המלך חוסני, איפה השכל? • דואר צבאי

כאילו לא עברו 41 שנים, אני נזכר איך שיננתי בכיתה את הפסוק בתנ"ך (מלכים א' פרק כ): "ויאמרו אליו עבדיו הנה נא שמענו כי מלכי בית ישראל כי מלכי חסד הם נשימה נא שקים במתנינו וחבלים בראשנו ונצא אל מלך ישראל אולי יחיה את נפשך".

בן הדד מלך ארם שנלחם באחאב מלך ישראל, בורח אל... מלך ישראל.

כן, לא טעיתי. מלכי ישראל הם מלכי חסד, רחמנים גם על אויביהם. את זה ידעו כבר אז השכנים.

לא לשם לימוד פרק בתנ"ך הזכרתי את זה, לכן גם לא אכנס להמשך הסיפור אלא כדי להיזכר בסיפור שהתרחש אז ממש באותם ימים, ומתרחש כיום מחדש.

מהיכן נתחיל? מירדן דווקא.

ספטמבר השחור אינו רק שם של ארגון מחבלים, אלא בעיקר של חודש שעל רקע מאורעותיו המסעירים הוקם ארגון זה.

מחבלים שנמלטו לירדן בעקבות מלחמת ששת הימים, החלו לבצע פיגועים בשטחי מדינת ישראל. מדינת ישראל הגיבה ותקפה שוב ושוב מטרות בשטח ירדן.

חוסיין המנוח החליט לחסל את קיני המחבלים, וסוריה החליטה להתערב לטובתם והזיזה טנקים לגבול.

בצר לו, פנה חוסיין לא לאחר כי אם לישראל שנואת נפשו וביקש את עזרתה, בהסרת האיום מעל צווארו. מטוסי צה"ל החלו לבצע תקיפות דמה מעל סוריה, וטנקים רוכזו ברמת הגולן. אסאד הבין את הרמז ונסוג בו מכוונתו לתקוף את ירדן.

הבא בתור: עבדאללה

עד כאן בקיצור נמרץ. ומה כעת?

טועה מי שחושב שעבדאללה מדבר אלינו או עלינו:

הוא מביט בחלון ורואה מראה. ובמראה נשקפים אל מולו דמויותיהם של שליט תוניסיה הנמלט, של נשיא מצרים הכלוא בכלוב ושל אסאד הנאבק על ימיו האחרונים. ואז הוא חושב על עצמו, על עתידו, והוא חושש. ועוד איך חושש, רועד מפחד.

לו הייתי סוכן ביטוח, הייתי נמנע מלבטח את בית המלוכה ההאשמי שהגיע הנה מחיג'אז הרחוקה והשתלט על ממלכת ירדן בחסות בריטניה הגדולה.

אם יש שליט העומד בתור אחרי אסאד (או אולי עוד לפניו) - זה לא בנימין נתניהו שדפני וחבריה כל כך רוצים להעיף - אלא עבדאללה איבן חוסיין איבן עלי איבן עבדאללה, מלך ירדן, הוא ואשתו ובניו וכל משפחתו, כי אצל הערבים כשמישהו נופל לבור, הוא נופל עם כל החמולה, ממש כמו קורח וכל עדתו.

האם ייאלץ צה"ל להגן על ממשלת ירדן, זו בהחלט אפשרות סבירה. וככל שירבה עבדאללה להשמיץ את ישראל כך היא הולכת ומסתברת.

הצעד המוטעה של מובארק

ומכאן למצרים.

אילו היה מעט שכל בקודקודו של מוחמד חוסני מובארק, כי אז היה מטה את אוזנו להפצרותיו של ידידו העיראקי פואד בן אליעזר ונס על נפשו באותו לילה גורלי, משארם א-שייח צפונה אל טאבה ואילת.

אולי גאוותו הייתה נפגעת, אך חייו היו ניצלים. ומהם חיים לעומת גאווה ערבית נבובה? תשאלו את בניו המגוננים בגופם אל מול מצלמות הטלביזיה שפולשות ללא רחם מבעד לסורגים אל פניו המיוסרות של הזקן השוכב מיוסר על מיטתו.

מלכי ישראל הם מלכי חסד, ואפילו אם הם רשעים כאחאב.

ממשלות ישראל לדורותיהם התחנחנו לשולי פסיעותיו של הפרעון הזה שיואיל לתת להם מעט קשב, לעיתים רחוקות הוא זרק עצם, לרוב כלום.

תמיד ידע לתרץ את זה בחולשת ממשלתו ובפחדו מפני ההמונים, ותיזהרו כי מי שיבוא אחרי יהיה גרוע ממני, אמר ולא צדק.

קל לי להבין את ממשלת מצרים הנוכחית: הם עומדים רגע לפני בחירות שיחרצו את דינם, ואצלם מי שמפסיד בבחירות מושלך לבור. אז למה לו לגנרל טאנטאווי להחניף לישראלים תמורת אזרחי מדינתו.

אל תחששו מתחריר

מה שמחזיק כעת את הסכם השלום עם מצרים אינו הכח הצבאי הישראלי, אפילו לא הסכמי הפירוז, דווקא הם קצת כן. עמוד התמך העיקרי הוא הסיוע האמריקאי על שני חלקיו, האזרחי שבלעדיו לא ירים איש את מטוסו או תותחו בכל ארץ מצרים מבלעדי אובמה.

