לא בגלל הרוח, רק בגלל הכוח! • טור מיוחד

ושוב "התנגשות" של "דת" ו"צבא", אה?

יום שני שעבר, בה"ד 1, ערב מורשת קרב. מאות צוערים הנמצאים בשלב האחרון של קורס קצינים יושבים באולם, רבים מהם חובשי כיפה, ובתוכנית האמנותית – להקה צבאית עם זמרות. כמה לוחמים דתיים קמים ובאופן ספונטני - לא מאורגן או הפגנתי - יוצאים מהאולם.

לפי הדיווחים, המג"ד סא"ל עוזי קליגר יוצא אחריהם ומאיים שמי שלא יחזור מיד פנימה יודח מהקורס, הצוערים מנסים להסביר לו ששמיעת שירת נשים מנוגדת להלכה, אז שייתן להם בבקשה לצאת בשקט ולחזור מיד בתום השיר, אבל המפקד לא משתכנע ויורה מנשקו האישי. תחילה באוויר, כאזהרה, ואחר כך ברגליים על מנת לפגוע. לא, סתם. המפקד לא הלך עד הסוף-הסוף, ובאמת צריך לומר לו מילה טובה על כך, הוא רק אמר את הדברים הבאים: "אתם לא רגישים כלפי הכבוד של הזמרות ואני לא יכול לתת לכם להיות קצינים. מי שלא רגיש, לא יידע להבחין בין ילד שמביא תרופות לבין מחבל בלבנון. הוא יפגע בילד".

בעקבות התקרית נפגשו רבני ההסדר והמכינות עם ראש אכ"א, אורנה ברביבאי, וקבלו על כך שהחלטת המג"ד עוברת על פקודת "השילוב הראוי" הקובעת כי "חייל דתי יהיה זכאי להשתחרר מפעילות הנוגדת את אורח חייו ואמונתו". הם צודקים, כמובן, אבל אני חושב שהמקרה הזה (והרבה מקרים מסוגו שאירעו לאחרונה) הרבה יותר חמור. לא קונפליקט בין הדת לצבא יש כאן, אלא מפגש מפחיד ומסוכן, בין דמגוגיה עילגת לכוחנות צבאית.

כל מי ששירת בצה"ל, אפילו ג'ובניק כמוני, נתקל במהלך שירותו בסדיר או במילואים בקצינים שחושבים שהם אנשי רוח ומחנכים דגולים. ולא שאני נגד אנשי רוח וחינוך חלילה, הבעיה מתחילה כשזה מגיע בתוך מסגרת צבאית. שם ל"איש הרוח" יש כוח וסמכויות מפחידות.

לא חותם פעמיים

אני מודה. אני נפגע טראומה.

פרשיות כאלה, כמו הדחת הצוערים השבוע, מטריפות אותי. הן מחזירות אותי מיד לאותו יום שמח שבו הצלחתי, אחרי חודשים של מאמצים, להשתחרר משורות הרבנות הצבאית. כחצי שנה קודם לכן, אחרי שירות מתסכל ולא תורם (התגייסתי כי לא למדתי ולא רציתי להיות פרזיט, אבל הפכתי לפרזיט בתוך הצבא), פקססתי ללשכתו של מפקד "במחנה" דאז, סא"ל רוני גילה, חמישה טורים שכתבתי.

והוא, הכי לא בוק צבאי, הדהים אותי כשאמר לי בטלפון "מבחינתי התקבלת. אתה רק צריך לצאת איכשהו מהיחידה שבה אתה משרת עכשיו". רקדתי מאושר. זה נשמע כל כך פשוט. הרי החלק הכי קשה מאחוריי, התקבלתי ל"במחנה". אלפי צעירים מנסים להתקבל לשירות שם, ואני עברתי את המיונים בן-רגע בפקס. אז מה נשאר, שהרבנות הצבאית תזדכה מהחייל הכי לא מועיל שלה?

אז זהו, שהמהלך הטכני הזה ארך חודשים ארוכים. לא אלאה אתכם בפרטים, אבל כן אספר לכם על היום האחרון שלי ברבנות: זה היה אחרי שעברתי כבר את כל הבירוקרטיות הצבאיות, את כל האישורים בדרגים הכי בכירים, נשאר רק להחתים את מפקד היחידה על טופס מעבר כלשהו.

אני זוכר את כל הדרך מירושלים ליפו בשעת בוקר מוקדמת. את ההתרגשות, את הכניסה ללשכתו של מפקד היחידה, את הקלות שבה הוא חתם על הטופס, ואת המחשבות שלי על המשיח. באמת. הרי גם הגאולה יכולה להיות ככה. אחרי שנים של כמיהה ותפילות ובירוקרטיה - ברגע אחד זה יגיע.

פתאום יחתום האדון על טופס 55 בהיכלו. אבל אז, כשכבר יצאתי מהלשכה גיליתי שהמשימה לא הושלמה. למרות שכל הדרך באוטובוס קראתי שוב ושוב את המסמך הצבאי המפורט ושיננתי אותו כאילו היה דרשת הבר-מצווה שלי, לא שמתי לב שנכתב שם בפירוש שצריך להגיש אותו בשלושה עותקים.

