הכל בראש - טורו של דובי וינרוט במגזין לנשים 'אשת'

שלום קוראות יקרות,

פנתה אליי העורכת מלכהלי, על מנת שאכתוב טור כהמשך לטורה של חני, רעייתי ע"ה.
לאחר היסוס של רגע או שניים, נעניתי בחפץ לב משום שחני העריכה מאוד את ירחון "אשת", ואני רואה זכות של ממש להמשיך להפיץ את הרעיונות שחני השרישה ונטעה – גם בי – ואנסה לתרום מעט משלי.

אני מודה לעורכת על ההזדמנות שנתנה לי, ותפילתי לבורא עולם שיסייע בידי לקיים את השליחות על הצד הטוב ביותר.

ובכן, זה לא סוד. חני ע"ה נפטרה ואני נשארתי כאן, לנסות ולהתמודד עם החלל העצום ולגדל שלושה ילדים מתוקים: שירה, שלמה ונעמי.

על אף ההכנה לפטירה לכאורה, התחושה הייתה שנחתה עליי פצצת אטום שהשאירה ארץ שוממה, כשמוטלת עליי המשימה בעזרת ה' להשתקם ולשקם את ההריסות. אבל חני השאירה גם כלים להתמודד עם משימות מהסוג הזה, ומה שנותר הוא לדעת כיצד להשתמש בהם.

בחלל העצום שאני נושא בליבי, הדאגה הגדולה ביותר הייתה לילדים.

וזה טבעי, כי כהורה, הילדים נמצאים בדרך כלל בראש דאגותיך. אתה מקווה ומתפלל שהילדים יתמודדו בצורה ובאופן הטובים ביותר אל מול החסר הגדול, וכאן מתחילים לקנן החששות.
מה יהיה איתם? איך הם יסתדרו? האם הם עצובים? מה יהיה בימי שישי, בשבתות, בימי חופשה, בחגים ובעוד מאורעות שאינם בימי שגרה? איך תיראה הדלקת החנוכייה בפעם הראשונה בלעדיה?
רק המחשבה על כך יכולה לעיתים להטריף את הדעת. ופה אני רוצה לציין שהחסר הוא רוחני ולא גשמי. ברוך ה', אנחנו מוקפים במשפחה ענקית בחברים ובחברות איכותיים שעוטפים אותנו ורק עליהם אני יכול לכתוב כמה טורים.

על רקע כל החששות והדאגות האלה, הלכתי להתייעץ עם אמא שלי. קיבלתי ממנה עצה נפלאה שאני רוצה להעביר אותה גם אליכן, כי אתן תוכלו לעשות בה שימוש על דרך של קל וחומר.
ישבתי מולה ושחתי בפניה את דאגותיי לגבי ההתמודדות הנוכחית עם החסר מול הילדים בעיקר בחגים ובשבתות. והיא בחוכמתה, אמרה לי: "דובי, האזנתי בקשב רב לדברים. עכשיו תאמר לי, כיצד היית רוצה שהדברים יתרחשו? דמיין לרגע את המצב האופטימלי מבחינתך".

אמרתי לה את הדבר הראשון שעלה בלבי: "אני חושב על ימי שישי ושבת או על נר ראשון של חנוכה. אני רוצה שהילדים יסתדרו וירגישו טוב, שהאווירה תהיה אווירה שמחה של שבת ושל חנוכה. שלא תהיה אווירה של בדידות או של עצב".
היא אמרה לי: "נהדר. עכשיו, אני מבקשת ממך שתצפה לזה!"

הייתי מופתע מהתשובה, וליתר דיוק, לא הבנתי אותה לגמרי. למראה פניי המופתעות, היא המשיכה והסבירה: "פשוט מאוד, אני מבקשת ממך שכמו שאתה רוצה שייראו הדברים, תצפה ותאמין שכך יהיה. אל תפקפק בזה לרגע אחד. תבוא לנר ראשון של חנוכה כמו גם לשבת בלב נקי ושמח, ותאמר לעצמך: הילדים האלה חזקים, ואני מאמין במאה אחוז שהם יסתדרו מצוין". טוב... שינוי גישה... חשבתי. החלטתי לתת צ'אנס למשימה הזו וליישם אותה במלואה. ואכן, באתי מוכן ורגוע לנר הראשון של חנוכה.