סיוע צבאי אינו מוסד לעזרה, אלא כלי שליטה: מטוס בניגוד לבורקס, זקוק לתחזוקה שוטפת. תחזוקה שפירושה חלקי חילוף יקרים ומקוריים (לא, אי אפשר לרכוש חלקי חילוף משומשים או מזויפים), תחזוקה פירושה שהות של מומחים מטעם היצרן במדינת הרכש לאורך כל שנות חיי המוצר.

עד היום יושבים בישראל מומחים אמריקאיים ומתחזקים מערכות מסוימות במטוסי הקרב שנרכשו בשנות השבעים, אלו שעוד לפני שתקפו את האויב קדמו והפילו ממשלה בישראל, תשאלו את עמיתי א.פאר מהמודיע.

מכירת מטוסי קרב חדישים למצרים, מביאה באופן פרדוקסלי, דווקא להחלשת עצמאותה המדינית ויכולתה לצאת להרפתקאה מהז'אנר שבוצע באוקטובר 1973 על גדות התעלה.

והיה ויחליט טאנטאוי, או אפילו האחים המוסלמים שסביר ויחליפוהו לאחר הבחירות, לצאת למלחמה, או להפסיק את הזרמת הגז, ואפילו רק לא לאפשר לשגריר ישראל לשוב לבירה, כי אז ימצאו עצמם רעבים ללחם וללא עורף בטחוני, והם יודעים את זה היטב, יודעים וחושבים על כך בכל בוקר מחדש.

הפער בין הדמגוגיה של כיכר תחריר ומעשי השילטון רחוקים ממש כמו הפער הדמגוגי שבין הצרחות של שדרות רוטשילד ומסקנות ועדת טרכטנברג - המחויבות של השלטון להאכיל את אזרחיו גוברת על קלישאות ההמונים המוסתים ברחובות, בין אם זו דיקטטורה ובין אם דמוקרטיה.

הבטן הרעבה שווה בכל מקום, והיא עולה על כל דבר אחר.

טורקיה: ועכשיו יוון

ומה קורה במערב, צפון מערב ליתר דיוק. גם שם קורים דברים טובים:

כל עוד רב ארדואן עם ישראל כי אז חששתי שקביעתי בטור הקודם כי הבחור פשוט התחרפן, היא דיאגנוזה מקילת ראש.

אך משהוא לא מפסיק להסתכסך עם כל שכניו כך גובר בי הביטחון כי אני צודק.

תזכורת קלה: הוא התחיל עם ישראל, המשיך עם איראן וסוריה וכעת הוא רב עם קפריסין ויוון.

למרות שיוון פשטה רגל, הרי שברית נאט"ו לא נולדה אמש ואת האיחוד האירופי לא עשו באצבע.

גם המצרים הטפשים לא עד כדי כך טיפשים שירשו לו להטיף לחילוניות בתוככי קהיר בירת האיסלם, שגדולי התורה שלו יושבים באוניברסיטת אל אזהר ומפיצים משם פאתוות לכל העולם.

אז מה נשאר לו לארדואן? בעצם כלום. חברים כבר אין לו. יציאה למלחמה ללא עורף מעצמתי היא מעשה התאבדות שכל בר בי רב יודע מאז סיום מלחמת העולם השניה.

אז תניחו לו חברים להסתבך עם עצמו, ובתפילת הימים הנוראים תכוונו על אויבים אחרים (ויש לנו די והותר), בעיית טורקיה תיפתר מאליה ומהר.

ייתי ולא אחמיניה

ואיך כל זה משפיע על צה"ל.

גם כאן אנו יכולים לשוב לטור הקודם בו הרהבנו להעריך כי שום דבר לא יקרה, אחרי ספטמבר יבוא אוקטובר, ואחריו נובמבר ונרות חנוכה ידלקו בחלוננו בכל עוז ועיזוז. מקסימום קצת הפגנות, הוצאת קיטור, הא ותו לא.

האם זה אומר שצה"ל יכול להדמים מנועים? חס וחלילה. יש לו די והותר אויבים, אבל הם מסוג אחר, לא מעצמות, אפילו לא מדינות שכנות, לא בשלב הזה, גם לא בשלב הבא, אולי אחר כך.

כדאי שנזכור שרוב מלחמות ישראל פרצו ביוזמתינו, אם או בלי צידוק (תלוי בזוית ראיה פוליטית, וטור זה אינו פוליטי), החל ממבצע קדש, דרך ששת הימים, מבצע של"ג, ליטני, מלחמת לבנון השניה ועופרת יצוקה.

לא שהייתה לנו ברירה, אולי כן. העובדה שאנחנו החלטנו לשדרג את הסכסוך למלחמה מוצדקת, בטח שמוצדקת, אבל אנחנו. אם לא נרצה זה לא יקרה.

אפשר בהחלט לנהל את הסכסוך על אש קטנה. הרי לא מדובר כאן על מלחמה אחרונה שאחריה תשקוט הארץ ארבעים שנה, אפילו לא ארבעים יום, מקסימום ארבעים רגע.

בשביל זה שווה לצאת למלחמה? שאלה טובה. לא הייתי רוצה להיות זה שמחליט, ייתי ולא אחמיניה.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!