אושרה ייצוגית: מעסיק צריך לשלם לעובד על הפסקות של 10–20 דקות

האם מעסיק צריך לשלם לנציגי שירות על הפסקות של 10–20 דקות שהם לוקחים במשך העבודה, גם כשהן מצטברות ליותר מחצי שעה, ואף שאינו מחויב לכך על פי חוק? שאלה זו הגיעה לבית הדין האזורי לעבודה, שהכריע כי לאור הוראות החוק לגבי השאלה מהי הפסקה לצורך התרעננות ומהי הפסקה שניתן לנכות משעות העבודה, יש לשלם על הפסקות אלה.

המקרה שהגיע לבית הדין עסק בחברת ביפר, שמספקת פתרונות תקשורת לגופי ביטחון, חירום והצלה, ומפעילה מוקדים טלפוניים שחלקם פועלים 24 שעות ביממה, ועובדיהם מועסקים במשמרות של ארבע עד תשע שעות.

מתחילת 2014 הפסיקה ביפר לשלם לנציגי השירות על הפסקות עבודה קצרות של 10 ו–20 דקות המוגדרות על ידה כהפסקות מתוכננות. בעקבות זאת, בספטמבר 2016 הגישה העובדת רז צח, באמצעות עו"ד אבי מור יוסף, בקשה לתביעה ייצוגית נגד החברה בשם עובדי החברה שנפגעו, לבית הדין לעבודה בתל אביב. בתביעה היא ביקשה לחייב את ביפר להפסיק להפחית משכרם של נציגי השירות בגין הפסקות בנות פחות מ–30 דקות, ולחייבה לשלם לנציגי השירות פיצוי על ההפחתות שכבר בוצעו משכרם בשל אותן הפסקות. לפי התחשיב של המבקשת, על החברה להשיב כ–300 שקל לעובד בחודש בממוצע, כשבכל רגע נתון עובדי החברה מונים כ–250 עובדים.

"תופעה רווחת בעיקר במוקדי שירות"

לפי חוק שעות עבודה ומנוחה, שעות עבודה הן הזמן שבו העובד עומד לרשות העבודה, לרבות הפסקות קצרות ומוסכמות להתרעננות. בנוסף, נקבע כי ביום עבודה של שש שעות ומעלה תופסק העבודה למנוחה ולסעודה לשלושת רבעי שעה לפחות, ובכלל זה תהיה הפסקה רצופה של חצי שעה לפחות — והיא לא תיחשב לשעות עבודה אלא אם העובד נדרש באותה הפסקה על ידי המעסיק להישאר במקום העבודה.

בין הצדדים לא היתה מחלוקת על כך שביפר מאפשרת לעובדיה לצאת להפסקות קצרות "להחלפת כוח ואוויר", כמו גם ליציאה לשירותים באמצעות לחיצה על כפתור "יציאה זמנית" — והיא מביאה זאת בחשבון כזמן עבודה. לא היתה גם מחלוקת על כך שהחברה מאפשרת לעובדיה לצאת להפסקות מתוכננות של 10–20 דקות — אלא שהמחלוקת היתה אם עליה לשלם על הפסקות אלה.

לטענת ביפר, ההפסקות היחידות שעליהן היא צריכה לשלם הן הפסקות קצרות ומוסכמות הניתנות לעובד לצורך החלפת כוח ואוויר. לטענת המבקשת, צריך להחשיב כזמן עבודה גם את ההפסקות הנוספות בזמן העבודה מכיוון שהן נמשכות פחות מחצי שעה והעובדים זמינים לעבודה גם במהלכן.

השופט דורי ספיבק, שאישר את הבקשה, קבע כי יש לסווג את ההפסקות הקצרות שבמחלוקת — שנועדו "להחלפת כוח ואוויר" ולשימוש בשירותים — כזמן עבודה, וכי במהלכן העובדים עומדים לרשות העבודה. "צודקת המבקשת כי היה על ביפר להביא אותן בחשבון של שעות העבודה ולשלם עבורן", אמר ספיבק.

השופט ציין כי מחומר הראיות עולה בבירור שקיימת אצל ביפר ציפייה ברורה שנציגי השירות ייצאו לכמה שפחות הפסקות — מתוכננות או זמניות — ואף שיקצרו במידת הניתן את הזמן של כל הפסקה. לדבריו, החברה מעוניינת לתת לנציגי השירות הפסקות קצרות ורבות של 20 דקות לכל היותר. שכרו לשעה של נציג שירות שנוטל הפסקות ארוכות מדי, או אינו עומד ברף הזמינות, מופחת באופן משמעותי — ואף עשויים להינקט נגדו הליכים משמעתיים. הוא הוסיף כי הציפיה מנציגי השירות היא לעמוד ברף זמינות של 87% מסך כל זמן המשמרת, כשלעניין 'אי זמינות' מובאים בחשבון זמני ההפסקות כולן, המתוכננות ואלה שאינן מתוכננות.

השופט ציין כי ברור שמצופה מנציגי השירות במידת הניתן להתרענן במהלך ההפסקות המתוכננות במקום לצאת להפסקה לא־מתוכננת כשאורכן של היציאות הלא־מתוכננות מוגבל מראש לממוצע של 2 דקות בלבד בכל שעה או 15–20 דקות למשמרת כולה. ״מכאן גם ברור שחלק מאורכן של אותן הפסקות מתוכננות הנלקח בפועל הוא קצר מהתכנון, כלומר נציג שירות שתוכננה לו הפסקה של 15 דקות עשוי במקרים רבים להסתפק בהפסקה קצרה יותר כדי לעמוד ברף הזמינות. אף מטעם זה נכון לסווג את ההפסקות כולן כהפסקות התרעננות שיש לשלם עליהן", אמר ספיבק.

עו"ד מור יוסף שינהל כעת את התביעה בשם הקבוצה, ציין: "זו החלטה תקדימית חשובה, שכן עד עתה לא היתה פסיקה משמעותית שהתייחסה לשאלה אם על מעסיק לשלם לעובדים על זמן של הפסקות הקצרות מ–30 דקות גם כשסך ההפסקות גדול מ–30 דקות וגם כשהמעסיק אינו חייב לתת לעובדים הפסקות על פי הדין. לאור ההחלטה כעת תהיה ביפר חשופה לניהול תובענה ייצוגית נגדה, שבסופה היא עלולה להידרש להחזיר לעובדים מיליוני שקלים של שעות העבודה שהופחתו להם".

הוא הוסיף כי אי־תשלום שכר עבור הפסקות הקצרות מ–30 דקות הוא תופעה רווחת בעיקר במוקדי שירות ומכירה שונים, והוא מקווה שאישור הבקשה ירתיע מעסיקים מפני הפרת הדין בעניין זה.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!