כיצד ניתן לקיים כיום את מצוות מחיית עמלק?

זה היה לפני כשבוע, בהתכתבות באיזו קבוצת 'וואטסאפ' של אנשי חינוך שונים, המטפלים בבני נוער צעירים. מישהו אחד העלה שם שאלה כבדת משקל: אני לומד עם הילד שלי 'נביא', ספר 'יהושע', ואני מגיע איתו לשלב של המלחמות של בני ישראל בשבעת העמים, שגרו אז בארץ ישראל. בני ישראל יצאו בהם למלחמת חורמה, וכמו שנצטוו - "לא תחיה כל נשמה", הם הרגו את כולם לפי חרב, אנשים נשים וטף. לא השאירו ילד קטן בחיים. הרגו עם חרבות את כולם, גם את הילדים הקטנים. הילד שלי שואל אותי שאלה בתום לב: "אבא, אבל למה?". הוא בטח מנסה לדמיין את זה במוח הקטן שלו: נכנסים יהודים לאיזה בית, והורגים את כל המשפחה עם חרב. למה? איזה רע הם עשו כל כך, שהיו צריכים להרוג את כולם ככה, מבלי להשאיר שריד? עמדתי דום מול הילד שלי, ניסיתי לומר לו משהו שהם היו אנשים רעים מאוד ועבדו לאלילים כאלו שהם האמינו בהם ואנחנו לא. אבל מצאתי את עצמי מגמגם ולא באמת מביא לו הגיון אמיתי לכל ההרג הזה שנעשה שם.

שאלה קשה מאוד, זו האמת. השאלה מקבלת העצמה גדולה בדורנו אנו, הדור 'הפוסט-מודרני', הדור שגדל בעולם גלובלי קטן, בו כולם יודעים את הכל על כולם, הדור שנחשף היום לתרבויות שונות ומעניינות, מצפון אמריקה עד דרומה, ממזרח אסיה עד מערבה, תרבויות ודתות שונות ומשונות, והלב מתרגל איכשהו לכך שאנשים בכל מקום מנסים להיות טוב ולפצות את הא-ל או את מה שהם מאמינים בו, ולהיות קצת הוגנים כמה שאפשר, ואנו מתרגלים גם לכך שבכל חברה וקהילה יש את האנשים היותר טובים, גם כמה אנשים מאוד מיוחדים שוחרי אהבה וצדק, ויש גם את האנשים שלכאורה הם פחות טובים מאלו. אני מנסה לדמיין דבר כזה, אם פתאום היינו שומעים היום על איזה כפר נידח ומעניין באמריקה או באירופה, שאנו יודעים בוודאות שהם צאצאים לעם העמלקי, עליהם נצטווינו גם כן להכרית את זרעם, ומצווה זו אף נוהגת לכל הדורות, האם מישהו מאיתנו באמת היה חושב שצריך ללכת ולהרוג את כל הילדים שם? או, האם מישהו היה קם ועושה מעשה כזה? אינני מדבר בגלל הפחד מהאומות אלא בגלל המצפון המוסרי. האם אני יכול ומסוגל ללכת ולהרוג אנשים על סמך זה שסבא של סבא שלהם היה עמלק? איך אני מסוגל לדבר שכזה? אבל התורה מצווה אותנו כן, והרי אין עצה ואין תבונה נגד ה׳.

אתם יודעים מתי עוד עלו לי בלב שאלות קשות כאלו? כשהסתובבו הסרטונים האלו מארגון דעא״ש, איך שהם הורגים ורוצחים ילדים באכזריות נוראה. במו עיני ראיתי סרטונים איומים ונוראיים, איך שהם לוקחים איזה ילד או ילדה ומקיימים בהם סקילה. פשוט זורקים אותו מאיזה בנין גבוה, שאלוקים ישמור. פעם אחרת ראיתי סרטון איך שהם מקיימים שריפה לנערה צעירה, שככל הנראה עברה על עבירה של צניעות, על פי החוקים שלהם. ריבונו של עולם, הלב הצטמרר לי על אכזריות שכזו. ראיתי גם סרטון בו קוטעים ידיים עם גרזן, כנראה על גנבה או משהו כזה, ולא פעם ראינו סרטונים של עריפת ראשים. ה׳ ישמרנו. הייתי בוכה בלילות מרוב רחמנות על האנשים האלו. ואז עלתה לי השאלה הקשה בראש: רגע, האם אין זה מזכיר מאוד את ארבע מיתות בית דין? האם לא נהגו כך, למעשה, בימים בהם עמד בית המקדש על תילו, והרגו אז אנשים בסקילה, שריפה, הרג וחנק? אז מה נגיד, שהתורה, חלילה, היא פרימיטיבית כזו שנהגה לפי הנוהג של פעם, שאז היה מקובל דברים כאלו? איך אפשר לומר דבר כזה? והרי התורה היא נצחית ואלוקית, ואיננה פרי מוח ההיגיון האנושי? אז איך זה שמחלקים שם עונשי הרג על כל כך הרבה עבירות כמו על חילול שבת, על מקלל אביו ואמו, ועל איסורי צניעות למיניהם?

