סערת גליק: מי הדליף את הפנייה של דרעי לרבה של עתניאל

פעמיים בחייו הציבורים, כמדומנו, עמד אריה דרעי בגלגוליו השונים לפני עיתונאים ומיקרופונים וקרא דברים מתוך הכתב. לראשונה היה זה ביום בו הודיע על חזרתו להנהגת ש"ס במסגרת השלישיה. השבוע הוא עשה זאת פעם נוספת בפתח ישיבת סיעת ש"ס מול ערימת מיקרופונים (כן, גם של קול ברמה) וסוללת מצלמות.

מבחינה רטורית זה לא היה זה. דרעי הוא אשף של דיבור פתוח עם מניירות מקסימות שנשלפות באלתור. מהכתב הוא יבש כצנון. בשני המקרים הוא עשה זאת מטעמי זהירות. שלא תצא מילה בלתי מחושבת אחת שעלולה להרוס במקום שצריך לבנות. אז הוא חשש מנאמני הבית בקבלן 45 שטרם עיכלו את המהפך. השבוע הוא נזהר מפגיעת יתר באביגדור ליברמן. הידיד שאכזב אך עדיין צריכים את חמשת האצבעות שלו בימים הקשים שעוד צפויים. לפני מספר שבועות דיבר דרעי בבוז מסוים על מי שהולך בשבת בבוקר לקנות בשר לבן מחוץ ליישוב שלו. אחרי כן היה דיבור קשה בין השניים. השבוע היה ניסיון לפייס.

אבל אצל ליברמן ידידות מתחילה ונגמרת, כנראה, רק דרך אינטרסים קרים (שנוצרו דרך הקשרים המשותפים עם המיליונר האוסטרי והבנקאי המסתורי מרטין שלאף) וכלום לא מעבר לזה. מאז שדרעי חזר להנהגת ש"ס לפני כשש שנים הוא תלה תקוות מרובות בקשר עם ליברמן, אך זה גמל לו במשורה ובקמצנות. הפעם היחידה שדרעי קיבל ממנו משהו הייתה בחוק העלאת אחוז החסימה שליברמן העלה בקדנציה הקודמת וכתוצאה מכך אלי ישי נשאר מחוץ לכנסת. אבל גם אז ליברמן עשה זאת קודם כל בגלל האינטרסים שלו. לגרום לכמה שפחות סיעות ערביות לעבור את אחוז החסימה (סוף טיפשות באי מחשבה תחילה. דווקא החוק גרם להם להתאחד לרשימה משותפת-לאומית-פלסטינית-קנאית ולעלות במנדטים והשפעה). על הדרך החוק עזר גם לדרעי, אך לא זו היתה המטרה של המחוקק והיוזם.
אם הדברים השקולים מתוך הכתב אמורים היו להרגיע מעט את ליברמן, הם הועילו כמו חיבוק ידידותי לדוב סיבירי. במהלך כל יום שני השבוע, יום המרכולים הגדול, עבדו ליברמן ואנשיו בשיתוף פעולה מלא עם האופוזיציה וביחד עשו כל תרגיל אפשרי כדי להכשיל את החוק.

ליברמן לא היה מוכן לאפשר לידידו לשעבר אפילו את ההסתייגות של דודי אמסלם להחריג מהחוק את העיר אילת וחנויות האי נוחות בתחנות הדלק. לכאורה, היתה זו התנגדות מוזרה. אם מישהו מהליכוד רוצה שהחוק לסגירת המרכולים לא יחול במקום כלשהו, ליברמן אמור להיות הראשון שיסכים. דא עקא שליברמן הבין כבר ביום שני את מה שאחרים תפסו רק ביום שלמחרת: שההסתייגות של אמסלם היא בתיאום מוקדם עם המפלגות החרדיות, כחלק מהניסיון להעביר את החוק בכללותו. הכשלת ההסתייגות היא זו שטרפה את המהלך וכנראה חרצה עליו את גזר דין המוות הסופי. היא, ולא ההיעדרויות של יהודה גליק בשל האבל על מות אשתו ושל דוד אזולאי בגלל מחלתו.

