הרב דיבר, המילואימניק שר והחיילים נחרו • דואר צבאי

לא היינו זקוקים לפיגוע הטרור ליד אילת כדי להוכיח לנו שסדר היום הלאומי של מדינת ישראל, היה הווה ויהיה (לפחות בעתיד הנראה לעין) בטחוני.

תעמוד ילדת השמנת האנרכיסטית מכפר שמריהו, ויעמדו 400,000 חבריה, חציים מתוך תמימות חציים מתוך רצון להקשיב לשירתו של זמר פופולרי בכיכר המדינה, ולא יעזור להם כלום: הבחירות הבאות יוכרעו על הענין המדיני-בטחוני, וגם מערכת הבחירות שלאחריהם.

על כן התרסקה מחאת הקיץ, והרגע המכונן הוא הרגע בו פרץ קריין החדשות לאולפן ושידר את דבר היריות על האוטובוס בק"מ ה-28 מאילת צפונה.

וכאן הבן שואל: למה? האמנם לא ניתן לקיים סדר יום חברתי נטו? האם קם האזרח א' ליום חדש, נוטל ידיו מתפלל ואץ רץ לעבודת יומו, ודאגות הביטחון בראש מעייניו?

התשובה היא לא. האזרח א' רוצה לחיות בכבוד, לפרנס את משפחתו ולראות נחת מילדיו. אבל המשתנה המשפיע ביותר על כל שאיפותיו, הוא ענין הביטחון.

אזרח אמריקאי (גם שמו מתחיל באות א'), קם לפני כמה שנים וניסה להחיל סדר יום אזרחי. כן, אנחנו יכולים, הייתה סיסמת הבחירות שלו. אבל האזרח ג' ממדינת אריזונה שהצביע למענו לא הבין ששאלת הביטוח הרפואי תקום או תיפול על המציאות הבטחונית בבגדד וסביבותיה, מפני שהתקציב שנשפך שם הוא כורח המציאות, ואם התקציב ישפך שם הרי שלא ישפך פה. מכאן אנו למדים שהביטחון בראש, אינה נוסחה ישראלית.

הטעות של השמאל

טעות קריטית טעתה הקרן לישראל חדשה וגרורותיה הסרטניות, בכך שהעמידו בראש מאבק החתרנות שלהם, נערת תפנוקים צעירה (ויש אומרים טיפשה) שסירבה לשרת בצבא. גם הציבור החרדי שרואה (ובצדק גמור. תשמעו למי שמדבר מנסיון) בעין רעה את שירות הבנות בצבא (לא שנא דתיות-לא שנא שאינן דתיות), מתעצבן כשאחת שחתמה על מכתב סרבנים בזוי, עומדת בראש הצעקה בכיכר העיר, אז מי אמר שהפטריוטיות מתחילה בלשכת הגיוס?

האבות המייסדים ובראשם דוד בן גוריון, טבעו את המונח "כור ההיתוך" כשהמכשיר העיקרי לביצועו הוא צה"ל. צה"ל מעולם לא התפתה להתעסק בביטחון נטו, מורות חיילות ומורים חיילים (גם חרדים), גרעיני נח"ל, ישיבות הסדר ופיקוד העורף, כמו גם הפרויקטים לעידוד גיוס מסיימי הלימוד בכוללים (שחר ובינה בירוק לסוגיהם), הם הביטויים הברורים לכך.

אבל כיום שונה המונח מ"כור ההיתוך" ל"רב תרבותיות", ועדיין שונה לחלוטין דרך התנהלותו של איציק שמולי מזו של דפני ליף. אם אתה חלק מהמערכת אתה יודע את גבולות המחאה המותרים, "ולבן ביקש להרוג את הכל".

ועד מתי זה ימשך - האין אור בקצה האופק? פרופ' לייבוביץ המנוח טבע את הכלל: "האופק הוא אופק כל עוד הוא רחוק". בעתיד הנראה לעין לא יכון שלום של סקנדינביים בשכונה המזרח תיכונית, וממילא כל הסוגיות ידונו בכפוף למצב הבטחוני.