אתם יודעים, בשנים האחרונות נשמעים הרבה קולות בקרב עם ישראל על האפשרות לבנות את בית המקדש בחזרה בתפארתו, על סמך המקורות הרבים אשר מהם משמע שבית המקדש ייבנה בידי אדם, ורק אחר כך ייכנס בתוכו מקדש רוחני של אש. ברגע שבית המקדש נבנה מחדש, לכאורה חוזרות ההלכות של ארבע מיתות בית דין. האם יש באמת מישהו מאיתנו שרוצה לראות דבר כזה? האם זה באמת מה שאנו עומדים לעשות לאחינו החילונים שלא יסכימו לקבל כל עצמם עול תורה ומצוות בשום אופן? לא באמת נראה לי שיש מישהו אחד שמחכה לזה. אבל, ריבונו של עולם, כך נפסק בתורה שלנו, שאנו מאמינים בה. אז איך זה, שאנחנו לא באמת רוצים לקיים דינים מסוימים בתורה, ומרגישים שזה נוגד את המצפון המוסרי הבסיסי של האדם?

וכאן מצטרפת לה עוד שורה של שאלות קשות. על פי ההלכה, מישהו שהוא אפיקורוס להכעיס, צריך להרוג אותו. "מורידין ולא מעלין". האם מישהו יעז לחשוב שזה מה שצריך לעשות היום לנער נושר או לחילוני שמצהיר בפירוש שהוא אפיקורוס בשביל להכעיס את בוראו? שאלה קשה נוספת: בתורה אנו מוצאים מושג כזה של עבדות. על פי התורה, אין זה דבר מופרך שליהודי יהיה עבד כנעני שיהיה שייך לו ולדורות אחריו, הוא וכל זרעו. בימינו כמו שאנו יודעים, בטל כבר המושג 'עבדות'. בשנת תשנ״א, לפני קרוב לשלושים שנה, זה נתבטל לגמרי, בהתבטל מדיניות ה׳אפרטהייד׳ של דרום אפריקה, המעוז האחרון של העבדות. כשאנו חושבים היום על מושג העבדות, זה מתקבל במחשבה כמשהו בלתי הגיוני ומוסרי לחלוטין. איך זה שבתורה זה היה דבר לגיטימי לגמרי? ושתי שאלות נוספות: מצוות הקרבת הקרבנות. האם יש הגיון בדבר הזה, שכאשר האדם חוטא בחטא כל שהוא, אזי מביא הוא כבש או עז, שוחט אותו, וזה מכפר לו על עוונו? לרצות את הקב״ה? מהו ההיגיון המוסרי של הדבר הזה? וכאן מגיעה השאלה הנוספת: מהו בכלל ההיגיון בכך שאנו אוכלים בשר בעלי חיים? כיהודים אנו יודעים שהתירה התורה אחר המבול לבני האדם לאכול בשר, ואין לנו שום עניין להיות צמחוניים. איה המוסריות האנושית? וכי מה אנו שונים בכך מהאריה שטורף את הכבשה המסכנה, והלב שלנו נשבר מרוב רחמנות למראה זוועה זו?

ולכל השאלות הללו מצטרפות שתי השאלות הקשות ביותר, שכבר כתבנו עליהם במסגרת הבלוג בעבר: מה פשר היחס של התורה אל האישה כאל מעמד נחות יותר מהגבר ("שלא עשני אישה", וכדומה), ויחס התורה אל הגוי כאל מעמד נחות יותר ("שלא עשני גוי", וכדומה)? האין זה סותר את ההיגיון האנושי הבסיסי של חירות ושוויון זכויות לכל אדם באשר הוא? ואתם יודעים מתי אני נזכר כסדר בכל השאלות הללו? בכל בוקר, עת הנני מברך את "ברכות השחר". אם אפשר לומר, בארבע הברכות הראשונות של "ברכות השחר", אפשר להכליל בהן את כל השאלות שנשאלו כאן מקודם. הברכה הראשונה, "הנותן לשכוי בינה", היא מזכירה לנו שיש לבעל חי בינה להבחין ולהרגיש דברים, יש לו נפש חיה, והוא אינו אבן דומם. אם כך, אפוא, מה פשר שחיטת ואכילת בעלי חיים, ומה פשר עניין הקרבנות הנוהג בזמן שבית המקדש על תילו? הברכה השנייה - "שלא עשני גוי", מעוררת, למעשה, את רוב השאלות שנשאלו עד כה. יש בברכה זו מעין אי הכרה בכל מי שאינו סבור כמותנו. זה מעלה לי את שאלת היחס לגוי ביהדות, את הריגת עמלק ושבעת העמים, ואפילו את היחס לאפיקורוס שמתנהג כמו גוי, או הריגת יהודי העובר עבירות שיש עליהם חיוב מיתת בית דין. ברכת ״שלא עשני עבד״ מעלה לי את שאלת היחס לעבדות בתורה, וברכת ״שלא עשני אישה״ מעלה לי כמובן את השאלה של מעמד האישה ביהדות.