לידתו של התרגיל היתה בבוקר יום שני השבוע. יו"ר הקואליציה דודי אמסלם, שהולך ומתגלה כמי שמתקשה להיכנס לנעליו הגדולות של דוד ביטן, גילה שבעוד הוא מנסה לקושש קולות מהערבים ומתקוטט עם אנשי כולנו, יש לו בעיה בתוך הבית פנימה. לבעלים של חברות הדלק הגדולות יש לוביסטים חזקים ותמיכה במספר מוקדי כוח של מרכז הליכוד. גם לראש עיריית אילת, מאיר הלוי, יש השפעה וקשרים למרות שפורמלית הוא לא חבר במרכז המפלגה. הלחצים של האינטרסנטים גרמו לשלושה חברי כנסת מהליכוד להודיע לאמסלם בשקט בשקט שלא יבנה על האצבעות שלהם ברגע האמת במליאה. אמסלם נלחץ והחליט לצאת מהסבך באמצעות הסתייגות לחוק שתחריג את אילת ותחנות הדלק מחוק המרכולים החדש.

אמסלם לא הסתיר מעמיתיו החרדים את פשרה של ההסתייגות. ההפך, הוא פנה אליהם וביקש את הסכמתם לכך. הוא לא ציפה כמובן שחבר כנסת חרדי יצביע בעד החרגת מחוק נגד חילול שבת. הוא בסך הכל ביקש דבר אחד. נוהל החקיקה בכנסת הוא שאם הסתייגות עוברת במליאת הכנסת יש זכות למגיש החוק למשוך אותו לפני הקריאה השלישית והאחרונה. אמסלם דרש אפוא שדרעי לא ימשוך את החוק אחרי שההסתייגות להחרגת אילת ותחנות הדלק תעבור במליאה. דרש וקיבל.

ההסכמה ניתנה ומה שנותר היה רק לגייס את הקולות להסתייגות. מול י"ג האצבעות החרדיות שאמורות היו להצביע נגד, העריכו אמסלם ושותפיו (כן, החרדים) שהאופוזיציה תשלים את החסר. ההיגיון היה שאף ח"כ מהאופוזיציה לא יחמיץ הזדמנות לצמצם את תחולת החוק שכולם היו בטוחים שיעבור בסופו של יום. ההסתייגות תעבור. החרדים שיצאו ידי חובת מחאה נמרצת יצביעו בעד החוק בקריאה הסופית (כולל ההסתייגות רח"ל) ופרשת המרכולים תרד מעל סדר היום הציבורי.
סימנים ראשונים ומדאיגים שהתוכנית עלולה לא לעבוד התגלו כבר בישיבת ועדת הפנים שהתכנסה בבוקר יום שני. להפתעת אמסלם והחרדים, חברי האופוזיציה בוועדה הצביעו נגד ההסתייגות יחד עם החרדים והיא נפלה ברוב של שמונה נגד שבעה. התברר שיואל חסון, מרכז האופוזיציה, קלט את התרגיל והחליט להכשיל אותו. הוא הורה לכל נציגי האופוזיציה שלא לתמוך בהסתייגות ובכך סיבך את אמסלם בדרכו להשיג את תמיכת כל חברי סיעת הליכוד.

האיתות המדאיג הגיע לידיעתו של דרעי עוד לפני ישיבת הסיעה בשעה שלוש אחר הצהריים. דרעי חשש שאמסלם לא יצליח לשכנע את שלושת המורדים בליכוד לתמוך בחוק ולפיכך פנה למסלול נוסף: ניסיון להביא לכנסת את ח"כ יהודה גליק מהליכוד היושב שבעה על מות אמו. הוא פנה לרב היישוב עתניאל וביקש לבדוק הלכתית האם ניתן לפנות לגליק ולבקש ממנו לבוא להצבעה הגורלית למען השבת.

זה היה ניסיון נואל שניתן לתלות אותו רק ברמת הלחץ הנורא של יום שני שעבר. הרקורד של גליק בנושאי דת ומדינה הוא שיקוף הפוך לצבע הכיפה של ראשו. גליק תומך בזכותם של הרפורמים לקבלת מעמד באזור הכותל - הוא בעד הידברות איתם. יחד עם ח"כ אלעזר שטרן הוא חתום על הצעת חוק להפרטת מערך הכשרות והוצאתו מידי הרבנות הראשית. התחום היחיד שהוא מגלה בו קנאות ולא מוכן לשמוע על שום פשרה והידברות עם הצד שכנגד הוא העלייה להר הבית. גליק נשבע כנראה שלא ינוח ולא ישקוט עד שכל המזרח התיכון יעלה בלהבות כתומות כמו הזקן שלו. כזה הוא האיש המוזר והקפריזי הזה.