רוצים דוגמה? האין זו שערוריה שכביש שלם, בשטחה הריבוני של מדינת ישראל סגור לתנועה אזרחית?

כן אני מתכוין לכביש מספר 12: קחו מפה ליד ותבדקו היכן הוא עובר. האמנם ראיתם מחאה אזרחית, האם שמעתם מי שקם למחות? כולם מבינים שעצם החיים חשוב מאיכותם, ואם יש צורך לעשות מעקף הרי שהמחיר ראוי ונכון, השאלה היחידה הנדונה היא מדוע זה לא נעשה קודם לכן.

סוגיית כביש 12 אינה ענין לאיכות חיים בלבד, היא שאלה של ריבונות מדינית. מדינת ישראל שכה מרבה להתעקש על אכיפת ריבונותה על אזרחים סוררים כשמדובר בשטחי יהודה ושומרון, מתעלמת לחלוטין כמדובר על שטחים אחרים.

מתי שמעתם על אכיפת חוקי הבניה במרחב הכפרי של יו"ש שהוא כפוף (על פי הסכמי אוסלו עליהם חתמו הפלשתינאים!) למושל הצבאי? מתי שמעתם על אכיפת חוקי הבניה בנגב ובגליל. בבועיינא-נוג'יידת ובכסייפה? אנו חכמים על חלשים, וחכמה על חלשים אינה גבורה, היא פחדנות.

האזרח א' הטורקי

ראו את האזרח הטורקי א'.

הבנאדם קם בבוקר והתחרפן.

מילא אם היה רב עם מדינת ישראל, היינו אומרים אנטישמי, מוסלמי, מתלהם וכהנה כינויי גנאי. אבל הבחור המשופם רב עם ארבעת ידידותיו הכי אינטימיות, עם איראן, עם סוריה, עם ישראל, וכעת מתחילים סימני הויכוח עם ארה"ב.

כל זה על מה ולמה? על כמה חמאסניקים בעזה. נו באמת, לא הגזמנו? אתה מפסיד את כל עולמך (שווקי יצוא נדיבים), את המורשת (אתאטורק), את יכולת ההשפעה האזורית (מי מקשיב לאדם שמקלל). אין ספק שתופעת טורקיה צריכה להיחקר במעבדות לפסיכיאטריה, ולא בסדנאות בטחוניות,

בעיית ארדואן אינה יחסים בינלאומיים, אלא יחסי אנוש.

צודק ראש ממשלת ישראל שממעט להתבטא, הרי אין לנו מאבק עם הטורקים (לפחות לא מאז 1917 אז גורשו מהשכונה ע"י הבריטים).

נו שוין, נשב בשקט עד שיקום אח מבוגר באיסטנבול ויוריד לאזרח א' את הראש ויבוא שלום על המזרח התיכון, כמו גם על מדינות ברית נאט"ו שמשתוממות על חברתן שהשתבשה דעתה.

מומחים להיסטריה

נושאי הביטחון והחוץ שלובים זה בזה: לא רבים יודעים שבבור השליטה המרכזי של צה"ל יושב תדיר נציג משרד החוץ. כך גם מחזיק צה"ל חטיבה לקשרי חוץ שבראשה קצין בדרגת תת אלוף. הנספחים הצבאיים בארצות הנכר כפופים במידה מסוימת לשגריר, במידה אחרת למפקד התל אביבי שלהם. מה יקרה באמת?

אין טור זה מתיימר לעסוק בנבואה, כותבו לא הוכשר לכך. אך הצפי על דרך האפשר וההסתברות, הנסיון והמודיעין, מלמד שהצלחת אויבינו מתבטאת לרוב בהכנסתנו להיסטריה.

ראו מה קרה למטס המחאה הכושל. מאות שוטרים במדים הציפו את חלון הראווה של מדינת ישראל, הלא הוא אולם הנכנסים בנתב"ג. אז מה הם צריכים יותר מזה?