האם אכן עלינו למצוא, למעשה, היגיון מוסרי ואנושי במצוות התורה, או שמא אין זה מתפקידנו כלל, וחובה עלינו לקיים את דברי התורה ללא ניסיון להבין בשכלנו הקט את הסיבה המסוימת לאותה מצווה? ובכן, זהו פולמוס ישן בו נחלקו כבר הראשונים. הרמב״ם ובעל החינוך ידועים עם הגישה, שאמנם צריך לקיים את כל המצוות גם כאשר איננו מבינים אותן, אך חובה עלינו למצוא היגיון כמה שאפשר בכל המצוות שניתנו בתורה, כי התורה ניתנה בשביל לקדם את ההתפתחות הרוחנית והמוסרית של העולם, ובשביל כך נבחרו בני ישראל, להיות אור לכל העולם כולו, על ידי קיום מצוות התורה שהנם הבסיס ליסודות המוסריות והמידות הטובות הראויות לבני האדם. זו היא, למעשה, גישתו של הרמב״ם לאורך ספרו המופלא ״מורה נבוכים״.

למעשה, הרמב״ם עומד שם בספרו ״מורה נבוכים״ על השאלה של הקרבת הקרבנות. מה פשר מצווה זו הנשמעת, לכאורה, כבלתי מוסרית, ומזכירה את העולם הישן בו היו נהוגים כל מיני דברים כאלו, כמו הקרבת בעלי חיים לאלילים ולפעמים אף הקרבת בני אדם, כמו שהיה נהוג, להבדיל, אצל אומות שונות בעידנים החשוכים? אומר הרמב״ם חידוש מאוד מעניין ומופלא: עם ישראל קיבל תפקיד להוביל את העולם מהמקום החשוך שהוא היה בו, למקום טוב ורוחני יותר, אך דבר זה איננו מתאפשר על פי דרך הטבע לקיים בבת אחת. הדבר מצריך תהליך ארוך ואיטי. ומכיוון שבאותם הימים, הייתה נפוצה העבודה זרה, והיו מקריבים לאלילים קרבנות בעלי חיים ואף קרבנות אדם, היה להם לבני ישראל לנפץ את האלילות מהעולם ולהפיץ את האמונה בקל אחד, ואת כל המצוות המוסריות שניתנו על ידי הבורא לטובת ישוב העולם, ועל כן הם היו צריכים להפיץ את זה בהדרגה ובתהליך. אי אפשר היה אז להכחיד לגמרי את מושג ההקרבה מהעולם. העולם לא היה עוד מוכן נפשית לכך. כיום זה פחות מובן לנו, אבל אז העולם עמד במצב אחר לחלוטין. קשה לנו כיום אפילו לחזור אחורה במחשבה לעולם תרבותי מיושן זה. ועל כן ניתנה מצוות הקרבת הקרבנות, ונאסרה הקרבת בני אדם או בעלי חיים לעבודה זרה, בשביל להזיז את ההתפתחות הרוחנית של העולם בצעד אחר צעד.

יש להדגיש שהרמב״ם בספרו 'משנה תורה' מבאר אחרת את המצווה של הקרבנות ומתאר אותה כחוק אלוקי שאין לנו הבנה בו, ולא רק זה, אלא שפוסק גם כן שלעתיד לבוא, בבית המקדש השלישי, עדיין יוקרבו בו קרבנות. אך הדברים אינם סותרים, למעשה, אחד את השני: אין ספק שהתורה, שהיא נצחית ואלוקית, יש לה גם כן ממד נסתר ואלוקי שאין לנו הבנה בו. אין ספק שהקרבת הקרבנות זהו התיקון הנפשי הנכון של אותם בעלי החיים, ואנו יודעים ומאמינים שיש לכל בעל חי ניצוץ אלוקי המחכה לגאולתו, ושללא ספק, ההקרבה הביאה אותם אל מקום מנוחתם הנכון, אך היות ולתורה יש גם כן את הממד הפסיכולוגי האנושי של טובת ישוב העולם, כדברי הרמב״ם, הרי שהסבר זה גם כן אמת ונכון הוא.