בהמשך לקו זה העלה גליק לפני שבועיים את לחץ הדם בקואליציה כאשר סירב להצביע בעד חוק המרכולים בקריאה הראשונה. רק סמוך לחצות ליל ולאחר שיחה עם נתניהו הוא הסכים לתמוך בחוק לאחר שהובטח לו שהקואליציה תתמוך בחוק פרטי שלו נגד עישון. לבקש ממנו לקום מהשבעה כדי להצביע לחוק המרכולים זה כמו לבקש מקרפיון להקדים את סעודת ראש השנה או מהמן לחגוג את פורים גם באדר ראשון בשנה מעוברת. מה עבר בראש של דרעי כשהחליט לפנות לרב היישוב עתניאל בניסיון להקים את גליק מהשבעה? רק הוא יודע. אנשי עתניאל (ויש לנו חשד מוצק מי הדליף את הפנייה השקטה) חגגו עליו תקשורתית במשך יומיים והכסיפו את פניו.

כדאי לדרעי לרשום זאת לפניו ליום פקודה. כשיום אחד תקום כאן ממשלה לא ימנית, כזו שתבקש לפנות יישובים מבודדים והתנחלויות שאין בהם כלום אלא סיכון ביטחוני בלבד ותבקש את תמיכת החרדים. אם הוא לא יזכור, אנו מתחייבים בזאת בל"נ להזכיר לו כאן מעל דפי מדור זה.

בחזרה לפרשת ההסתייגות. משכשלו המאמצים להקים את גליק מהשבעה והתברר שלא ממש פשוט להביא את השר אזולאי מבית החולים להצבעה ישבו ראשי המפלגות החרדיות עם דודי אמסלם וביצעו הערכת מצב. האופוזיציה הודיעה שהיא לא תתמוך בהסתייגות ואילצה את אמסלם לדרוש מהחרדים לתמוך בה כדי להבטיח את קולות כל חברי הליכוד. ליצמן ודרעי לא היו מוכנים לשמוע ומשכלו כל הקיצין הודיעו השניים על דחיית ההצבעה לשבוע הבא. יחד עם המרכולים נדחה גם חוק ליצמן למתן מעמד חוקי לסגן שר על תקן של שר. הקואליציה ועימה רבים מהאופוזיציה דווקא היו מוכנים לתמוך בחוק האחרון והרוב היה מובטח. ליצמן, משיקולים פנים סיעתיים, סירב. רק זה חסר לו, שחוק לחזרתו למשרד יעבור לפני ששבת קודש תובטח בכל המרכולים, תחנות הדלק והעיר אילת.

אפרופו עיר החטאים אילת. במהלך הדיון בוועדה על החרגת העיר מחוק המרכולים הזהירו היועצים המשפטיים שנכחו שם מפני בג"ץ מיידי של עיריות כמו טבריה ונהריה שגם הן עונות להגדרה של ערי נופש. אי לכך הציע חוכמולוג אחד שלא להחריג את העיר אלא את שורת בתי המלון שלאורך הטיילת והחוף הדרומי. אם היו לחברי הוועדה אוזניים רוחניות הם מן הסתם היו שומעים את חכמי חלם נ"ע מתגלגלים מצחוק שם למעלה.

מוות למחבלים או לקואליציה

הצעד המתבקש הראשון של המפלגות החרדיות לאחר דחיית חוק המרכולים היה לעצור מיידית את מחול החקיקה הלאומנית קו נטוי מושחתת של הליכוד. בראש ובראשונה חוק מימון הפריימריז שטרם היה כמותו לחוצפה מאז שבוטלו חוקי הכספים הייחודיים לפני עשרים ושמונה שנה. יוזמי החוק לא דרשו אלא שהמדינה תממן להם הוצאות ההתמודדות בבחירות הפנימיות במפלגותיהם. בפועל החוק חל רק על הליכוד, העבודה והבית היהודי. בכל יתר המפלגות, כולל שתי הדיקטטורות של יאיר לפיד ומשה כחלון (אם כי השני החל קצת לאבד שליטה ועל כך בהמשך), המפלגות החרדיות הכפופות לגדולי ישראל ונכדיהם וכך גם הערביות - נותרו מחוץ לחוק. ניסיון מוזר לממן גם אותן כפיצוי על כך נקטע עוד באיבו על ידי היועץ המשפטי של הכנסת.

