איך נשיר את שיר רבינו על אדמת נכר • יומן מסע מרתק

נוסעי טיסת אל-על לקייב בערבו של יום שני האחרון הופתעו לגלות לצידם תכולה אנושית מגוונת ומפתיעה.

היו בה, על הטיסה הזו, כל ה'מי ומי' של עולם העיתונות, הרבה חסידי ברסלב שיצאו לדרך כדי לקבוע את מקום מושבם ליד קברו של רבם עד לאחר ראש השנה, לצד ישראלים ואוקראינים, תיירים ואזרחים, שנסעו ביתר קלות בחסות החוק החדש המאפשר נסיעה לאוקראינה מבלי להזדקק להנפקת ויזה.

והיה שם גם ראש עיריית ביתר עילית, מאיר רובינשטיין, שנסע לאומן "לא בכובע של ראש עיר", כפי שהגדיר זאת בפנינו, אלא בכובע של חסיד ברסלב שכבר מאז ימי נעוריו מקפיד לנסוע ל'אומן ראש השנה'.

במושבים העסקיים ישב שר הפנים, אלי ישי, ולצידו אנשי בטחון - חלקם נשלחו כדי לשמור על בטחונו האישי וחלקם כדי להשתתף בפגישות המיוחדות עם מושל מחוז צ'רקסה, האיש שעל כתפיו מונחת בימים הקרובים אחריות כבדה ביותר: לאבטח את שלומם של כמה עשרות אלפי חסידים ושאר 'עמך' שעתידים להגיע אל קברו של רבי נחמן מברסלב אשר בעיר הקטנה אומן.

את המשלחת המיוחדת הזו, אליה הוזמן להצטרף גם יו"ר סיעת ש"ס בכנסת, אברהם מיכאלי, ארגן ארגון זק"א, שמאז הימים בהם דאג רק ל"זיהוי קורבנות אסון" כראשי התיבות של שמו, עברו הרבה מים בנהר הדנייפר החוצה את קייב. היום מהווה הארגון, למעשה, מעצמה עולמית החולשת על כמה וכמה תחומים 'רגישים', שרק ארגון כמו זק"א יכול לנצח עליהם ביד כה רמה.


המשלחת בקייב

ואולי נחזור לרגע אל סופו של המסע. היה זה בדרכנו אל שדה התעופה הסמוך לקייב לטיסה ארצה לישראל. נסענו, חברי המשלחת, בשיירת מכוניות גדולות ושחורות. הכביש הארוך והישר המוליך מאומן לקייב היה די פנוי בשעת לילה מאוחרת זו, אבל לפתע, דקות אחדות לפני שנכנסנו העירה, נאלצנו לעצור בחריקה. תאונת דרכים. זירת מדממת. מכונית פרטית שאחוזה כולה בחלקה האחורי של משאית. עוד ועוד מכוניות החונות בסמוך כחלק מתגובת תאונת שרשרת קטלנית.

ואז נפתחה בקול רעש גדול דלתו של הוואן השחור שלפנינו ומתוכו פרצו בריצה מטורפת שתי דמויות. אחד מהם היה היו"ר הבלתי נלאה של זק"א, יהודה משי זהב. הם הסתערו באחת על זירת התאונה, מנסים למצוא שם בני אדם הזקוקים לעזרה.

התמונה הזו, שחלפה מול עיני, היתה עבורי המסע כולו. האנשים האלו, בהם חזינו פעמים כה רבות בזירות הפיגועים, הם אלו שמגיעים לכל נקודה במפה בעת אסון. במשך כמה שנים היה מתבונן משי זהב על המצב העלוב של שירותי הרפואה באומן. האמבולנס החלוד שבקושי מסוגל לזוז על כביש, הציוד הבלתי שמיש, 'בית החולים' של קייב, שיותר טוב שלא תזדקקו לשירותיו. "אתה נכנס לשם חולה, יוצא חולה עוד יותר במקרה הטוב ובלי כליה במקרה הרע", כפי שסיפר לי אחד החסידים היותר מנוסים, איש אומן, כפי שזה נקרא. לא ביקשנו את תגובת המוסד הרפואי הנכבד, אז בואו נניח שהאמירות אינן נכונות. ובכל זאת, 'קשה' היה להיות חולה באומן עד לראש השנה התשע"ב שיבוא עלינו לטובה.