ומה לגבי ימות המשיח, האם לנצח יימשכו עבודת הקרבנות? ומה עם שחיטת ואכילת בעלי חיים? ובכן, כאן אנו מגיעים לדברי רבי יוסף אלבו, 'בעל העקרים', אחד מגדולי הראשונים. הוא כותב בספרו, שאכילת בעלי חיים שהותרה אחרי המבול איננו המצב האידאלי. זה הותר רק בדיעבד כנגד יצר הרע. כלומר רק בגלל שהעולם עוד לא אוחז שם, בלהימנע לגמרי מהריגת בעלי חיים ואכילתם. מי שבנה על פי זה את 'חזון הצמחונות והשלום' זהו הרב קוק זצ״ל, שטען על פי זה שלעתיד לבוא, בשלב מסוים, יפסיקו בני האדם לאכול בעלי חיים, ואף הקרבת הקרבנות תתבטל בשלב מסוים, ומה שפסק הרמב״ם על הקרבת קרבנות בבית המקדש השלישי, זהו רק בשלבים הראשוניים של הגאולה. והאמת, שזה די מתקבל על ההיגיון. לא יתכן שבעולם של תיקון, בו הכל מתוקן כבר בשלמות, יהיה עוד צער לאיזו נפש חיה. וגם מדברי הרמב״ם, שכותב שהקרבנות ניתנו רק בשביל להזיז תהליכים בעולם בצורה איטית, משמע שבשלב מסוים יופסקו הקרבנות, כאשר העולם יאחז כבר בשלב רוחני מתאים. הרמב״ם מגדיר זאת כך: "ישנה 'כוונה ראשונה', ויש 'כוונה שנייה'. כלומר, יש את האידאל הראשוני, התמונה האידאלית של העולם, איך שהבורא רוצה שזה ייראה. עולם כזה הוא ללא קרבנות. ולפי 'בעל העקרים', ללא אכילת בעלי חיים כלל. צורת החיים שלנו כיום הוא ׳האידאל המשני׳, הכוונה השנייה. זהו חידוש מאוד מופלא ונועז.

עם ההסבר הזה, ניתן להסביר דברים רבים, שלכאורה כיום העולם אוחז בהם במצב התקדמות גדולה יותר מאשר היינו בתקופת נתינת התורה, למרות הגדלות של דור המדבר שהיה ׳דור דעה׳. עם ישראל עצמו עמד אכן במצב רוחני גבוה יותר, אך העולם כולו אחז עוד, באופן כללי, במצב הרבה יותר פרימיטיבי, ולכן היינו חייבים להתחשב בו ולעשות צעדים איטיים. ניגש לעניין מעמד העבדות. התורה, למעשה, לא שללה את העבדות, ונתנה דינים ומשפטים רבים השייכים ליחסי עבד ואדונו. בתקופת נתינת התורה אחז העולם במצב מאוד גרוע ביחס האנושות לעבדים, כפי שאפשר לראות בספרי ההיסטוריה והמלחמות של האומות. על כל כלי ששבר העבד בטעות, יכלו לקטוע לו יד או לעקור לו עין. זה מה שהיה נהוג. עבדים לא היה יכולים לברוח מאדוניהם בשום אופן, ונהגו בהם באופן משפיל ביותר, שלא ניתן להעלות על הדעת. אבל העולם לא יכול היה אז לעזוב את העבדות בבת אחת. הכלכלה פשוט התבססה על כך. כל התעשייה והייצור היו רק על כוח העבדים. אנחנו לא מבינים היום איך יכלו פעם לבנות בנינים וארמונות או כל פרויקט ללא כל הטכנולוגיה שלנו, אבל הסיבה למעשה הייתה פשוטה: היו להם רבבות אלפי עבדים שהתנהגו אליהם כבהמות.

באה התורה והביאה שינוי אדיר: עבד שפוגמים בו באיבר אחד, באותו רגע הוא משתחרר לחופשי. עבד שברח מאדונו, אסור היה למי שמצאו להסגירו לאדונו. העבד היה צריך לקבל את כל צרכיו כרגיל - אוכל, שתייה וכו׳. אמנם, הותר להעבידו גם במלאכות קשות (לעבד כנעני), אבל לא הייתה אז אופציה אחרת. מישהו היה צריך לעשות זאת. בתמורה לכך קיבל העבד את כל צרכיו בכבוד. את זה היה רק בעולם היהודי. ככל שהעולם התקדם והשתחרר מהצורך בעבדות, הוא השתחרר גם מהרעיון האווילי בכלל של העבדות. כשהיו לפני עשרות שנים ההפגנות נגד העבדות של השחורים, היהודים עמדו בראש ובראשונה בכל ההפגנות הללו לצד השחורים, כי אנחנו היינו גם אלו שהובילו בכלל את העולם להגיע למצב כזה. היינו הראשונים לכבד את העבד כאדם, ועצם העבדות לא הייתה האידאל הראשוני לכתחילה אלא האידאל המשני, או במילים של הרמב״ם, זו הייתה 'הכוונה השנייה'.

