שחיתות ציבורית גדולה: למה אסור לתת לתיק 2000 להתפוגג

כבר בתחילת הדיון הדרמטי במליאת הכנסת ב–12 בנובמבר 2014, היה ברור מי האיש שבגינו התחילה כל המהומה. עם פתיחת נאומו של ח"כ איתן כבל (המחנה הציוני), הוא הבהיר איך באה לעולם הצעת החוק נגד החינמון "ישראל היום". כבל עלה לדוכן וכיוון את האש לאיש אחד: שלדון אדלסון.

"אדוני היו"ר, חברי הכנסת, ואחרון אחרון חביב, מר שלדון אדלסון, שאמנם איננו נוכח פה אתנו, אך רוחו מרחפת מעל הבית הזה ובתוך האולם וממלאת בו כל פינה עד להתפקע", פתח כבל בלשונו הציורית. כבל אמנם הצהיר כי אין בכוונתו לפגוע ב"ישראל היום", אך היה ברור מדבריו כי מטרת החוק היא חיסול השפעתו הפוליטית של אדלסון.

"'ישראל היום' אינו עיתון אידיאולוגי. הוא תופעה שאין לה אח ורע בעולם החופשי", המשיך כבל. "העיתון הזה אינו מביט ימינה, אינו פוזל שמאלה ואינו דורך במרכז — כל מהותו היא פולחן האישיות של המנהיג. במקום לשמש כלב השמירה של הדמוקרטיה — הוא משמש כלב התקיפה של נתניהו, מתרפס בפני אדוניו ונושך על פי פקודה כל מי שלא מיישר קו".

הנאום הזה, והצעת החוק כולה, היו מרגעי השפל של כנסת ישראל. המחוקקים גיבשו הצעת חוק שתכליתה היחידה היתה הישרדותם האישית, תוך התערבות בוטה והגבלת חופש הביטוי. בכשל החמור ששמו "ישראל היום" היה צריך לטפל — כפי שכבל עצמו הודה בדיעבד — בכלים הנוגעים לתעמולת בחירות או להגבלים עסקיים, ובעיקר על ידי ביקורת ציבורית רחבה, ולא בחקיקה מסוכנת ובסתימת פיות.

אפילו מירי רגב חתמה על הצעת החוק

כבל צדק. "ישראל היום" היה אז וממשיך גם היום — למעט תקופה קצרה שבה ניסה לעטות על עצמו מסכה של עיתון לגיטימי — להיות מכונת תעמולה שנועדה לשמר בכל מחיר את שלטונו של בנימין נתניהו. חשיפת מאות שיחות הטלפון שהתקיימו בין נתניהו, אדלסון ועורך "ישראל היום", עמוס רגב (שמאז הוחלף בבועז ביסמוט), חלקן בשעות לילה מאוחרות, לפני ירידת העיתון לדפוס, הוכיחו מעבר לכל ספק את הקשר ההדוק בין הצדדים — קשר שאין לו דבר וחצי דבר עם עיתונות. לדברי אדם שהיה עד לשיחה כזו, לא היה מדובר בשיחות רקע שגרתיות בין עיתונאי למקור שלו. נתניהו, לדבריו, היה מכתיב לרגב את הכותרת הראשית לעיתון של מחר.


המערכת הפוליטית כולה ידעה על יחסי הכוחות הללו, ובמשך השנים עלו שוב ושוב הצעות חוק נגד "ישראל היום", בעיקר כדרך להגביל את כוחו של נתניהו. בתחילה היתה הצעת חוק שתאסור בעלות זרה על עיתון ישראלי; לאחר מכן הוצע לאסור על הפצת עיתון במחיר טורפני או בחינם (הצעה שעליה חתמה בזמנו אפילו שרת התרבות כיום, מירי רגב, הנחשבת מקורבת למשפחת נתניהו); ולבסוף הגיעה הצעת החוק של כבל, שעליה חתמו כמעט כל סיעות הקואליציה, "הצעת חוק לקידום ולהגנת העיתונות הכתובה בישראל", שלפיה יוכל עיתון להימכר בישראל במחיר של 70% לפחות ממחירו של העיתון היומי הזול ביותר.

הצעות החוק האלה נבעו מאינטרס פוליטי צר של מציעיהן, ואלה מצאו שותפים רעיוניים — העיתונים המתחרים, שספגו מכה מהקמתו של החינמון. גם "מעריב" הפעיל לובי לקידום החוקים שיגבילו את "ישראל היום", וכך עשה גם "ידיעות אחרונות" (יש לציין כי באותה תקופה הודפס "ישראל היום" בבית הדפוס של רשת שוקן, והופץ על ידה. ב–2013 רכש החינמון את בית הדפוס של "מעריב" ועבר להדפיס בו).