תכירו: בית חולים חדש

בזק"א לא יכלו לעמוד מנגד והחליטו לעשות מעשה. בניגוד למטרותיו השגרתיות של ארגונם, החליטו לעשות מעשה בלתי שגרתי ו'להשתלט מחדש' על כל נושא הרפואה באומן. תוך זמן קצר הצליחו להעמיד שם מעין חדר מיון, המצויד כבית חולים לכל דבר ועניין, ולצידו, חונה על החול, ניידת טיפול נמרץ מפוארת ומצוידת היטב. הכול בלב ליבו של רחוב פושקינה המפורסם. רופאים, פרמדיקים, אחים מישראל, מיטות אשפוז, ציוד כירורגי מתקדם, כמויות ענק של תרופות לכל סוגי המחלות ל"ע – מודרניזציה שהיא כה חריגה על רקע הנוף הפרימטיבי הנשקף לנגד העיניים בכל פינה מרחובות העיר.

את החולים יעבירו לבית החולים המתקדם שבקייב, כאשר נהלי האשפוז סוכמו מראש כדי שלא לגרום לחילול מיותר של שבת וחג. בנוסף, בכדי לשפר את רמת השרות, רכש ארגון זק"א מספר חרום מיוחד עבור בית החולים. לא יכולנו לפספס את המספר הזה, שהודבק על החנויות והבניינים בכל רחבי האזור. המספר, וגם מפת הגעה מדויקת אל בית החולים ומוקד החירום במקרה הצורך, ושלא יהיה צורך.

אפילו מוקד חרום לאבטחת נוסעים ולאיתור נעדרים הקימו שם החבר'ה של זק"א. הם נעים בשטח כאחוזי תזזית, לא מפסיקים לעבוד. מערכות כריזה רבות עוצמה ישדרו קריאות בשטח, כמאה מצלמות אבטחה כבר הותקנו בכל עבר, ליד הציון אבל לא רק. הצילומים יועברו און ליין למוקד החרום, שיפעל בשיתוף פעולה מלא בין המשטרה לגורמי הביטחון המקומיים.

קשה שלא לזכור לטובה את מי שהפך את החלום הזה למציאות, הרי הוא הנגיד ד"ר אלכסנדר משקביץ', שבית החולים נושא את שם אמו, רחל ע"ה, לזכרה תרם את תרומת הענק.

את שר הפנים, אלי ישי, הם הביאו כדי לגזור להם את הסרט. בניגוד להרבה סרטים אותם גזר בעבר, את הסרט הזה הוא גזר עם הרבה הערכה ליוזמה החדשה. מי כמוהו ער לתרחישים ה'לא בטוחים' התולים בחלל. אין שום אישור רשמי של גורם בטחוני בארץ שיעיד על כך, אך השמועות אינן מבשרות טוב. אחד החסידים ידע ללחוש לנו, העיתונאים, על איומים מכיוון אל-קאעידה, האחר דיבר על יוזמות של מקומיים. כך או כך, טוב שזק"א במקום, הפעם גם כדי לטפל בחולים, לא רק כדי לקבור מתים או לזהותם.

פגישת פסגה: ישי ואבישי

נשוב אל טיסת אל-על.

בעיניי, מה שהיה יפה בה היה החיבור בין חילונים לחרדים, שפשוט הצליח לרתק אליו גם את נוסעי המטוס שלא היו חלק 'מכל העניין'. על אחד מהמושבים ישב כתב ערוץ 10 לענייני חרדים, אבישי בן חיים, כיפה שחורה מהודקת לראשו. אבישי אמנם לא חרדי, אך מכיר את ה'לפני ולפנים' של הציבור החרדי, על רבניו וגווניו, כפי שהרבה חרדים אינם מכירים.