מהו היחס שלנו כלפי הגוי? הבה נשמע דעה מעניינת מפי הרמב״ם על הנצרות והאסלאם. הרמב״ם אומר, שלמעשה, הנצרות והאסלאם הם התקדמות והתפתחות טובה לאנושות. בתחילה היו האומות, בכלל, עובדי אלילים, שהקריבו אפילו את הילדים שלהם כקרבנות אדם לאלים של אבן. היהדות השפיעה מאוד על אומות העולם, והם התקרבו לרעיון האמיתי של אמונה בקל אחד. זה לא רק האמונה בקל אחד: העמים הקדומים היו מושחתים מאוד גם באלימות ובשחיתות, במיוחד עמי כנען שישבו בארץ. ניתן לראות זאת בספרי ההיסטוריה שלהם. כל האלים של עמי כנען היו סמלים של רוע, אלימות ומלחמה, והם אף הקריבו את בניהם לעבודה זרה שנקראה ׳בעל׳. כאלו היו חייהם, תחתית המוסר האנושי. אבל הנצרות והאסלאם, באופן רשמי לכל הפחות, הטיפו לאמונה בקל אחד, ליושר ולמוסר, בהשפעה ישירה מהתורה. זהו כבר יישור דרך למלך המשיח, אומר הרמב״ם. כלומר, התפתחות טובה ומועילה, שתקל את הדרך למלך המשיח להוביל את העולם למצב רוחני ואמוני גבוה עוד יותר. ידועים גם דברי 'המאירי', שהרבה מדברי חז״ל שנאמרו על הגויים, נאמרו רק על הגויים של פעם, אך כיום, רובם יש להם חוקים בסיסיים של אנושיות, ולכן דינים רבים השתנו כלפיהם כיום. שינוי זה אצלם בא כמובן בהשפעת עם ישראל, שהיווה מגדל אור לעולם כולו בתוך החושך הנורא של העולם הישן. מה שיוצא לנו הוא שהיחס אל הגוי בתורה, איננו למעשה המצב האידאלי הראשוני. זו היא איננה הכוונה הראשונה כלל. היחס ניתן לפי התקופה המסוימת של אז, וככל שהעולם מתקדם ומשתפר - אזי גם היחס של ישראל לאומות אמור להשתפר ולהשתנות, כפי "הכוונה הראשונה", המצב האידאלי הראשוני.

בשביל להבין למעשה כראוי את עניין הריגת עמלק ועמי כנען, צריך לחדד ולהבהיר כמה דברים. דבר ראשון, מדובר היה בציווי אלוקי מפורש שניתן לבני ישראל. ובמילים אחרות, הרי כל הקושיה שלנו נובעת רק בגלל שאנו אכן מאמינים בתנ״ך ובסיפוריו ושהכול אכן קרה, ואם כל זה אכן קרה, הרי שגם זה אמת - שיהושע עצר את מהלכה של השמש בגבעון, ושמשה רבינו קרע לבני ישראל את הים, ושהקב״ה התגלה לבני ישראל במעמד הר סיני. ובכן, על יהודים כאלו, אין באמת קושיה איך הרגו בציווי אלוקי את עמלק ואת שבעת העמים. מדובר בעם ששמע קול אלוקים וראה בכל הנסים והנפלאות הכי גדולים ומופלאים שהיו בהיסטוריה של עמנו, ואם אלוקים הבין שעמים אלו צריכים להיכחד מן העולם, וציווה להם בציווי אלוקי מפורש להשמידם, אזי לא היה להם מקום לחשוב אחרת כלל. אלא שכמו שהבאנו מהרמב״ם, בשביל ליישב את זה בשכל, חשוב להדגיש עוד כמה נקודות.

העם העמלקי היה עם שרצה למחוק את עם ישראל. העם כולו בא ללחום בנו ולהרוג אותנו, והעם הזה שנא אותנו מהרגע הראשון. זה היה, כנראה, ציווי בירושה שקבלו מזקנם עשיו, שציווה לבנו להרוג את יעקב. עמלק היה גם זה שהרג יחד עם הכנעני את המעפילים שניסו להיכנס לארץ, וכאשר הלכו ישראל במדבר בדרך להיכנס אל ארץ ישראל, הם באו בראשונה להילחם בנו ולהרוג אותנו, למרות ההתגלות האלוקית הברורה שראה כל העולם שנעשה לישראל. מדובר היה בחטא גלוי וחצוף מול האלוקים, ולכן הוא היה העם הכי מסוכן לנו. חוץ מזה, כמו שהרמב״ם פוסק ואומר, אפילו לעם עמלק שנצטווינו למחותם, חובה עלינו קודם להציע להם שלום, באם ירצו בשלום, ואף יקבלו עליהם שבע המצוות האנושיות והבסיסיות של קיום העולם. ובכן, מדובר, אם כן, בעם מאורגן שחפץ ברורות להשמידנו, והדבר הכי דומה לזה כיום זה חמאס או איראן. ואז בא הצו האלוקי הברור, השמדת האויב כולו, ללא חמלה. אחרת, אנו נהיה חלילה אלו שניפגע מהם. אם היינו משאירים בחיים את הילדים, הם היו גדלים וחוזרים לדרך אבותיהם ללחום ולהרוג בנו. זה היה המסר האלוקי הברור, לדור שדיבר עם אלוקים בצורה ברורה.

