למה סבי, ראש ישיבת פוניבז', ניתק את הקשר עם אחיו?

בימים אלו של תשובה וחשבון-נפש, כולנו עושים מאמץ להתקרב לריבון העולם. כל אחד לפי יכולותיו, רצונותיו וסגולותיו.

כל אחד מאיתנו משתדל להקפיד על תפילות במניין, על תפילות בכוונה, על 'בין אדם לחברו' ובעשייה רוחנית רבה ככל האפשר, בכדי להגיע ליום הדין זכים ורצויים לפני אבינו שבשמים. בין כל אלו, מצטרפים אלפי בני נוער - המכונים חילונים - הפוקדים את הכותל המערבי, במה שנקרא - 'סיור סליחות'.

כמי שמגיע מדי יום ביומו לכותל, לא פעם אני חש כי כל אלו מגיעים לשם, מגיעים בשביל החוויה המיוחדת, לראות את הכותל המערבי בשעת הזריחה, לנוף המדהים ולעיתים אף לתחושת ההתפרקות - שהיא מחללת ומסוכנת - לפחות עבורינו, שהאווירה והסגנון הללו, הם לזרה.

אך אין בנפשנו לשער ולהעריך, מה מידת ההשפעה על אותם אלו המנותקים מכל לחלוחית של רוחניות. אלו שמעולם לא טעמו טעם של תורה ומצוות. מעולם לא חשו קרבת 'המקום' בתפילה ובתחנונים. והנה הם נחשפים לקהל אדיר הפוקד את מקום שריד מקדשנו - בבקשת סליחה מאיתו יתברך, על הרע שגמלנו לו מול הטוב לו זכינו ואנו זוכים בכל רגע ורגע.

טועים ותוהים

חלק נכבד מאותו קהל המגיע ל'סיור סליחות' הינו נבער ואינו יודע תורה מהי. ישנם בתי ספר שלשאלה מתי חי משה רבינו, יענו כי הוא חי בתקופת השואה או זמן מה לפני כן.

ודווקא מתוכם ובהתרגשות וניצוץ של רגע, מתעוררים אלו, שנולדו כתינוקות שנשבו, ולעיתים הם חוזרים לכור מחצבתם.

לצדם של אלו, יש בני נוער שגדלו בתוכנו, בבתים מצוינים - לפחות על פני השטח, ועם הזמן והסביבה הם הפכו לחוטאים בכל קנה מידה ומוסר - לאלו יקראו, 'נוער נושר'.

בכאלה עסקתי זמן-מה, ושם נחשפתי לעובדה, שיותר משהם אשמים במצבם ובאסונם הרוחני, אשמה הסביבה (ולא נוסיף על כך, כי לא בכך עסקינן). רק אתמצת את דברי בעניין ואסגור בפתגם שנהוג לומר בצבא: 'אין חייל לא טוב, יש מפקד גרוע'.

במפגשי עם כאלה, זכיתי לראות הצלחות לא מעטות: להחזיר בנים לגבולם. בזכות אותם ישיבות ומוסדות, בזכות אנשים מלח הארץ, שמוסרים את נפשם למען מטרה נעלה זו.

בסוגריים אציין כי בחודשים האחרונים פעלתי במסגרת מיוחדת העונה לשם: מבקשי ה'. הייתי ממליץ לכם הגולשים, לקפוץ לבית המדרש הממוקם בטבורה של שכונת גבעת שאול, בכדי לראות כיצד מתנהל מוסד המצליח להוציא יקר מזולל, ולהנפיק בני תורה של ממש מכאלו המגיעים ממקומות הרחוקים ממושגים אלו כמטחווי קשת.

הקשר האמיץ נותק

לאחרונה נתקלתי באחד שכזה, אחד שנשר מהדרך. ההידרדרות שלו, פתחה לי מחשבה מסוג אחר לחלוטין. הבחור, שגדל בישיבות קדושות, ולמד בחיידרים נחשקים, חצה גבולות, והובל על-ידי יצרו, למחוזות שנראה שהם בבחינת אל-חזור.