כמה חסידי ברסלב שהיו במטוס החליטו כנראה 'להשקיע' בו ואל מול עדשת הוידאו שלו, הרצו כמעט את כל תורת החסידות.

"אחי", הם שבו וקראו לו, מלווים את קריאתם בצרור הסברים מלומדים. "איך אמר רבינו? כולם חוטאים, בשביל זה יש תיקון". אבישי שאל, הם ענו. רגע לפני שהוא הופך להיות חסיד ברסלב (לא, מה פתאום), נטלו אותו אנשיו של ישי לפגישה כמעט היסטורית עם השר.

אבישי, למי שאינו יודע, הוא אחד המעריצים הגדולים של אריה דרעי, יו"ר תנועת ש"ס לשעבר, ומאחר והוא עיתונאי הגון הוא אף אינו מסתיר זאת. "כן, אני חושב שהוא חולל מהפכה בציבור הספרדי", אמר לי אחר כך.

רגע לפני שהוא עורק לשורות של ישי (לא, מה פתאום), הודיעו הדיילות על תחילת נחיתה, והוא שב למקומו, אל הוידאו שלו ואל החסידים שעדיין לא התעייפו מלספר לו ולהסביר.

אבישי, זאת שתדעו, הוא לא סתם 'עוד עיתונאי'. יש לו בהחלט לב חם למסורת היהודית ואת פרשנותו 'לענייני חרדים' הוא עושה בלי 'שנאה', דבר די חריג בנוף, למי שמכיר קצת.

הבעיה: לא כל המתפללים בריאים בנפש

אמרת חוץ לארץ, אמרת חב"ד. גם בזק"א יודעים שכמעט אי אפשר להסתדר בלי השלוחים שלהם, הפזורים על כל הנקודות שעל המפה.

בעזרתם הנמרצת של הרב משה ראובן אסמן, רבה של קייב, ועוזרו, מפקד זק"א המקומי יעקב זילברמן, הוכנה עבור המשלחת ארוחת מלכים במסעדה הממוקמת בקומה הראשונה של בניין הקהילה.

את המסעדה הזו מנהלים ביד רמה זילברמן ורעייתו, הניה, ומדובר במסעדה יוקרתית לגמרי. אם אתם מזדמנים לאזור ויש לכם כסף, אל תוותרו על החוויה.

בניין הקהילה, אגב, גם משמש כסניף זק"א המקומי. ואיך אמר משי זהב? "בזק"א תמיד מאחלים שלא תהיה עבודה, אבל כשצריך, אנחנו יודעים לפתוח דלתות"...

"למדתי בילדותי בחב"ד, כך שאיני מופתע מהאהבת ישראל שאני רואה כאן ובכל מקום שם נמצאת חב"ד", פתח השר ישי בכבוד אכסניה.

"חב"דניקים, ברסלבים, כמה שיותר", אמר גם השגריר ראובן דילאל, שנכנס לתפקידו רק לפני מספר חודשים וכבר מכיר היטב את הצרכים ואת המאפיינים.

רגע אחרי שסיימנו את הארוחה, התיישבנו לשיחה בלתי רשמית וניסינו להבין האם יש או אין אנטישמיות באוקראינה. למען האמת, החסידים ששהו איתנו במטוס, שבו וסיפרו על השקט השורר, על הדו-קיום בשלום, ועל כך שהאירועים החריגים הם פרי דמיונם של האתרים החרדיים.

אבל זילברמן מודה בהחלט בקיומה של האנטישמיות. הוא אפילו מודאג מאד. איך אמר? בכל שנה, אחרי שכל החסידים שבים ארצה, הוא מרשה לעצמו לנשום לרווחה. הנה הכול עבר בשלום. אבל זה בהחלט לא מובן מאליו.