בכל מקרה, את החוק המחוצף הזה מן הראוי היה לעצור עד שחוק המרכולים עובר ביום שני הבא. אם בכלל. אפס כי במפלגות החרדיות החליטו לוותר. ההצבעה על חוק הפריימריז עברה ביום שני השבוע ולפניה חוק ההמלצות הרקוב עוד יותר לפני שבועיים.

את פשר מורך הלב הזה ניתן לתלות בשני גורמים. הכישלון בחוק המרכולים היה פועל יוצא של כישלון התרגיל המשותף של אמסלם והחרדים. קרי: שהם יתנגדו להחרגת אילת ותחנות הדלק, האופוזיציה תתמוך והחוק לא ימשך בקריאה השלישית על ידי המגיש. הכישלון אפוא היה משותף ואם אמסלם היה יוצא החוצה לספר מה בדיוק קרה, זה היה מאוד מאוד לא נעים. לך תריב עם שותף שיודע עליך הכל.

הסיבה השנייה והעגומה יותר היא שגם כך הקואליציה עומדת על כרעי תרנגולת המהדסת לבית השחיטה. דרעי, ליצמן וגפני היו חברים במספיק כנסות וקואליציות כדי לדעת שכך נראית קואליציה בחודשיה האחרונים. זה מתחיל בהיחלשות של ראש הממשלה מסיבות פנימיות או חיצוניות. זה ממשיך בחשש של השותפות הקואליציונית שיום הבוחר הולך וקרב, מה שגורם להן להקצין עמדות ולהימנע מוויתורים אידאולוגיים, ונגמר ברגע ששותפה בכירה אחת או שתיים מתחילה לנקוט צעדי עונשין נגד סיעות אחרות.

המצב הקטטוני של הקואליציה הנוכחית נמצא כבר בדרגה השלישית שהיא צעד אחד לפני קריסת מערכות ונשימות המוות. נתניהו בזבז את מרבית האנרגיות שלו בקרבות נגד התקשורת, הפרקליטות והמשטרה וללא הועיל. הוא נאלץ לוותר על החוק הצרפתי (איסור חקירות ראש ממשלה מכהן), התקפל בחוק ההמלצות שלא חל על חקירות שכבר נפתחו, ונתון תחת איום מתמיד של כחלון לקראת פרסום המלצות המשטרה כנראה במהלך החודש הבא. ראש ממשלה ששותפיו נשארים בסביבתו רק כי בחירות מוקדמות לא נוחות להם הוא ברווז צולע. השותפים מותחים איתו את החבל עד השלב שהם חוששים שייקרע והם עלולים לגרום לבחירות מוקדמות. כמעט תמיד יש מישהו שטועה בחישוב ומותח עוד טיפ טיפה והופ החבל נקרע. חבורת דג"ל (דרעי, גפני ליצמן) כבר היו בסיפור הזה מספר פעמים. הם לא יהיו אלו שיפוררו עוד סיב ועוד סיב בחגורה הקואליציונית שאחוזה במיתריה האחרונים. ובטח שלא כשחוק הגיוס טרם נראה בחלל אפילו בטלסקופים של סוכנות החלל האמריקאית.
אבל מכאן ועד להגשת הלחי השניה יש מקום למרווח של עצמאות ותגובות שנועדו להזהיר את מי שצריך להזהיר. את דודי אמסלם ונתניהו שירקו ויורקים דם על חוק המרכולים באמת אין טעם להעניש. ליברמן שעשה השבוע הכל כדי להשפיל את עמיתיו החרדים היה ראוי ליחס קצת יותר נוקשה. והדברים אמורים בחוק שאמור היה להיות גולת הכותרת של ליברמן בכנסת הנוכחית. את הנייה הוא לא חיסל. החמאס בעזה מטפטף טילים ופצמ"רים בקצב שמזכיר את ערב צוק איתן וההרתעה נעלמה, ובצפון, האיראנים מתבססים על גבול הגולן. ואיש היד החזקה והלוחמה הבלתי מתפשרת בערבים אביגדור ליברמן, מה עושה? דופק בחוזקה על שולחן ראש הממשלה ומקושש קולות בכנסת לחוק עונש מוות למחבלים.

