שלה ריחף בחדר, היא הייתה צמודה לשרה וכשניסיתי לשוחח עם שרה, שלא ענתה, האם הרגישה לא נעים בגלל בתה. הרגשתי שהנוכחות של האם בחדר והרחמים האלה שלא נגמרים, גורמים לשרה להתבייש ומונעים ממנה להיפתח ולכן ביקשתי מהאמא בעדינות ובחיוך להשאיר אותנו לבד. שלחתי את האם להביא לנו משהו מתוק, האמא הבינה את הרמז ויצאה מהחדר.

לקחתי את כפות ידיה של שרה היולדת וניסיתי להעביר לה דרכן את ההרגשה שאני נמצאת כאן בשבילה, יחד איתה בטוב וברע, יחד איתה כדי להצליח להתקדם ולהגיע למקום טוב יותר ובכדי לתת לה כוחות להתמודד מול המשבר. מתוך השקט ראיתי לפתע כי בעין של שרה מנצנצת דמעה קטנה ולאחריה הופיעה עוד אחת ואז היא פרצה בבכי חזק.

בתחילה נבהלתי וחששתי כי הבכי החזק יכול להזיק פיזית לשרה שילדה רק לפני כמה ימים, היא הייתה תשושה וחלשה ובכתה בעוצמה, הרגשתי שעוד רגע היא עלולה להתעלף מול עיניי. חיבקתי אותה במשך דקות ארוכות, הרגשתי שהיא אוחזת בי חזק ולא מרפה. הושבתי אותה בעדינות, התיישבתי לידה והיא החלה לספר על הטיפולים, על הניסיונות, על האכזבות, על שנים של זריקות וכאבים שלא נגמרים, שנים של תפילות ותחנונים, שנים של אי נעימות מול אנשים משפחה שכנים רופאים ובעיקר מול עצמה, מול ההרגשה ששוב היא המוקד לרחמים ולתפילות.

ואז-- אחרי חמש עשרה שנה של חיים ללא חיים הם התבשרו שהטיפול הצליח, הצליח ובגדול. הם הולכים להיות הורים לשלישייה, היא הולכת להיות אמא לשלישייה. "אמא לילדים את מבינה?" היא שאלה, "לי יהיו ילדים משלי". היא המשיכה לספר לי על בעלה "במשך תשעה חודשים הוא לא תפקד מרוב אושר, סוף סוף גם הוא יהיה אבא", כך היא תיארה.

"חשנו אושר שאין כמותו ושמרנו בסוד את המצב המשמח, פחדנו מעין הרע ומעין טובה, פחדנו מכל העיניים של כולם. חיינו בהרגשה שאין מאושרים ושמחים בעולם יותר מאיתנו, סוף סוף גם לנו תהיה משפחה, סוף סוף נוכל לחיות ונרגיש מהם החיים האלו שכולם חיים. תביני, עד עכשיו היינו זוג מת", כך המשיכה שרה, "זוג מת שלא מסוגל כבר לשמוע ולראות תוצאות שליליות. חלמנו בלילה על זריקות וקמנו בבוקר לבצע אותן".

"במשך שנים, היו נפילות, היו דיכאונות, אבל עכשיו אני בשיא" אמרה לי שרה בכאב. "תביני פארלי, הם היו שלושה עד הלידה. קנינו הכל עבור שלושה תינוקות, אבל בלידה שניים לא שרדו, הם נולדו עם מומים ונפטרו מיד. נשארנו עם תינוק אחד בריא מתוך שלושה תינוקות. אני בדיכאון, שונאת את עצמי ואת המצב. למה לא מגיע לי ליהנות ולהיות מאושרת אחרי כל כך המון שנים של צער ותסכול?" היא שאלה בדמעות.

דיברנו על המתנה שנשארה לה ביד. מתנה שהיא יצור חי קטן וחמוד מאלוקים, מתנה שתזכה אותה בכינוי הנכסף: "אמא" ואת בעלה בשם "אבא". דיברנו על הטוב ועל היכולת המדהימה שלהם לבנות זוגיות מעולה תחת הלחץ של השנים הקשות והטיפולים הלא פשוטים, שהם זוג אלופים שלמרות כל המשברים הצליחו לקום בכל פעם מחדש.

דיברנו המון על הכאב של שרה, כאב אמיתי ופנימי, כאב של אובדן שאין גדול ממנו. מנגד מצאנו והזכרנו את הכוחות העצומים שיש לה ושהיא אינה מודעת אליהם כלל.

הדמעות של שרה גרמו לי לרצות לצאת איתה לתינוקיה ולראות את הקטנצ'יק ששרד. הלכנו לתינוקיה יד ביד. שרה הרימה את התינוק ושוב החלה לבכות. שאלתי אותה מדוע היא בוכה עכשיו והיא אמרה "אני בוכה על זה שאני בוכה. למה אני לא שמחה? למה אני לא מצליחה להודות? למה אני לא מקבלת באהבה ובשמחה מה שכבר יש לי ביד והוא שלי?"

למה? למה?

הסברתי לה ברוגע שהתהליך שהיא עוברת הוא תהליך שחווה כמעט כל אישה לאחר לידה כשההורמונים משתוללים, יש לא מעט רגעים של דיכאון זמני ובכי ללא סיבה או מסיבות שיכולות להיחשב שטותיות. הדגשנו שהיא כרגע אחרי לידה מיוחדת, כזו שחיכו לה שנים ולכן הגוף מגיב בצורה כזאת. נפגשנו מספר פעמים לדבר ולבכות ביחד על האין ובעיקר לדבר על היש.

בנוסף לפגישות ההעצמה החלטנו להיפגש גם בפגישות זוגיות עם הבעל/אבא הטרי היה כיף לראות את הקשר החזק שהיה ושהמשיך להתחזק.

החלטנו שעם המון רצון טוב מילים טובות עידוד אמונה הם יצליחו ובגדול.

שרה התחילה לחיות מחדש, ועוד משפחה החלה לחיות מחדש.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!