"אנחנו בגלות פה, באוקראינה", הוא אומר. "פה, מרגישים את זה היטב. אתה הולך עם הילדים לטייל בשבת, אתה רואה מרחוק פרצוף אוקראיני, הוא עוד לא קלט אותך. ברגע שהוא קולט, צורת הפנים שלו משתנה. אתה רואה שנאה בעיניים.

"בשנה האחרונה", לדבריו, "הם קיבלו יותר אומץ". איך אמר לו שכן לפני מספר שבועות? "לך לפלשתינא שלך". "בקרוב, גם לשם לא יוכלו לחזור", התחרה איתו שכן אחר.

"בחגא שלהם יצא לנו לשבת במרפסת ולשמוע אותם מדברים. 'הלוואי שלא תהיה להם מדינה, אני ארצה את ההוא, אני אתפוס את ההוא", וכך הלאה מיני תכנונים מרושעים. הם לא העלו בדעתם שהשכנים היהודים יושבים ומקשיבים להם. "מי שמכיר את ההיסטוריה האוקראינית יודע שאפילו את בני הזוג שלהם היו מסגירים לנאצים אם רק היה מדובר ביהודי".

בין לבין, הוא מודה שיש גם קצת אשמה במגיעים לאומן. "יש מהם אנשים חולי נפש, וזו בעיה", הוא אומר. בהמשך נשמע שוב ושוב את האמירה הזו הן מפי מושל המחוז והן מפי השגריר הישראלי: ההתמודדות עם אוכלוסייה כה גדולה, שלא כולה בריאה נפשית לגמרי, בהחלט מדירה שינה מעיני הממונים על כך שהימים הללו יסתיימו בשלום.

השיטה הרשמית: שוחד

הפתרון, כך אומרים כולם, הוא הגברת השמירה. בשיחות בין השר ישי לבין מושל המחוז גישש השר בנושא, ולמרבה הפתעתו נענה בשמחה גמורה. כן, הם בהחלט רוצים עזרה וסיוע. מומחי הביטחון הישראליים, שהצטרפו למשלחת, הסתגרו בחדר אחד עם אנשי הביטחון 'שלהם', ויחד, מן הסתם, הגיעו להבנות. מאחר ומדובר בעניינים ביטחוניים רגישים, לא נרחיב בנושא.

בלילה, בשיחות עם הישראלים המתגוררים בקייב, ניסיתי להבין קצת יותר על העם האוקראיני. ראשית, מדובר בעם שאוהב שלטון 'חזק', אולי זכר לתקופה בה שלטו שם הצארים ואוקראינה הייתה חלק בלתי נפרד מאמא רוסיה הגדולה. "האוקראינים הם הרבה יותר פשוטים מהרוסים. מקובל לומר שהמוסקבאים הם האליטות, האוקראינים די נחיתים לידם", אמר לי אחד מהישראלים. כדי שלא לסבך את האנשים, לא אזכיר את שמותיהם.

חלקם עוד זוכרים את הימים האפלים המכונים "המהפכה הכתומה". הסרטים הכתומים של גוש קטיף, לפני כחמש שנים, נלקחו מהמהפכה של אוקראינה שהתרחשה רק שנה קודם לכן. "באותה תקופה, קשה היה לעבור ברחובות, היה מפחיד לגמרי", הם מעלים זיכרונות.

היה זה זמן קצר לאחר הבחירות לנשיאות, בשנת 2004. המפגינים טענו כי הבחירות, בין ויקטור יושצ'נקו, שקיבל כ-52% מהקולות לבין לינובוביץ', שקיבל 44%, לוו במעשי שחיתות, גניבת קולות והפחדת מצביעים ומחו בכל דרך אפשרית. בקייב, עיר הבירה, הפגינו מדי יום אלפי מפגינים, כשהם חוסמים כבישים ומארגנים השבתות נרחבות.