את הקולות האלה הוא לא אמור היה להשיג במגרש של המפלגות החרדיות. ולא בגלל שהחוק הוא מתריס ומיותר (בשבוע שעבר הוסבר כאן שאם רוצים לתלות מחבלים בכלא עופר לא צריך חוק. מספיק לאפשר לתובעים הצבאיים לדרוש עונש מוות בבית המשפט הצבאי) אלא בגלל שבזירה הפוליטית אובדן כושר ההרתעה הופך מפלגה לסמרטוט רצפה. במערכת היחסים בין ליברמן והחרדים המועד היחיד והאחרון לתגובה הולמת היה יום רביעי השבוע בהתרוצצות סביב חוק עונש מוות למחבלים של שומר המועדונים ממולדביה.

למרבה צערו של דרעי, שכבר הספיק להתפכח מאשליית החברות עם ליברמן, לא היתה לו אפילו הווא אמינא להתנגד לחוק. בעורפה של ש"ס נושף איש הימין וחברו הטוב של ברוך מרזל, השר לשעבר אלי ישי. אחד הצירים המרכזיים בתעמולה של הנ"ל מול ש"ס הוא האישום בנטיות שמאלניות של היו"ר הנוכחי מול הימניות המופגנת שלו בהיותו הוא יו"ר התנועה. ישי עוד לא החליט אם הוא רץ לכנסת באופן עצמאי או שהוא מתמודד במסגרת הליכוד אבל בכל אפשרות שיבחר הוא תוקף את ש"ס מהאגף הימני החלש שלה. ויש לה אגף כזה. השבוע השתתפו שני בכירים בליכוד, השר ישראל כץ והמועמד לראשות הליכוד לאחר פרישת נתניהו גדעון סער, בכינוס של ישיבת כסא רחמים. השבחים שאלי ישי קיבל שם מהשניים לימדו שהם מעריכים שיש לו כוח באגף הספרדי הלאומני, אם בבחירות ואם בהתפקדות למרכז הליכוד.

אם דרעי היה רק מסתייג ברמז מהחוק הליברמני הזה, ישי היה עולה להתקפה בכל כלי התקשורת וצובר עליו נקודות. אנוס על פי ההכרח הודיע דרעי כבר לפני שבועיים שש"ס תתמוך בחוק. לא בגלל ליברמן וגם לא בגלל חוק הגיוס שליברמן לא מחויב לו יותר מאשר חוק המרכולים. הסברים בהמשך.

גם ליהדות התורה יש אגף ימני שמייצג אותו סגן שר החינוך מאיר פרוש. תומכיו בחב"ד, ברסלב ובהתנחלויות הם תומכים מושבעים בארץ ישראל השלמה וחבלי תליה למחבלים ימ"ש. תזכורת. לפני שלושה חודשים יצא פרוש בתקיפות נגד עמיתו ח"כ משה גפני שדיבר על האכזבות מהימין ועל הימים היפים והקצרים של הברית עם מפלגת העבודה.

אבל פרוש הוא רק אחד משישה בסיעה (הוא אמנם אינו ח"כ בפועל, אבל ממלא מקומו הנורבגי יעקב אשר מחויב לו בהצבעות בנושאים עקרוניים). לליצמן את מוזס את אייכלר יש מחויבות רק לחוגים הספציפיים ששלחו אותם ולא לאף אחד אחר. לפני שלושה שבועות, כשדומה היה שחוק עונש המוות למחבלים עולה לדיון והצבעה, החלו להישמע קולות ריטון בסיעה המאוחדת. החלו במצווה ח"כי דגל התורה שממש לא הבינו מדוע צריך לתת פרס לליברמן על ההתנהלות שלו בחוק המרכולים. הנימוק שלהם היה שהם צריכים להיכנס לגדולי ישראל ולקבל את הסכמתם בנושא אידאולוגי רגיש שכזה. היו להם עוד תקוות משיתוף פעולה עם הסיעות הערביות של שמור לי ואשמור לך.

באגודת ישראל, למעט פרוש, היססו. גם שם לא הבינו מדוע ליברמן צריך לקבל פרס עידוד והצטיינות על מעשיו הרעים. בניגוד לדגלאים שאצלם כניסה לשאלה מחייבת תיאום מראש עם נאמני הבתים הרי שלאייכלר, מוזס וליצמן החלונות הגבוהים זמינים יותר. ההתלבטות שלהם היא סביב מערכת היחסים עם ליברמן. עד כמה אפשר לעורר את זעמו ולהסתכן בהחרפת היחסים איתו. בשעות אחה"צ של יום רביעי השבוע קיבלה יהדות התורה המאוחדת את גרסת הכיסוי של החלק הדגלאי. נמנעים מההצבעה יען כי לא היה מספיק זמן לשאול את גדולי התורה.

