הטרור הפלסטיני היכה במשפחתנו • לימור לבנת

שנת תשע"ב היתה עבורי במישור הציבורי שנה רצופה בעשייה ובפעילות מבורכת.

שנה שבמהלכה הצלחתי להגשים חלק לא מבוטל מהמטרות שהצבתי לעצמי עם כניסתי למשרד התרבות והספורט.

בתחום התרבות אני גאה בעיקר על כך שהצלחתי השנה להוציא אל הפועל את תוכנית הדגל של המשרד - "נותנים במה" - לעידוד וקידום התרבות והיוצרים בפריפריה.

חשוב לי להדגיש כי הרבה לפני שנושא הפערים החברתיים עלה לסדר היום, החזון שלי במשרד היה להשקיע משאבים ולקדם יוזמות ופרויקטים בפריפריה החברתית והגיאוגרפית מתוך אמונה שתרבות וספורט יכולים להיות מנוף לפיתוח כלכלי ואמצעי לגישור על פערים חברתיים.

אבל לצד כל העשייה הציבורית, היה, לצערי, בשנת תשע"ב אירוע אחד מטלטל במישור האישי כשהטרור הפלסטיני הכה במשפחתי. זה קרה בערב חג הפסח השני. אחייני בן יוסף לבנת, שכולנו קראנו לו "בניו" נרצח בקבר יוסף על ידי מחבלים במסווה של שוטרים פלשתינים רק משום שהיה יהודי. הוא היה רק בן 24 והותיר אחריו אישה וארבעה ילדים קטנים.

בניו וחבריו הגיעו לקבר יוסף כשהם אינם חמושים רק כדי להתפלל. השוטרים הפלשתינים במתחם הכירו אותם וידעו זאת היטב, אבל זה לא מנע מהם לפתוח לעברם באש תופת. די להביט בתמונות הרכבים וסימני הכדורים בחלונות כדי להבין שהירי היה מכוון.

אנחנו מאמינים באלוקים

אני מבקשת להביא כאן חלק מהנאום שנאמתי במליאת הכנסת בדיון מיוחד שנקבע ימים אחדים לאחר הרצח:

לאחר הרצח הנתעב היו ששאלו - מה לנו ומי לנו קבר יוסף שבשכם? ואני אומרת : קבר יוסף הוא אחד משלושה האתרים שעליהם מצוין בתנ"ך בפירוש כי ניקנו בכסף מלא במאה קשיטה על-ידי אביו של יוסף, יעקב, מאת בני חמור אבי שכם, כמו גם מערת המכפלה ומקום בית-המקדש בירושלים.

יש האומרים: ומי בכלל אומר שזה מקום קבר יוסף? אני אומרת: זוהי אמונה בת אלפי שנים המבוססת על נוסעים יהודים ונוצרים שתיעדו את סיוריהם ואת האתרים למעלה מאלפיים שנה. מעניין שאלה שאינם מקבלים זאת מוכנים לקבל מקומות שהמוסלמים רואים כקדושים גם אם אין לכך שום אחיזה ארכיאולוגית.

הם אומרים: קבר יוסף הוא בכלל שטח פלסטיני. יש סכסוך, כך אומרים, על הריבונות בו. ואני אומרת: על-פי הסכמי אוסלו, שאתם נשבעים בהם, קבר יוסף נשאר באחריות ישראל כמובלעת בתוך שטח A שבשליטה פלסטינית. שוטרי מג"ב שמרו עליו ופעלה בו ישיבת "עוד יוסף חי".

בתחילת מה שנקרא "אינתיפאדת אל-אקצה", באוקטובר 2000, הותקף המקום על-ידי פלסטינים, וביום השני של ראש השנה נפצע שוטר מג"ב, מדחת יוסף, ודימם למוות. אני אומרת: פשע גדול נעשה כאשר סמכנו אז על המשטרה הפלסטינית שתחלץ אותו, פשע של הפקרת מדחת יוסף, השם יקום דמו.

ואזכיר עוד: על הפשע הזה נוסף עוד חטא. בשבת שלאחר מותו של מדחת יוסף, ב-7 באוקטובר 2000הוספנו חטא וצה"ל נסוג מהאתר על אף הסכם אוסלו – שוב, כי הפלסטינים הבטיחו לכבד את קדושת המקום ולא להרוס אותו. אבל גם בהתחייבות הזאת הם לא עמדו. הם הרסו את הקבר, הם חיללו את האתר הקדוש והקימו במקומו מסגד. רק לפני כשנתיים צה"ל בנה מחדש את מצבת הקבר, ולפני חודשים אחדים נערכו בו שיפוצים וחודשה המצבה וכיפת הקבר.

הם אומרים: למה נכנסו בלי תיאום? אם לא היו נכנסים זה לא היה קורה.

ואני אומרת: שום שאלה של תיאום או חוסר תיאום אינה עילה לעונש מוות, לרצח. כן, רצח.
הם אומרים: זה חוסר אחריות, ובכך מפנים, בעקיפין או במישרין, אצבע מאשימה לנרצח ולחבריו שנפצעו.

ואני אומרת: עד מתי ניטול על עצמנו את האשם בכל עניין? הפלסטינים מסרבים לשבת אתנו אפילו למשא-ומתן, אבל אנחנו אשמים שאין שלום. הם רוצחים מתפללים, אבל אנחנו אשמים שלא תיאמנו. הם רוצחים משפחה שלמה ותינוקת במיטותיהם, אבל למה הם גרים באיתמר בכלל? הם רוצחים בנו, כי לא רוצים בנו. גם לא בגבולות 67'. הם אומרים: מי שהורס פה הכול אלו הימנים, הדתיים, המתנחלים, הממשלה הזאת, ביבי הזה.

"ואני אומרת: הרצון לשלום איננו מונופול של אף אחד. צריך לאפשר ליהודים להתפלל בקבר יוסף, בדיוק כפי שיש לנו גישה חופשית לתפילה במערת המכפלה בחברון, ובקבר רחל אמנו. בדיוק כפי שסוכם עם הפלסטינים באוסלו, וכפי שהיה לפני אוקטובר 2000.

האבל האישי שלי, האובדן הפרטי של משפחתי, הכאב שלנו על בן יוסף שלנו, השם ייקום דמו, בניוֹ שלנו, לא משנה ולא ישנה את אמונתנו, וזוהי אמונתו של הרוב המכריע של הציבור, כי אנחנו מאמינים באלוקים, מאמינים בעם ישראל, מאמינים בארץ-ישראל, במדינת ישראל, ומאמינים בעתידנו גם בימים קשים.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!