המשלחת באוקראינה


אחד מיהודי המקום סיפר לי כי בשנים האחרונות הפכה העיר קייב, למשל, לעיר בה מתגוררים הרבה מאד עשירים. "זה לא היה כך בעבר, הדברים השתנו". אין ספק שמשהו טוב עובר על אוקראינה, ובכל זאת השיטה עצמה רקובה. נסו להיתפס בעבירת תנועה כלשהי. מה יעלה בגורלכם? ובכן, שאלו נא את המקומיים. הללו מחזיקים ברכבם ערמות של גריבנה (המטבע המקומי), אחדות אחדות כדי שהערימה 'תעשה רושם'. "אתה לא יוצא מהרכב ואומר לשוטר 'קח שוחד'. לא, זה לא עובד ככה. אתה פשוט מציג בפניו את השטרות, מדפדף בהם ככה להנאתך, שואל אם יש לו ילדים, ואז מגיש לו ואומר משהו כמו 'קח, שיהיה לילדים', או 'קח, שיהיה לך לקנות שתיה'. מאה גריבנה יעשו את העבודה מצוין..."

ככה בעצם משיגים דברים באוקראינה. רוצה להכניס משקל חריג במטען המטוס? אין בעיה, הכול שאלה של 'כמה תשלם'. כל טופס אותו צריכים לתת לך לפי חוק, יוענק לך אחרי סכום מתאים. תלוי מה ביקשת, רק הסכום משתנה. אפילו הגורמים הרשמיים סיפרו על כך לשר ישי בפגישתם. זה חלק מהשיטה, פה לא מתביישים בזה.

לינדנשטראוס, מבקר המדינה 'שלנו', היה צריך לעבוד שם שעות נוספות, עוד כהנה וכהנה. אבל האוקראינים אוהבים לחיות ככה ולא נראה שיש סיכוי שישנו את השיטה. בטח לא בשנים הקרובות.

ליהודים הנקלעים למדינה לא נותר אלא ללמוד את שיטות העבודה המקובלות, בבחינת ברומא היה רומאי...

וכך היה מונה: רשימת ההישגים

כך או כך, כמעט לאיש אין ספק בכך שראש השנה המתקרב ובא, עתיד להיות אחד החגים היותר רגישים מהבחינה הביטחונית.

במפגש הרשמי שנערך במבנה המלון המרשים שבפתח גן סופיה דיברו על הכול בפתיחות. היו שם מושל המחוז, ראש עיריית אומן, אנשי כוחות הביטחון המקומיים ומצידנו ח"כ מיכאלי, ראש מרשם האוכלוסין אמנון בן עמי ויו"ר זק"א יהודה משי זהב.

משי זהב הציג בפני המושל את בעיות האבטחה החמורות ובעיות האלימות מצד התושבים והציע מגוון פתרונות. מושל המחוז הביע הערכה רבה לכך שאישיות ברמה כזו הגיעה בכדי למצוא פתרונות מעשיים למען אזרחי מדינתו ואף הבטיח לטפל באופן מיידי בכל הנדרש.

הרבה הישגים היו לו, לביקור הזה. מלבד 'חגיגות' גזירת הסרט למפעלים הגדולים של זק"א באומן, הצליחו שני הצדדים, הצד הישראלי והצד האוקראיני, להסכים ביניהם על שיתוף פעולה ביטחוני - דבר שהוא בהחלט לא מובן מאליו. "האוקראינים הם עם גאה, לא בטוח שיסכימו לקבל מאיתנו עזרה", אמר לי בדרך לאומן אחד מחברי המשלחת הישראלית. אבל השר ישי 'ריפד' את 'הצעתו' בהרבה מאד חנופה ושבחים למאמצים הנעשים בידי מושל המחוז וראש העיר, ובהחלט ניגן על מיתרי הכבוד הרגישים.