מה שברור הוא שאם יהדות התורה היתה משוכנעת שתמיכה בעונש המוות למחבלים פירושה הסכמה מלאה של ליברמן לחוק הגיוס המתוקן - כולם כאיש אחד היו סותמים את האף ומצביעים בעד. דחיית גיוס בני הישיבות דוחה את כל ההתחשבנויות הפוליטיות האחרות.

אלא שגם זה ממש לא בטוח. במערכת הפוליטית מסומן משה כחלון כאבן הנגף היחידה להעברת חוק הגיוס, בעוד שליברמן מסומן כבאנקר לכל הצעה שיגישו החרדים. מדובר בטעות אופטית שכמה מחברי צוות ההיגוי עמדו עליה רק לאחרונה. "ליברמן נכנס לממשלה הנוכחית רק אחרי שחוק הגיוס עבר. לא לפני כן. ההתחייבות היחידה שלו היתה לתקן את התקנות לחוק שהיו בתחום אחריותו. הוא לא חתם לאף אחד שהוא מחויב לתמוך בחוק גיוס חדש, בפרט לא בנוסח החדש והמוצע הקובע שלימוד התורה הוא צורך לאומי המקביל לשירות בצבא. ליברמן לא יאכל את זה בשום פנים ואופן", אומר לנו אחד מחברי צוות ההיגוי של המפלגות החרדיות לחוק הגיוס.

מי שחשף זאת השבוע באופן הברור ביותר היה השר זאב אלקין בראיון משודר. לדבריו, הוא לא רואה אפשרות להעביר בכנסת הזאת חוק גיוס חדש שלא יכלול ויתורים מרחיקי לכת של החרדים, שיצטרכו להתגמש. בין המתנגדים הפוטנציאליים להתנגדות לחוק מתוקן שאינו עוקף בג"ץ (לזה ליברמן יסכים אך כחלון מתנגד בתוקף) הוא מנה את אביגדור ליברמן. כלומר: לא תמיכה בעונש מוות למחבלים ולא כלום. שום דבר לא יעזור מול ליברמן ברגע האמת של דחיית גיוס בני הישיבות. ההתרפסות אפוא מיותרת ומזיקה.

ירושלים של מטה

לפני הסתיו החצב פורח, לפני האביב הסנוניות חוזרות ולפני חוק התקציב ברקת וכחלון מתחילים לריב. בשנים האחרונות זה הפך לריטואל קבוע. ניר ברקת צריך להעביר תקציב בעירייה ולא מסוגל בגלל הגירעונות המצטברים. הוא פונה לאוצר בבקשה להגדיל את מענק הבירה שהוא מקבל בגלל אופייה הבעייתי של העיר (ערבים וחרדים שמקבלים הנחות של שמונים אחוזים בארנונה). כחלון מתוקף תפקידו כשר אוצר השומר על הקופה וגם כאחיו של קובי כחלון הצ'ילבה של ניר ברקת, מסרב, והחגיגה מתחילה.

בשנה שעברה היתה ידו של ברקת על העליונה. בתום מסע מתוקשר היטב שכלל השבתה של שירותי הניקיון העירוניים ומודעות ענק נגד כחלון בעלות של מאות אלפי שקלים, כחלון הרים ידיים. מי שתיווך בין השניים היה ראש הממשלה, שניר ברקת נמנה על תומכיו המובהקים. על האובייקטיביות של התיווך יעיד המסע שעברו הצדדים בין נקודת ההתחלה של המו"מ עד לסיומו. ברקת סיים כמעט היכן שהתחיל. כחלון נאלץ להוסיף מאות מיליונים.