אני שמח לומר שהיה לנו חג חנוכה נפלא, מבלי שתהיה בכך סתירה לגעגוע הגדול שלנו לחני. האמנתי בילדים, והם החזירו לי בחוסן נפשי, באהבה ובשמחה יוצאות מגדר הרגיל.
מופתעות, נכון? אני חייב לומר שגם אני הייתי מופתע.

ומה בדיוק התרחש בהדלקת הנר הראשונה?

התייצבנו מול החנוכיות ואין ספק שחשתי את "הפיל" בחדר. אולם כשרגועים ולא לחוצים, מטבע הדברים גם יודעים מה לעשות וכיצד לנהוג. שאלתי את הילדים מיד: "נכון אתם חושבים על אימא עכשיו וכמה היא חסרה פה בתוך החג שהיא הכי אהבה?" כולם הנהנו ב-"כן" רבתי.

ואז הוספתי ואמרתי להם: "שבו רגע. אני רוצה להזמין את אמא הנה ולשמוע מכם: מה אמא הייתה אומרת אם הייתה רואה אותנו עכשיו יושבים על המדוכה. התשובות היו מפתיעות ומשמחות. והנה, הפיל הלך לו והדלקנו את הנרות בשמחה, שרנו ורקדנו.

עברנו חג ראשון בלי (ועם) חני וזה לא ענין של מה בכך. כל זה לא היה עובד אם לא הייתה אמונה תמימה ביכולת שלי בסייעתא דשמייא לשנות גישה, להאמין בלב שלם בהצלחה ולהתמקד בה. כל השאר זורם בדרך ממילא.

וכדרכי, חשתי צורך למצוא את העצה הנפלאה של אמא שלי במקורות. ובעזרת ה' מצאתי! מובא בספר ביכורי ראובן בעמ' 42: מסופר במדרש שפעם אחת אירח אברהם אבינו עובר אורח זקן בן תשעים שנה. לאחר שאכל ושתה עמו, הסביר לו כדרכו שצריך להודות לבורא העולם דווקא ולא לאברהם. מה עשה הזקן לאחר כל זאת? לקח את הפסל שהיה בכיסו ונשקו בחיבה.

החל אברהם אבינו לשכנעו במתק פיו ולהוכיח לו בהרחבה שיש בורא לעולם, ותיבל דבריו בסיפורים ומשלים משכנעים. כך במשך כשש שעות רצופות, אך בסופן... שוב לקח הזקן את הפסל ונשקו.

ראה אברהם אבינו כך, ובלית ברירה נפרד מאותו זקן לשלום.

מיד נגלה אליו הקדוש ברוך הוא במראה הנבואה ואמר לו: אברהם אוהבי, תשעים שנה תמימות המתנתי בסבלנות לזקן זה אולי ישנה דרכו לטובה, ואתה אין לך סבלנות ליותר משש שעות? מיד רץ אברהם לקראת הזקן, אמר לו לסור לביתו כי עתה עת ערב, ומצויות חיות טרף מסביב, וכך ארחו באדיבות ללינה. למחרת בבוקר, לאחר שהאכילו והשקהו, שוב ניסה לפקוח את עיני שכלו של הזקן, ואכן, אחר כמה שעות שכנוע, קם הזקן, זרק את הפסל לרצפה ונפצו לרסיסים, וכך התווסף עוד מאמין בבורא עולם.

עד כאן דברי המדרש.

ואני רוצה לשאול אתכן: כיצד התהפך הגלגל, וביום המחרת השתכנע הזקן של אברהם אבינו? מה השתנה מיום ליום, עד שבסוף זרק הזקן את הפסל והחל להאמין?

התשובה לכך היא, שהשינוי חל בראש ובראשונה אצל אברהם אבינו בעצמו.

בעקבות פנייתו של ה' אליו, שינה אברהם את הגישה והבין שהשינוי צריך להתחיל מתוכו. אם יאמין בלב שלם באותו זקן שהוא יכול להשתנות, הציפייה תגשים את עצמה והדבר יקרה. ואכן כך קרה.

הרעיון הזה הוא לימוד מדהים עבור כולנו. כל אחד חווה בעיה כזו או אחרת מול הסביבה. השינוי מתחיל בשינוי הגישה אצלך כלפי הבעיה.

יש למצוא את הגישה הנכונה לאותו מצב ולהאמין... פשוט להאמין...

הטור החדש של דובי וינרוט מופיע במקום טורה של חני ז"ל במגזין אשת, לנשים בלבד.
מנויות: 050.4770268

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!