כמו כן לגבי עמי כנען. קודם כל, כמו שמובא בחז"ל על הפסוק "והכנעני אז בארץ", כנען נכנס בגזלה לארץ, כי הוא היה בנו של חם שקיבל בירושה מאביו את אפריקה, בעוד יפת קיבל את אירופה, ושם קיבל את כל אסיה. כנען התגנב לארץ ישראל, שהייתה בחלקו של שם. אז כל שבעת העמים, שהיו צאצאיו של כנען ישבו שם בגזלה. כמו כן מובא בירושלמי, שלפני כיבוש הארץ שלח להם יהושע איגרות אם רוצים הם לעזוב את הארץ השייכת לבני ישראל שהם זרעו של שם, או להישאר שם ולהשלים עם בני ישראל ולקבל עליהם את שבע המצוות, או להישאר ולהילחם. העם הגרגשי הסכים ללכת והלך לאפריקה, הגבעונים השלימו עם ישראל וקבלו עליהם המצוות, והשאר נלחמו בישראל ולא הסכימו להחזיר את הארץ שגזלו, ועל כן נכחדו, כי אם לא כן, הם גם היו נלחמים בנו ולא מאפשרים לנו להביא את התורה ואת היושר והמוסר לעולם. ואף אם היינו משאירים את הילדים בחיים, הם היו גדלים וחוזרים לדרך אבותיהם, והיינו אף אנו מתערבים בהם ומתקלקלים ממעשיהם הרעים והמושחתים חלילה. זה מה שאמרה התורה בפירוש, לעם שדיבר עם אלוקים באופן גלוי. התפקיד שלנו בארץ ישראל היה ליצור מקום אחד בעולם של קדושה ויושר מוסרי, שהוא יהווה מגדל של אור לכל העולם, והכנענים היו, למעשה, העמים הכי מושחתים, גם בשחיתות מוסרית, ובפרט בעבודה זרה. כך מובא בחז״ל. היום אנחנו לא מבינים מה היא 'עבודה זרה' ולכן איננו מבינים את הטומאה שלה, כי אין לנו את היצר הזה בכלל. זה חלף מן העולם. אבל אז זה היה היצר המרכזי והשולט, והטומאה שלה הורגשה מאד. אין לנו כיום הבנה בכך כלל. אז התחלנו עם עקירת טומאת ושחיתות עמי כנען, ומשם התחלנו להפיץ קדושה, יושר מוסרי, אהבת רעים וישוב העולם.

מאז והלאה השפענו על כל העולם כולו. ולמעשה, מדור לדור, הגויים השתנו, ואף היחס שלנו אל הגוי השתנה ומשתנה בהתאם. אנו סובלים עדיין רבות מאומות רבות, אך אנו רואים שהעולם משתנה באופן כללי יותר ויותר, ומתקדם ליושר מוסרי בסיסי, גם אם יש עוד הרבה מה לתקן. הלכה למעשה - עמי כנען כבר נכחדו מהעולם, כפי שאומר הרמב״ם, ואת עמלק אין כבר אפשרות למצוא בגלל שסנחריב בלבל את האומות. ואם נשאר עוד מזרעו של עמלק שצריך להיכרת, הוא כנראה ייכרת באופן שהם יעלו על ישראל למלחמה ונילחם בהם ונהרגם. אולי הם החמאס או האויבים הנמצאים באיראן, היא פרס, שם עמד גם המן, צאצאו של עמלק, שרצה אף הוא להשמידנו מן העולם, חלילה.

אז מה אם היינו פוגשים היום כפר נידח שאנו יודעים בוודאות שהם צאצאי עמלק, והם אינם רוצחים ושפלים אלא תמימים וטובים ורק לא מקיימים בהכרח שבע מצוות בני נח? לכאורה היינו אז נמצאים מול דילמה קשה, כי העולם השתנה והתקדם, וגם הגויים התעלו יחסית הרבה, ואיך אפשר להרוג חפים מפשע? וגם אין לנו כיום את הבהירות הרוחנית הזו של קבלת מסר אלוקי ברור עם נביאים, בכדי שנרגיש מסוגלים להרוג על פי ציווי אלוקי. אך למעשה אין זו קושיה, כי אין באמת דבר כזה 'עמלק', שקיים ומתנהג בדרכים טובות, וסבירות גבוהה היא שאלו הרודפים אותנו להשמידנו כהיום הזה, הם אלו צאצאי עמלק האמיתיים ולא שאר הגויים שאין עסוקים כיום מול עם ישראל. זו היא שאלה על מציאות שלא יכולה להתקיים. מה שיוצא לנו מכך הוא, שלמעשה, אין חפץ ה׳ בהריגת בני אדם, ואין זה המצב האידאלי הראשוני כלל. מדובר היה בהוראות ייחודיות ושונות מול אויב משמעותי, וזה היה מצב של אין ברירה, בשביל לתקן את העולם. אין זה מצב אליו שאפנו כלל וכלל, ואנו אלו שהבאנו לעולם את האיסור המוחלט של "לא תרצח" ואת כל עשרת הדברות, היסודות הבסיסיים של המוסר האנושי של העולם. אלא שאם היינו משאירים את עמלק ואת שבעת העמים, שרצו ללחום בנו ולא לאפשר לנו לרשת את הארץ שהייתה שייכת לנו בירושה ולהיות משם מגדל אור לעולם כולו, לא היינו יכולים להנחיל לעולם לא את ה"לא תרצח" ולא את שאר הדברות.