אם חשוב חשב כחלון שבזאת הסיפור נגמר, התברר לו שאצל ברקת ההסכמה של השנה שעברה היא אפילו לא הבסיס למו"מ של השנה החדשה. באוצר תולשים את השערות בניסיון להבין מה בדיוק קרה בעיר שמצריך עוד תוספת של מאתיים וחמישים מיליון שקלים. גידול טבעי? אין. להיפך - מספר העוזבים את העיר גדול מאלה שהצטרפו אליה. אם בהגירה מבחוץ ואם בחדרי הלידה. ברחמי שמים לא פרצה אינתיפאדה חדשה בעיר וצרכי העירייה לביטחון לא גדלו. בנייה חדשה כמעט אין בגלל ההקפאה המדינית (כן, גם אצל טראמפ) אז למה לכל הרוחות צריך ברקת עוד מאות מיליוני שקלים?
התשובה של ברקת לא ממש חשובה. תמיד אפשר לטעון שעוד לא העבירו מאה מיליון שקל מהשנה שעברה. ובכלל, למה שתושב ירושלמי לא יקבל היקף שירותים כמו תל אביב? התשובה שתל אביב מחזיקה את עצמה ברווח מהארנונה לעסקים וירושלים היא בפשיטת רגל מתמדת וחיה על חשבון הממשלה - לא מעניינת את ברקת. הוא רוצה תמיד עוד וההערכה שלו עד עתה היתה נכונה. בסיומו של מאבק הוא קיבל את מה שרצה.

מה שברקת החל להבין בשבוע האחרון זה שכחלון של השנה שעברה הוא לא כחלון של השנה. בשנה שעברה הוא היה שר אוצר חלש ותלותי בראש הממשלה. ההישגים שלו בתחום הדיור לא החלו אפילו לבצבץ ונתניהו למעשה החזיק אותו באף. כחלון נזקק לכל מיליארד שנתניהו הסכים להוסיף לנושא הדיור. אם המחיר היה תוספת לניר ברקת, חביבו של נתניהו, זה היה כדאי.

מאז השתנו כמה וכמה דברים. כחלון הנוכחי לא האיש שנתניהו יכול להכתיב לו מה לעשות. במצבו המשפטי והציבורי הנואש של נתניהו על רקע החקירות וההמלצות העומדות להתפרסם, כחלון הוא מחזיק המפתחות של בית ראש הממשלה. רק הוא יחליט האם נתניהו ממשיך לכהן לאחר פרסום המלצות המשטרה, או שהוא, כחלון, נענה לדרישות ההמונים היוצאים לרחובות ודורשים את התפטרות הממשלה. נתניהו שמודע לכך לא פוסק מלהעתיר על כחלון כל שבח שיש לו בלקסיקון. המילה לחץ לא קיימת בשיחות בין השניים, ואם כן אז רק בכיוון של כחלון על נתניהו.

דומה שברקת החל להבין זאת השבוע. את מקומן של מודעות הענק נגד כחלון תפסה תוכנית קיצוצים שברקת מקווה שכל כך תכאב לתושבים עד שהזעקה תמיס את ליבו הקשוח של שר האוצר. התוכנית כוללת קיצוץ בכל הנושאים הקיומיים: חינוך, תברואה ושירותים חברתיים.

מדובר בניצול של השיטה הידועה הרשומה על שמו של ראש עיריית תל אביב לשעבר שלמה (צ'יץ') להט. הוא היה נוהג לצבור גירעונות של מיליארדים וכאשר האוצר היה מסרב לעזור לו היה מפסיק מיד את תקציב לשכות הרווחה והסיוע לקשישים. הוא לא היה נוגע במוקדי השומן והתרבות של הצפון תל אביבים המדושנים. הפגיעה בחלשים היתה מקימה קול זעקה רמה של הח"כים החברתיים ובדרך כלל הוא היה מקבל את התוספת המיוחדת של הממשלה לכיסוי הגירעונות. כך הוא בנה את תל אביב עוד לפני שקמו מגדלי העסקים שמחזיקים ברווח את העיר.

תוכנית הקיצוצים של ברקת היא ניסיון לחזור על השיטה הבדוקה. התוכנית לא פוגעת במרתונים ובפסטיבלים עתירי המיליונים של הקיץ. היא פוגעת בשירותי החינוך שלא מחויבים על פי חוק לממן אותם. כמו גני הילדים החרדיים והבנייה למוסדות שאינם מוכרים. היא כוללת צמצום שירותי הניקיון בשכונות שגם כך הן מהמטונפות במדינה (בשכונה הכי נידחת של עכו אין צפרדעים שופעות אשפה עד הרחוב כמו בהר נוף. היינו ובדקנו), וכמובן פגיעה בשירותי הרווחה. עד כה, כחלון לא מפגין סימני שבירה וטוב שכך. גם מול הררי הלכלוך שמול החלון אנו אומרים לו: תחזקנה ידיך. יש גבול לכל תעלול.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!