כן, צריך להפריט את דואר ישראל

שר האוצר, משה כחלון, הורה באחרונה לרשות החברות לקדם מתווה להפרטה הדרגתית של חברת דואר ישראל. היו שתהו על כשרות המהלך. "זו השיטה - לייבש שירות ציבורי, להמאיס אותו על הציבור ולהפריט", כתב העיתונאי ציון נאנוס בטוויטר. אבל חשוב להבהיר כמה נקודות לגבי הדואר בישראל.

ראשית, זהו אינו שירות ציבורי, או ליתר דיוק זהו אינו שירות ציבורי חברתי כמו מערכת החינוך או מערך העובדים הסוציאליים בשירותי הרווחה. החל ב–2006, דואר ישראל היא חברה — חברה ממשלתית שצריכה לעמוד על רגליה בעצמה על בסיס אמות מידה פיננסיות ולהניב רווח לבעלי המניות. לאור זאת, המדינה לא יכולה "לייבש" או "להשקות" את הדואר. זו הרי חברה. וממילא הטיעון אינו נכון — בשנים האחרונות, המדינה הזרימה לחברת הדואר כחצי מיליארד שקל כדי לממן את תוכנית הפרישה שלה. בנוסף, גם לפי מתווה ההפרטה המדובר, 40% מהחברה יופרטו, אבל השליטה — 60% ממניות החברה — תישאר בידי המדינה.

כמו בזק של פעם

כשרוצים לדבר על הפרטה (או הימנעות ממנה), חשוב להביא בחשבון כמה שיקולים. הראשון הוא התייעלות. כדאי להיזכר איך נראתה חברת דואר ישראל עד 2014 — לפני שנחתמה תוכנית ההבראה בחברה. חברת הדואר טרום 2014 העסיקה 6,200 עובדים. החברה, כמו כל חברות הדואר בעולם, סבלה מירידה חדה ומשמעותית בנפח הדואר היחידני (דואר הנשלח בכמויות קטנות, בדרך כלל מגורמים פרטיים או עסקים קטנים, ובעלויות גבוהות, לעומת דואר כמותי, הנשלח בכמויות גדולות מעסקים ותאגידים במחירים נמוכים). היא לא הצליחה להתייעל, מפני שהיתה קורבן של הסכמי העבודה של עצמה. הסכמי העבודה בדואר לא רק שלא איפשרו לפטר עובדים לא טובים — הם אפילו לא איפשרו להפוך דוור לאשנבאי, או להפך, ואפילו אי־אפשר היה לשנות את קו החלוקה של דוור בלי אישור מהוועד.

בדואר ישראל של טרום 2014, הדוורים היו חוטפים מחלות שפעת מתוזמנות, והיו מנצלים את כל ימי המחלה שלהם בכל שנה, בעקבות סעיף היסטורי בחוזה שלהם שמבטיח שכר של 167% ביום שאחרי מחלה (כי תיק הדואר כבד יותר). בחברת הדואר טרום תוכנית ההבראה היה הסכם "טייס אוטומטי" להעלאת שכר של 6.25% בשלוש שנים לכל העובדים, שגרם לעליית הוצאות השכר ב–150 מיליון שקל ב–2011 לבדה, כפי שחשף דו"ח מבקר המדינה בנושא — על אף האתגרים הכבירים שניצבו בפני החברה.

בקיצור, זו היתה חברה מאובנת, לא יעילה, לא גמישה ויקרה. בעקבות כל זאת, הרווח הגולמי של החברה נשחק. ב–2014 היא כבר עברה להפסד תפעולי של 6 מיליון שקל, וללא תוכנית ההבראה היתה צוללת להפסד יותר גדול בשנים הבאות. היה חשש שהחברה תגיע לחדלות פירעון מול מחזיקי האג"ח שלה (הפנסיות שלנו). דיברו עליה כעל "אגרקסקו הבאה".

בשל זאת, ואחרי עבודה מאומצת, נחתמה בסוף 2014 תוכנית ההבראה בחברה — בהסכמת הוועד, יש לציין. התוכנית קובעת פיטורים הדרגתיים של 1,270 עובדים, מהם 730 עובדים קבועים. אבל לצורך הפיטורים המדינה בנתה תוכנית פיצויים נדיבה של 477 מיליון שקל, וסכום המימון הממוצע שהמדינה מעניקה לעובד שפרש הוא 681 אלף שקל. סניפים אוחדו, נפתחו מרכזי חלוקה, והושקה אפליקציה לזימון תורים. באחרונה החברה השיקה מרכז מיון ענקי לחבילות כדי להתמודד טוב יותר עם אתגר הסחר המקוון הבינלאומי. כתוצאה מכל אלה חברת דואר ישראל מעניקה היום שירות טוב משמעותית מבעבר, אך יש לה עוד דרך ארוכה ארוכה לצעוד בשיפור השירות.