הישג נוסף נוגע לנושא של אובדן או גניבת דרכונים. יום לאחר ראש השנה הוא יום ראשון, בו סגורה השגרירות היה זה העסקן החב"די לוי אדרעי, האיש שמונה רק לאחרונה כמתאם בין הארגונים הפועלים באומן לבין משרד החוץ, שהחל 'לנדנד' בנושא. בסופו של דבר הורה השר להפעיל את הקונסוליה בקייב גם ביום ראשון.

במהלך הפגישה בשגרירות, הסבירה הקונסולית הראשית רינה ג'ארסי לשר ישי כי "יש בעיה, ביום ראשון סגורים הבנקים, איך נוכל לממש את הצורך לתשלום?"...

במקום, בלי להסס, הורה ישי לוותר על התשלום.

ראש עיריית ביתר עילית ניסה להסביר למה קשה לשלוט על כל הציבור הגדול המגיע למקום. "חסידי ברסלב עצמם הם לא הרוב", אמר, בהוסיפו כי "ככל שהרופא גדול יותר כך החולים המגיעים אליו להירפא חולים במחלות קשות יותר". הרופא, לדידו, הוא כמובן רבי נחמן.

אחר כך ריתק את השגריר ואת חברי המשלחת בסיפור המרתק על גן סופיה. רובינשטיין הסביר למה ייחס רבי נחמן חשיבות כה גדולה למקום.

מתברר כי הגרף (פוטצקי, אם כי הוא לא היה נעול על שמו של הגרף) הגן על יהודי עירו והסתיר אותם בגן שלו, זה שהיה קרוי על שם בתו, סופיה. בשלב מסוים איימו עליו שאם לא יוציא להם את היהודים יהרגו את בתו. הסוף המר היה שהם הרגו גם את היהודים וגם את בתו. בשל מסירות הנפש העזה הזו ראה רבי נחמן חשיבות עצומה לביקור בגן.

אוקראינה האמיתית: אנטישמיות במיטבה

במהלך הדרך בואכה אומן, על הכביש הראשי, לצד עצים סבוכים ובשום מקום, נעצרה השיירה שלנו. כאן נהוג לערוך טקס, הסבירו לנו.

כאשר ירדנו מהמכוניות, הופתענו לראות מול עינינו את מושל המחוז ולצידו שתי נשים מחופשות בתחפושת פורימית לגמרי, צבעונית, בידיהן אחזו חלות קלועות ויפות. כאשר הגיע מולם השר ישי הגישו לו את החלות, בליווי...מלח.

"אתה צריך לאכול מזה", הנחה אותו קודם לכן השגריר. דיון קצר בנושא כשרות החלות נפתח, אך עד מהרה התברר לכולם כי איש לא השגיח על אפייתן. ההחלטה המאולתרת הייתה שהשר 'יעשה עצמו' כאילו אוכל... במציאות בשטח הוא התקשה לבצע את ההוראות וביקש מעוזרו לקחת את החלות לרכבו, בתקווה שיוזמי הטקס לא נפגעו.

קבלת הפנים הזו לימדה יותר מכול על האווירה הפרימיטיבית שתצפה לנו בהמשך דרכנו. בשלב מסוים סטו רכבי השיירה ימינה, נבלעים בתוך יער של עצים שבתוכו התפתל כביש צר. עוד דקות אחדות של נסיעה ובתי הבונגלו הצבעוניים של אומן כבר התגלו אל מול עינינו. נשים מבוגרות, עטופות במטפחות, עמדו בשולי הכביש. הבבוצ'קות, מעט מאד ילדים, ומבוגרים שהביטו בנו בעיניים רושפות שנאה.

קשה שלא להבחין בה, בשנאה התהומית הזו. ברקע תולים בחלל סיפורי הזוועה על אכזריות האוקראינים בתקופת השואה, אבל לא רק. כמה פרעות ידעה המדינה הזו, כמה פעמים טבחו עיירות שלמות. רק כמה עשרות שנים חלפו מאז הוליכו האוקראינים קבוצות קבוצות של יהודים היישר אל מעבה היער רק כדי לירות בהם מוות. באבי יאר הוא רק אחד מהמקומות, אולי המפורסם ביותר, אבל דומה כי אין אזור באוקראינה בו לא נעשו הזוועות הללו.