תוך כדי ההתדרדרות, הוא החל לחלל את השבת ורח"ל גם את יום הכיפורים, וכל שאר עבירות החמורות שבתורה. לפני זמן מה, כאשר שתה לשוכרה, הוא ישב על מפתן ביתי, וילל בבכי קורע לב על מצבו ועל כמיהתו להיות בן תורה אמיתי. הבכי שלו משך תשומת לב גדולה, וגרר את כולנו לבכות יחד איתו ולנסות ולהוציאו מהמיצר.

אך ככל שחלף הזמן ושאריות היין התמוגגו ושפיותו חזרה אליו, כך חזר הוא לסורו ולדיבורו הראשון - אם תרצו, ככל שהשפיות חזרה אליו, כך הטמטום השתלט עליו מחדש.

הבכי והחרטה נעלמו כלא היו, ובמקומם באו שוב המעשים הקשים והרעים.

עד כה לא אמרנו נואש, והקפדנו לשמור איתו על קשר חיובי, בסיוע ובמילות עידוד. עד אשר נפל דבר, שהעמיד אותנו במבוכה ושאלה גדולה, האם להמשיך, או לנתק סופית.

האח האובד מגיע

ממצב של חוטא המשועבד ליצרו, הוא הפך לכופר. נו אנו מכירים את טבעו של האדם, כפי שאומרים חז"ל. אדם שחטא מחפש הצדקה למעשיו.

בשלב הראשוני כולם אשמים, חוץ ממנו. וכששלל התירוצים ואשמות הסביבה מוצו עד תום, כאן מגיעה תורה של הכפירה. הכפירה נותנת פיתרון מצוין לבעיות מצפון.

סבי זצ"ל, הגאון רבי דוד פוברסקי - ראש ישיבת פוניבז' - נולד בעיירה ליובאן שברוסיה. בהיותו ילד בן 9 עזב את ביתו והלך ללמוד בישיבה, אצל ר' ירוחם. בבית הוא השאיר את הוריו ואחיו.

הקשר עם אחיו נותק כמעט לחלוטין. במשך שנים רבות לא שמע מהם דבר. וכאשר הקים משפחה ובדרך לא דרך עלה לארץ, ומכאן שיגר מדי כמה שנים מכתב או קיבל מכתב מהמשפחה שנשארה מאחור.

ויהי היום, לפני כ-20 שנה - ו'מסך הברזל' נפרץ וברית המועצות התפרקה, והאח שנותר מאחור החליט לעלות ארצה. את פניו קיבל סבי, שנקשר אליו מידית, כמי שמצא את אבידתו היקרה.

הסבא הקפיד פעם בשבוע לנסוע לבקר את אחיו, שקבע את משכנו בעיר הצפונית הרחוקה – נצרת עילית. היינו מספקים לאח האבוד מזון כשר, בכשרותו של הרב לנדא. הסבא רכש עבורו תפילין חדשות ומהודרות וכל שאר תשמישי קדושה.

לכל שמחה משפחתית, היה נלווה האח, כאשר הסבא אוחז את ידו, ומושיבו לידו ומכבדו עד בלי די.

נסגר ברז האהבה

כך עברה תקופה שהאח זכה ליחס ותשומת לב, מהמשובחים שרק ניתן לחשוב ולתת.

עד ליום סגרירי אחד, שבו פתח האח בנאום כפירה, בעת שישב על שולחן אחיו - סבי, ראש הישיבה - בשולחן שבת.

מאותו רגע ואילך, נסגר ברז האהבה ותשומת הלב. לרגע חשבנו שאהבת הסבא לאחיו, היא אהבה טבעית של אחים אבודים, משהו ביולוגי טבעי שכל בן אנוש חש כלפי בן משפחה. וברגע הבנו כי הסבא אוהב את אחיו, הוא חש מחיבות לאחיו - אך המחויבות והאהבה הינה רוחנית נטו.

האם מקרה זה דומה למקרה שלנו? ואם כן, האם ניתן ללמוד ממקרה זה, כיצד אנו צריכים לנהוג כאשר מדובר בכופרים?

אשמח לשמוע את דעתכם באמצעות מערכת התגובות.

גמר חתימה טובה.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!