גם התוצאות הפיננסיות של דואר ישראל טובות מאי פעם, אבל החרב ממשיכה להיות מונפת על צווארה בגלל המשך הקיטון בהיקפי הדואר. בשל זאת החברה זקוקה למצוא בדחיפות מנועי צמיחה חדשים, או שהיא תצלול שוב לאזור האדום.

משקיע פרטי יוכל להביא לחברה שני דברים: פרקטיקות ניהול טובות יותר — ודו"ח מבקר המדינה כבר חשף איזה מחדל ניהולי היה בדואר סביב הנדל"ן שלה, למשל — וכן מנועי צמיחה חדשים. רק גורם מהשוק הפרטי יוכל להביא רעיונות לניצול טוב יותר של הפלטפורמה הלוגיסטית והקמעונית הנדירה באמת שיש לחברת דואר ישראל.

אולי שווה להיזכר איך נראתה בזק שלפני ההפרטה — חברה מאובנת ואיטית, זו שזכתה לכינוי הגנאי "נזק" (לצעירים מבין הקוראים כדאי לחפש את המערכון של מוני מושונוב ורבקה מיכאלי בנושא). עם כל הביקורת עליה, כיום בזק היא חברה חדשנית, יעילה ורווחית מאוד, וזה עובד גם לטובת עובדי החברה.

לא לשחזר את המונופול

לאחר שווידאנו כי אין מדובר בשירות חברתי אלא בעסק, ודיברנו על הצורך בהתייעלות וצמיחה, שיקול שלישי שצריך לשקול טרם הפרטה הוא מבנה התחרות. אם חברה שמופרטת נמצאת במעמד מונופוליסטי, קיים חשש שהרנטה המונופוליסטית, במקום לעבור למדינה, תעבור לידיהם של בעלי הון פרטיים. זו סוגיה חשובה שהמדינה צריכה לשים לב אליה לפני הפרטת החברה.

תחום הדואר הכמותי נמצא כבר בתחרות עם כמה חברות, שהגדולה בהם היא מסר. תחום דואר החבילות נמצא בתחרות עם שחקניות כמו ePost ו–Boxit. הדואר היחידני הוא מונופול, אך כזה שנמצא בשחיקה (וממילא נתון תחת פיקוח מחירים).

בכל מקרה המדינה צריכה לברר היטב את מצב התחרות בכל תחומי הפעילות של הדואר ולראות איך הפרטה לא תפגע בתחרות, אלא להפך — תשמש כלי להגברת התחרות. אפשר למשל לדרוש מהדואר לפתוח את מרכזי החלוקה בשכונות לחברות פרטיות — רפורמה שתקועה כבר כמה שנים. כיום, חברות דיוור כמו מסר, שמבקשות לספק שירותים באזורים שבהם קיימים רק מרכזי חלוקה ולא תיבות דואר, לא יכולות לעשות זאת, מכיוון שדואר ישראל לא מאפשרת גישה למרכזי החלוקה.

דואר ישראל אינה חברת הדואר הראשונה בעולם שהולכת בנתיב ההפרטה. ההפרטה המפורסמת ביותר של שירות דואר בשנים האחרונות היתה של ה–Royal Mail הבריטי. ההפרטה התחילה באוקטובר 2013. בריטניה תיכננה למכור בבורסה בין 38% ל–49.9% מהמניות, אבל בגלל ביקוש יתר הנפיקה 52.2% מהחברה, ועוד 10% ניתנו לעובדים ללא עלות. עוד בנובמבר 2013 המדינה נענתה לביקושים ומכרה עוד 7.8% מהחברה. היתרה — 30% מהמניות — יצאה לשוק ביוני 2015. 15% נמכרו כעבור שבוע, ושאר המניות נמכרו באוקטובר 2015. בסך הכל גייסה בריטניה 3.3 מיליארד ליש"ט מאותה הנפקה. למי שמתעניין, מניית החברה עלתה ב–14% בשנה האחרונה, וכעת שווה החברה 4.7 מיליארד ליש"ט.

באיטליה, מכרה הממשלה 35% מחברת הדואר שלה באוקטובר 2015, והכניסה מהמכירה 3.4 מיליארד יורו.

חברות דואר נוספות שעברו הפרטה הן הדואר הגרמני DHL, שהמדינה עדיין מחזיקה ב–20.5% (ראו אינפו) ממניותיו; ה–Bpost של בלגיה, המוחזק בחלקים שווים על ידי המדינה ומשקיע פרטי מאז 2006; הדואר היפני, המוחזק חלקית על ידי משקיע פרטי; הדואר הניו זילנדי, שהופרט לגמרי ב–1989; וכן הדואר הפורטוגלי, הסינגפורי ועוד.

במסדרונות הממשלה מדברים על כך ששווי חברת הדואר הישראלית הוא כ–2 מיליארד שקל. לפי החישוב הזה, הפרטה של 40% מהמניות (מחציתן למשקיע פרטי, והשאר בבורסה) שווה לקופת המדינה כ–800 מיליון שקל. סכום זה יכסה את מה שהמדינה הפרישה עד כה לתוכנית הפרישה ועוד ישאיר עודף.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!