נו טוב, מה זה להיכנס שניה לחדר המפקד ולבקש שיחתום על עוד שני עותקים? חיכיתי קצת בתור, נכנסתי שוב, ובחיוך מתנצל ביקשתי שיחתום עוד פעמיים. את התגובה של המפקד, קצין דת ותיק, בן למשפחת רבנים מוכרת, אני זוכר היטב גם למעלה מעשר שנים אחרי: "כתוב פה במפורש לשים קופי. למה לא שמת? בפעם הבאה תלמד לבצע את המשימה כמו שצריך, בשלמות. לא חותם!".

מי שלא מבין את רגעי החרדה וחוסר האונים שעברו עליי שם, כנראה סובל מאפילפסיה כמו דפני ליף, או מכל בעיה אחרת. צבא הוא לא עשה, זה ברור, ולכן הוא לא יכול לרדת לעומק אימת המעשייה הצבאית הזו. כי בחיים האמתיים סיפורים כאלה לא קורים. ברור שהבוס יחתום כמה פעמים שרק צריך. מה העניין בכלל? אבל בצבא זה משהו אחר.

דמויות הוד כמו המפקד שלי (שבסופו של דבר חתם אחרי שהתחננתי לאחד מפקידיו שידחוף לו את הטופס שלי בין ערמת מסמכים לחתימה) וכמו סא"ל קליגר, קצינים בעלי השילוב הלא-ראוי של נטיות חינוכיות עם אטימות צבאית, יכולים לעשות הכול לפקוד חסר האונים שלהם. מאי-העברה ליחידה בעוון אי-הצמדת קופי (באמת, מי שלא יודע להצמיד קופי ברגישות הראויה איך יוכל להיות כתב צבאי?) ועד הדחה של לוחמים מעולים וחדורי מוטיבציה בעוון אי-האזנה לשירת "מי שמאמין לא מפחד" (לא בדקתי, אבל סטטיסטית, זה בטח מה ששרו שם).

חייל, הקשב!

פעם, כשחייל היה נקלע לעימות סביב שמירת מצוות בצה"ל, הוא ידע שהוא בבעיה עם שלטונות הצבא. היום חייל כזה יודע שהוא הסתבך לא רק עם המפקד הישיר שלו, אלא גם עם ראש אכ"א לשעבר האלוף (במיל') אלעזר שטרן.

אין מקרה נקודתי של עימות בין חיל דתי למפקדו ששטרן מפספס. תמיד הוא יתראיין, תמיד יכתוב מאמר. פרשננו המיוחד לענייני קול באישה. ותמיד זה יהיה אותו מאמר קיצוני ומתלהם. מבחינת שטרן זה לא שאין בעיה הלכתית בשירת נשים, אלא מוטל חוב קדוש על כל יהודי לשמוע קול שופר, סליחה, אישה: "הם יכלו להוציא מכיסיהם אטמים, יכלו להשפיל את עיניהם, יכלו לשנן פרק משנה או תהילים... רק טיפש לא יודע בעל פה פרק משנה או תהילים. טיפש לא יכול להיות קצין", הוא פסק השבוע ב"ידיעות אחרונות", והוסיף "לא ביקשו מהם לחלל שבת. אפילו לא לפנות מישהו מביתו. אבל כנראה שבצוערים האלה חדרה רוח ניצול הדת לצרכי הפגנה".

מפליא כמה אדם שצמח בתוך המגזר הדתי, מסוגל לא להבין בעולם הרוחני של מיטב בנינו. הייתכן? לוחמים ביחידות הכי קרביות, מתנדבים לקורס קצינים - וגם יראי שמיים שפשוט מקפידים בשמירת הלכה? לא, הוא לא מאמין להם. מבחינתו, חייבת להיות פה איזה פרובוקציה, הפגנה, ניצול הדת, נוער גבעות. הוא פשוט לא מכיר דתיות כזאת. תינוק שנשבה.

ומה שהכי מפחיד בכל הסיפור, זו העובדה שאלו הקצינים שאחריהם אמורים החיילים ללכת לשדה הקרב. נכון, קצין-הדת ההוא שלי מהרבנות הצבאית לא קובע, ברוך השם, בעניינים של חיים ומוות, אבל המג"ד קליגר, בהחלט כן. איך אפשר לסמוך על שיקול הדעת שלו? עזבו שילוב ראוי, עזבו "דת" ו"צבא", נניח שהחיילים היו יוצאים מהאולם כי הם מסכימים להקשיב רק למוזיקה קלאסית, בסדר? בגלל התנהגות כזאת להדיח אותם מהקורס? האם לצבא יש מאגר כה גדול של לוחמים מעולים שעברו את כל הסינונים והגיעו עד לסוף קורס הקצינים שאפשר לוותר עליהם בקלות כזאת, רק כי פגעו בפקודת ההאזנה ללהקה צבאית? איפה התבונה? איפה שיקול הדעת? ככה מתנהלים היחסים בין המפקד הזה לפקודיו? ובכלל, בזה מתעסק צה"ל בימי ספטמבר אלה? קצת מטריד, לא? תדע כל אם עברייה שהפקידה את ילדיה בידי מפקדים מה-זה קטנוניים.

אבל אל דאגה, אני בטוח שברגע האחרון הלוחמים לא יודחו. בעזרת השם מישהו שם ישכח לשים קופי מתחת לאיזה טופס הדחה מנהלי: מתוך ההיכרות השבוע עם דמותו של המג"ד קליגר, אתם מסוגלים לדמיין אותו חותם שוב?

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!