עם המהלך הנזכר למעלה של הרמב״ם של כוונה ראשונה ושנייה, ניתן למעשה להבין גם את העניין של מעמד האישה, ועל כך כבר כתבנו בעבר. גם מעמד האישה, שהיה נחות בעולם לאורך כל הדורות, איננו המצב האידאלי כלל, הוא איננו הכוונה הראשונה אלא הכוונה השנייה, האידאל המשני, ה'בדיעבד'. כמו שהעבדות הייתה קללה שקוללו חם ובניו, וזה היה תיקון הנפש שלהם לאורך הדורות (כמו שעם ישראל היה צריך לעבור גלות כחלק מהתיקון שלהם), כן גם מעמדה הנמוך יותר של האישה היה כתוצאה מקללה שקוללה חווה אחרי חטא עץ הדעת, "והוא ימשול בך". זהו איננו המצב האידאלי מלכתחילה כלל. זו הייתה מעין גלות שהיא הצטרכה לעבור, גלות שאמורה כמובן להסתיים בבוא עת הגאולה ותיקון חטא 'עץ הדעת'. יש להבדיל עניין זה, כמובן, מהלכות המבדילות בין הגבר לאשה, הבאות בכלל מעניין של צניעות והרחקת היצר, או מטעמי התאמה נכונה לתכונות הנפש הייחודיות להן, ועל כך הארכנו כבר בעבר במאמר נפרד.

נשארה לנו ההלכה הידועה שאפיקורוס העובר עבירות להכעיס, "מורידין ואין מעלין". כלומר, אם אפשר, הורגים אותם. מה פשר הדבר, והאם אכן תקפה הלכה זו בימינו? האין זו אכזריות תמוהה ביותר? הכך היא הדרך לנהוג באחד שטועה? אך הנה בעניין זה ידועים דברי ה'חזון איש' שאומר, שכיום בימינו, אין הלכה זו תקפה עוד. ולמה? מפני שהדורות השתנו לגמרי. ופה הוא מגיע מכיוון הפוך. אז, בזמן שבית המקדש היה קיים, עמד עם ישראל במצב רוחני מאוד גבוה, היו נסים ונפלאות לעין כל, גם בתוך בית המקדש וגם בכלל, לכל הצדיקים והנביאים. זה היה בכלל דור של נביאים: כמיליון ומאתיים אלף נביאים עמדו להם לישראל (כפליים מיוצאי מצרים כדברי חז״ל). נסו לדמיין איך נראה דור כזה. אין לנו בכלל את היכולת להבין מה שהלך שם. אם היה אז מישהו שבכל זאת חטא, זה בא ממקום אחר לגמרי ממה שקורה היום. היה מדובר בחטא חמור להכעיס, שאנו אפילו לא יכולים להבין את זה, בדור שכולו נבואה ונסים גלויים. היום, אנו נמצאים בדור הכי מבולבל שהיה אי פעם. שום דבר לא מובן ברור מאליו. המצפון האנושי וההיגיון המוסרי של ה"חזון איש" מובילים אותו חד משמעית למסקנה ברורה: אין בכלל מקום להלכה כזו כיום, בעידן כזה של הסתר פנים. אז האם העולם מתקדם הלאה או הולך אחורה? מה שנראה הוא שההתפתחות האנושית הכללית של העולם הולכת קדימה, ורק ההתגלות האלוקית והבהירות הרוחנית של עם ישראל, היא זו שנתמעטה לאורך הגלות המרה.

על פי זה מובן גם העניין של ארבע מיתות בית דין: קודם כל יש להדגיש, שגם בזמן שבית המקדש היה קיים, כמעט ולא קרו מקרים כאלו. מי שלומד קצת את דברי חז"ל שנתקבלו אצלם במסורת מאז מעמד הר סיני, רואה שכמעט לא היה שייך במציאות מישהו שבאמת יתחייב במיתה על פי בית דין, עם כל ההלכות של העדים שמתרים בו את העונש שהוא הולך לקבל, והוא ממשיך מולם לעשות את החטא וכו', ועיקר עונשי המיתות נאמרו בשביל ההפחדה, כי לפעמים אין ברירה להעמיד את העם על תיקונו אלא בהפחדה של הריגה, אך כמעט לא היה שייך מציאות כזו, וכדברי חז״ל, שבית דין ההורגת אחת לשבעים שנה נקראת כבר בית דין קטלנית. (יש דעה האומרת - אחת לשבע שנים). ההבדל הברור בין אנשי דאע״ש האכזריים, שאף אפשר לראות בסרטונים את האכזריות הרצחנית שלהם, מול משפטי התורה המנסים למנוע בכל הכוח את חיוב המיתה, וגם זה נעשה תוך הקלה על הצער שהיו משקים אותו ביין ובעוד סמים בכדי שלא ירגיש הצער וכו׳, זהו הבדל בין שמים לארץ.