בהצעת החוק של כבל מ–2014, "ידיעות אחרונות" והמו"ל נוני מוזס היו דומיננטיים הרבה יותר. זאת, משום שבשלב זה, החינמון הסב ל"ידיעות" הפסדים כבדים במיוחד. מוזס עצמו אף ניהל מגעים ישירים עם שרים וחברי כנסת, נפגש עמם וביקש מהם לסייע לקידום הצעת החוק. הוא אף מימן חוות דעת כלכלית שהופצה בין השרים על ידי שרת המשפטים דאז, ציפי לבני.

החוק נועד לפגוע רק ב"ישראל היום"

בתקופה שבה נוסח החוק התקיים גם קשר ישיר בין כבל למוזס. לפי חברת החדשות, בין כבל לבין המו"ל תועדו יותר מ–60 אינטראקציות (הודעות, תכתובות, שיחות ופגישות). בנוסף, קיים כבל עם העורך הראשי של "ידיעות אחרונות", רון ירון, יותר מ–50 אינטראקציות. כפי שנחשף ב"הארץ", מוזס עצמו שיגר לכבל הערות ותיקונים באי־מייל לנוסח הצעת החוק. הניסוחים המפותלים של הצעת החוק מלמדים כי היא מכוונת אך ורק נגד "ישראל היום", ומנסה להימנע מפגיעה ב"מעריב", למשל, אף שגם הוא הפיץ אז מהדורה חינמית.

במקביל, הפעיל מוזס את המערכת העיתונאית שלו לטובת הצעת החוק. יזמי החוק, כבל ולבני, וכן כל חברי הכנסת שתמכו בו, קיבלו מ"ידיעות אחרונות" סיקור מלטף. הם נכנסו "לרשימה הלבנה" של העיתון.

כשנשאל כבל מדוע איפשר למוזס להתערב בהליך החקיקה, הוא טען כי בכל הליך חקיקה הוא מאפשר לכל הגורמים שיושפעו ממנו להביע את חוות דעתם, ולבסוף מגיש את הצעת החוק על דעתו בלבד. הפעם, לפי גרסת כבל, הוא ניסח את הצעת החוק עם היועצת המשפטית של ועדת הכלכלה של הכנסת, עו"ד אתי בנדלר.

בשבוע שעבר נחקר כבל באזהרה על התנהלותו בקידום הצעת החוק. אך גם אם שותפות האינטרסים בין מוזס לבין תומכי הצעת החוק כללה גם צ'ופרים מ"ידיעות", יהיה קשה להוכיח שהיתה כוונה פלילית מצד כבל לבצע עסקת שוחד — לקדם את הצעת החוק בתמורה לסיקור חיובי מ"ידיעות", סיקור שיש לו שווי כלכלי כמובן. את מטרת הצעת החוק הבהיר כבל בפתיחת הדיון ההוא במליאה בנובמבר 2014 — החלשת עוצמתו האדירה של נתניהו, שהוזנה על ידי כספי ההימורים של אדלסון.

פעולה המנוגדת לאינטרסים המיידיים

כל השוואה בין יחסי כבל־מוזס לבין הדיל שנרקם בין מוזס לנתניהו ועומד בלב החשדות בתיק 2000, היא יצירת מסך עשן שנועד לגמד את חומרת הפרשה. כמעט כל בעלי האינטרס הנוגעים בדבר מעוניינים להעלים את תיק 2000 — התיק החשוב ביותר בטיפול בשחיתות הציבורית בישראל — בטענה שכולם עושים זאת. כלומר, כל הפוליטיקאים מדברים עם מו"לים של עיתונים.

ואולם לפי החשד, המקרה של נתניהו ומוזס שונה לחלוטין. לא היתה זו שותפות אינטרסים בין השניים, להפך. מוזס הציע עסקה שבה נתניהו אמור היה לפעול בניגוד למטרותיו הפוליטיות המיידיות, ולהגביל את עוצמת עיתון הבית שלו.

בתמורה, מוזס הציע לכאורה סיקור חיובי והטיית הספינה לטובת נתניהו, בניגוד גמור לקו המערכתי שנקט עד אותה נקודה. מוזס ונתניהו ניצבו משני עברי המתרס ורקמו, לכאורה, עסקה שבה כל צד יעניק לצד השני טובת הנאה המנוגדת לאינטרס האישי המיידי שלו.

בעוד שיחות כבל־מוזס נראות כמו שותפות אינטרסים, שיחות נתניהו־מוזס מצטיירות כמו עסקת שוחד לכל דבר.

תיק 2000 חשף את העצב הרגיש ביותר המניע את תמנון ההון־שלטון־עיתון. התנהלותו של מוזס בעשורים האחרונים נחשפה לעין כל. הוא והעורכים שמינה במהלך השנים פעלו באופן מושחת, כדי לסייע לחברים, מקורבים, שותפים לדרך או שותפים לדיל. אם פרשת 2000 תיעלם מהעולם כלעומת שבאה, תהיה זאת תעודת הכשר להמשך השחיתות הציבורית החמורה ביותר בישראל.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!