והנה, על אותה אדמה משוטטים להם יהודים, ישראלים, בלבוש מסורתי ועם כיפות על הראש. לאוקראינים קשה לראות את זה קורה מול עיניהם. "הם מרוויחים עלינו טוב", שבו ואמרו לי חסידים שכבר הגיעו לשטח. ובכל זאת, מרוויחים או לא, הם לא אוהבים את ההגעה ההמונית הזו מדי שנה ושנה.

רגע לאחר שהבחינו בראש העיר 'שלהם' המצטרף אל שיירת המשלחת, החלו להתקהל כמה עשרות המונים על הכביש הסמוך לבית החולים של זק"א. "החסידים, הם מלכלכים, הם עושים רעש", תרגם לי מתנדב את מה שצעקו. נשים זקנות הקיפו אותו כשהן שואגות לעברו משפטים באוקראינית. גם אם לא הבנתי כל מילה (גם המתרגם לא), הטון בהחלט דיבר בעד עצמו. והוא היה מאד לא נעים לאוזן. לא די שהחסידים מציפים להם את העיר, עכשיו גם מביאים להם דיפלומטים מהארץ. עוד יהפכו להם את אוקראינה שלהם למדינת ישראל.

הדבר האמיתי: 'התיקון הכללי'

בחוץ סערו הרוחות. פילסתי לי דרך מסביב לבניין הגבוה השוכן בסמוך לקבר הקדוש, היישר אל עזרת הנשים. שתי נשים עטויות שכמיה עבה קיבלו את פניי בחמימות, אחת מהן הגישה לי סידור ובו פרקי תהילים. "זה התיקון, את זה תגידי", אמרה לי והצביעה על הדפים. "כאן הדמעות שלי", התנצלה על הכתמים. עוד נערה נכנסה, רחוקה מלהיראות כמו חרדית. הזקנה הגישה גם לה את "התיקון הכללי". עוד דקות אחדות חלפו ובכי סוער נשמע מכיוונה של הנערה.

מבעד לוילון, צפיתי בשר הפנים, אלי ישי, ותהיתי על מה הוא מתפלל ומבקש. על דו"ח המבקר העומד להתפרסם בעוד שבועות אחדים ואשר, בין השאר, יטיל גם עליו מעט אשמה? על מצבה של ש"ס בבחירות הקרובות? ואולי סתם ככה, על בני ביתו, על עם ישראל, על המצב הביטחוני. לצידו עמדו יועציו ועוזריו, כל אחד מהם שקוע בסידורו, נראה כה שונה ממראהו שבכל יום. פלאפונים רטטו מבלי שאיש יושיט אליהם את ידו, שקט תלה בחלל. קדושה של אומן.

ובשביל הקדושה הזו מוכנים יהודים לעשות את הדרך מישראל לכאן, לישון על מיטות רעועות, בבתים בהם הברזים לא פעם דולפים ובקירות יש יותר חריצים מצבע. שלושה ימים ראש השנה, הרחק מהבית. כן איומים ביטחוניים או לא, כן תגיע היחידה ללוחמה בטרור או לא, כן יאשר שר הפנים פטור מויזה או לא, כן יהיו להם שירותי רפואה או לא – הם, על אומן, לא יוותרו.

צריך לנסוע עד לשם כדי להבין. זה לא הנאומים חוצבי הלהבות של החסידים בדרך הלוך. זה האוויר אותו אתה נושם שם. לא קר ולא חם, עם הרבה מאד זוגות עיניים עוינות ושונאות, עם כבישים שבקושי נסללו, אבל עם אמונה יוקדת, עם אווירה שאלפי מילים לא יצליחו לתארה.

מסע משלחת זק"א לאומן • יעקב נחומי מגיש: גלריה מרהיבה

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!