אך למעשה, אנו רואים אף שכבר ארבעים שנה לפני החורבן, הפסיקו לדון בדיני מיתות, מפני שראו חכמינו שעם ישראל איבד כבר את הבהירות הרוחנית שלו, ורבים התחילו לחטוא והבינו שהמצב הרוחני אינו מאפשר כבר הריגה במיתת בית דין. כלומר, חטא של יהודי במצב של בית המקדש ובהירות רוחנית גבוהה כזו, שונה לחלוטין מחטא במצב של גלות והסתר. רק בזמנים של גילוי פנים ובהירות רוחנית במדרגה הכי גבוהה, היה אפשר לדבר על מושג כזה של הריגה באחת מארבע מיתות. ולגבי חידוש מיתות בית דין בבית המקדש השלישי, שיהיה הבית האחרון והגאולה השלמה, עד שנגיע לחדש את ארבע מיתות בית דין שזה יקרה רק כאשר עם ישראל יראה את עצמו שוב במצב רוחני גבוה כזה, עם נבואה והתגלות אלוקית ברורה ובהירה, קשה לומר שיקרה אז בכלל מקרה כזה של חטא באופן שיחייב מיתת בית דין. הרי נתקדם אז לעולם של תיקון השלם. ובכל מקרה, יש לנו עוד דרך רצינית עד לשם, והלוואי שנחזור בקרוב לימי תפארת אלו, של קדושה ונבואה ואור אלוקי גלוי ומאיר לעין כל. מה שיוצא לנו בכל אופן, ששוב, הן ארבע מיתות בית דין והן היחס לאפיקורוס - הכל היה לפי התקופה והזמן, וכיום זה לא רלוונטי בגלל השוני בתפיסת העולם ובבהירות הרוחנית.

ובמסקנה אחת לסוף מאמרינו. תורתנו היא נצחית ואלוקית. היחס בה לאשה, לעבדות, לאכילת בעלי חיים, ולקרבנות, היה לפי המצב של התקופות הללו, וכמו שמוכח מדברי הראשונים, ואין זה אומר כלל שזהו המצב האידאלי הראשוני. גם היחס באופן כללי אל הגוי השתנה ומשתנה, וכדברי 'המאירי'. התורה ומצוותיה נועדו להביא את העולם למצב רוחני מפותח יותר. ישנם דברים שכבר היום השתנו, כמו היחס לעבד, לאשה ואף לגוי. ואולי המודעות לצמחונות אף היא מעין הכנה לגאולה. אך באופן כללי אין העולם עוד עומד שם, בעוד עדיין נהרגים ונשחטים בני אדם רבים חפים מפשע במדינות רבות. וגם לגבי מעמד האישה בעולם היהודי, ומעמדו של הגוי, המצב עדיין איננו שלם כל עוד אנו בגלות, ואפילו העבדות, במשמעות מסוימת עדיין ישנה עבדות בעולם, ועל כן, עדיין 'ברכות השחר' עומדות בעינן כמו שהן. זה חלק מהגלות, ללא ספק. ארבע מיתות בית דין וכמו כן היחס לאפיקורוס, היה גם כן לפי המצב של התקופה, אך מהכיוון ההפוך. זה היה בגלל הבהירות הרוחנית הגלויה שהייתה בתקופת בית המקדש. הריגת עמלק ושבעת העמים היו למעשה ציוויים ברורים מפי הבורא בדור שכולו התגלות אלוקית גלויה. מדובר היה אף בצדק הנראה לעין מול עמלק, שרתם עצמו הוא וזרעו להילחם בנו ולהרגנו, ומול עמי כנען שגזלו את ארצנו ולא הסכימו לתקן דרכיהם המושחתות, והיינו מחויבים להכחידם בשביל לתקן את העולם ולהביא את המוסר האנושי האלוקי לעולם כולו. רק כך הצלחנו להוביל את העולם למצב מוסרי טוב ומפותח יותר. עוד הדרך לפנינו, וגם כיום, את שונאינו ואויבינו המושחתים באנושות, אם לא ילכו איתנו בשלום וירצו רק בהרג, אזי נכחידם וזה יהיה תיקונם, ואם יסכימו ללכת בדרכי הטוב והיושר, והיה זה ראשית גאולתנו, בקרוב במהרה.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!