בכל המערכת הבטחונית לא קם אחד חכם שצעק 'המלך עירום - טיפשים שכמותכם, הלבישו את השוטרים בבגדי אזרח ואמצעי זיהוי לעת הצורך (כובע נשלף, למשל) ושימו אותם בחדר צדדי'.

מדינת ישראל ההיסטרית הכל בומבסטי ובגלוי. הנה הם השיגו את מטרתם במחיר אפס, עשו צחוק מכולנו בהבל פה. כך סביר שיקרה הפעם.

וכבוד לאומי חסר ערך בעיניכם? הלא על כך תתפללו בעוד שלשה שבועות "ובכן תן כבוד ה' לעמיך", בזאת טורקיה צודקת, ורק בזאת.

כבוד לאומי הוא מטבע בעל ערך, כי מי שצוחקים עליו, לא מפחדים ממנו, ומי שלא מפחדים ממנו צריך להשקיע בביטחון, אין לו את היכולת להתעסק בצדק חברתי.

נקבל כומתות?

היה זה לפני כעשרים שנה: פלוגת חיילים יגעה ומאובקת התיישבה בחצי גורן עגולה, כשמולה עמד מילואימניק צרוד וזימר שירי חג וסוכנות, 'יעשה שלום, יעשה שלום, שלום עלינו ועל כל ישראל'. הוא פרט על הגיטרה ורק מעט הצטרפו.

ניסיתי בכל כוחי להעיר אותם, וכי הייתה לי הברירה? אני המפקד. והם לא נענו לי. הבנתי אותם. מי המטומטם שהחליט להנחית עלינו באמצע היום, טקס מוזר שכינויו "מסע התעוררות"?.

אגב, כשכינסתי את סגל הפלוגה ככה באמצע שום מקום, והנחתתי עליהם את הידיעה כי רב החטיבה מתעתד לשלוח לנו צוות הווי תחת הכותרת "מסע התעוררות", שאלוני כולם "מה אורכו של המסע, והאם נקבל כומתות בסופו".

בקיצר א-מאיישע, טנדר לבן הגיח מקצה האופק כשהוא מערים ענן לבן בעקבותיו, ועצר בחריקת בלמים בפתח המאהל. אם היה מי שרצה לראות את פעמי משיח, לא זה המקום והזמן.

מהטנדר ירדו רב ומילואימניק. כינסתי את החיילים והמילואימניק זימר בפניהם כמה שירים, כשהרב פתח את פיו, הפלוגה כבר היתה בשלבי תרדמה כאלו ואחרים.

טוב שכך. מפני שהמסר אותו ניסה להעביר והסיטואציה המוזרה בה זה התנהל לא הובילו בהכרח להרהורי תשובה אצל החיילים שאינם דתיים, גם אל אצל הבני"שים שבהם, וחבל.

חשתי אז תחושת החמצה, בכל אופן זה א-ל-ו-ל (או אולי זה היה כבר בתשרי, איני זוכר כעת). דיבר ודיבר ודיבר, המילואימניק שב לזמר ונפרדנו לשלום. החיילים נהנו מרגעי המנוחה ואני מהוופלה שקיבלתי מהנהג של הטנדר.

למה אני נזכר בזה כעת? אין לי מושג האם מסעות שכאלו נהוגים עדיין בצה"ל. אך אם כן, אני תוהה האמנם ממשיכים לזמר בהם מילואימניקים (לא אמרתי בעלי כרס, אל תקפצו) או שמא חיילות בשירות חובה. קראתי היכן שהוא ששבעה צוערים הורחקו מקורס קצינים (בהם בני ישיבות ההסדר ואחד מגדוד הנחל החרדי) בעוון יציאה שקטה מארוע שכלל שירת חיילות. האם היה זה ערב הווי או מסע התעוררות? היודע, נא יגיד לי דבר.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!