מדינה של תוהו ובוהו • ח"כ ישראל אייכלר

האירוע הציבורי המרכזי של השנה, היה האסון הנורא בכרמל.

האירוע השני בתור הוא "המחאה החברתית" המעידה על האנרכיה, שמתחילה ב"תוהו ובוהו" במיגזר הציבורי, ומסתיימת באסון הנורא בכרמל.

עשרות אנשים נשרפו חיים רח"ל, לא בגלל השריפה עצמה - יש הרבה שריפות יער בעולם ואנשים לא נשרפים בצורה כה מחרידה - גם בארץ יש מציתי יערות בכל ימות השנה ללא קרבנות אדם.

מה קרה הפעם?

שני דברים: א. גזירת שמים שנשגבה מבינתנו. הרמב"ם פסק כי כל האומר על הצרה שהיא מקרה שקרה ולא מתעורר בתשובה, הרי זו דרך אכזרית שתביא צרות אחרות. אנו רק יכולים להתפלל אל הקב"ה, שלא נדע עוד אסונות כאלה ואחרים. ותשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזירה.

ב. רשלנות שכמותה ראינו בחשיפת העורף במלחמת לבנון השניה בצפון, ובהתקפות הטילים בדרום. הרשלנות מאפיינת את ביצועיו הכושלים של המיגזר הציבורי, הרקוב מכף רגל ועד ראש.

כל פקיד יכול להיות דיקטטור קטן ורשלן גדול. כל קצין יכול לסגור ולפתוח כבישים, כשיד ימין לא יודעת מה יד שמאל עושה. בשתי מילים: אנרכיה דיקטטורית.

במדינה מסודרת יש דיקטטור אחד לטוב ולרע. במדינה דמוקרטית, יש ביזור סמכויות ותיאום מערכות. אבל אין מדינה שכל אנרכיסט חצוף, הוא מלך בתקשורת.

תוהו ובוהו שלטוני

במדינה שאיבדה את סימני היהדות: ביישנים, רחמנים וגומלי חסדים, כל בעל סמכות הופך לדיקטטור קטן ואנרכיסט חסר בושה.

נוצר כאן "תוהו ובוהו" שלטוני, שסופו בתוצאות נוראות. אבל זה מתחיל בבעל רכב חסר בושה החונה לפני רמזור וחוסם מסלול שגורם לפקק תנועה, בלי חשש "ממוראה של מלכות".

התפרקות החברה הישראלית נובעת מאבדן הבושה ויראת שמים: "רק אין יראת אלוקים במקום הזה והרגוני" וכך מבוצעים מעשי רצח כל יום, עד שבן הורג את הוריו באכזריות.

קיימת תחושה כי במדינה ישראל אין משטרה, למרות שארבעה עשר אלף שוטרים מקבלים משכורת ומכוניות. המתנחלים טוענים שביו"ש גם אין צבא, למרות שיש רבבות חיילים. אין שירותי רווחה, אבל יש אלפי עובדי רווחה שמקבלים משכורת בלי תקציב. אין שירותי בריאות, אבל יש אלפי רופאים שעסוקים ברפואה פרטית. אנרכיה מוחלטת, שבה כל דאלים גבר.


השלטון היציב היחיד במדינה, הוא שלטון מהתקשורת. כל הדיקטטורים הקטנים, פועלים לפי הרוח הרעה בתקשורת. גם המשטרה והצבא פועלים לפי חלילי התקשורת. שימו לב להבדל בין האכזריות בהפגנות הימין והחרדים, לעומת הפגנה אנרכיסטית או מול המסתננים או בכל הפרת חוק, שהתקשורת תומכת בהם.

בעייה של כולנו

מכאן גם נובעת "המחאה החברתית" שחציה אנרכיסטית וחציה תמימה וצודקת. זה האירוע השני של השנה. הציבור חש כי לאף אחד לא איכפת מצרכי הציבור. הבעיה היא שגם המחאה מובלת על ידי התקשורת. ברגע שהם מורידים נושא מסדר היום, אפשר לזעוק אל הקיר. איש באוצר לא ישחרר פרוטה לצרכי הציבור האמיתיים.

גם הציבור החרדי חש אין אונים, בסוף השנה: אין דירות לזוגות צעירים, אין פרנסה למשפחות, אין כיתות לילדים בתלמודי תורה ובתי החינוך לבנות היושבים בקראוונים, אין מילגות לאברכים העמלים בתורה.

אין מנוס אלא שכל יחיד יתגייס לטובת הציבור. כמו שיש חברה קדישא אבל אין "חברה מתים", כך יש "עסקני ציבור". אבל המחסור בכיתות, בפרנסות, בדירות, זו בעיה של כל אחד ויחיד.

אין אדם שיכול לפטור עצמו מאחריות לעול הציבור. הציבור מורכב מהרבה יחידים. עשרה יחידים מהוים מנין. מאות יחידים מהוים ציבור שחייב באחזקת מוסדות תורה וחסד.

כל אחד חייב לקבל על עצמו, לדאוג לצרכי הציבור בסביבתו ולפי יכולתו.

כל אחד יש באפשרותו לסייע לתלמוד תורה, לישיבה, לבתי כנסת ובתי מדרשות, להכנסת כלה ולצרכי ציבור באמונה. וכבר אמרו: "הגשמיות של הזולת, היא הרוחניות שלי".

מי שדואג לתלמוד תורה של תינוקות של בית רבן ודואג למזונם של עניים, יזכה לשנה טובה ומתוקה.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!