מה שאמרתי לחתן שקידש "כדת מושון וישראל"

באחת החופות שערכתי בשנה האחרונה נקלעתי לסיטואציה מעניינת, דבר שלא ניתן להיערך אליו, זה תופס אותך בהפתעה. אני עומד לצד החתן מתחת לחופה ולוחש לו מילה במילה, אני אומר והוא מדקלם אחרי: הרי את - הרי את, מקודשת לי - מקודשת לי. בטבעת זו – בטבעת זו , כדת משה וישראל ואז במקום לומר כדת משה וישראל, בחר החתן לשנות ולומר כדת מושון וישראל.

הנוכחים בחופה שאגו מצחוק, מתברר שלחתן יש ידיד טוב ששמו מושון, אז למה לא לצחוק קצת?! עצרתי את החופה ואמרתי לחתן שיחזור אחריי שוב מילה במילה. והפעם כנוסח המקובל.

ואז אמרתי לו: שים לב, כשאנחנו לומדים את ההיסטוריה של בני ישראל מול משה רבינו, זו היסטוריה מרתקת, רבת יצרים, מערכת יחסים מורכבת מאין כמוה. פעם אחר פעם מנסים בני ישראל את משה רבינו והולכים עמו עד קצה הסיבולת.

משה רבינו נרדף על ידי בני עמו. פעם על ידי דתן ואבירם, פעם על ידי קורח ועדתו ופעם אחרת בתלונות בני ישראל, עד לרמה של "עוד מעט וסקלוני". לפני שהוציאם ממצרים לא אבו לשמוע לו, לאחר שגאלם הטיחו בו "המבלי אין קברים במצרים", הוא ספג וספג וספג ללא הרף מנחת זרועם של בני ישראל.

אבל כשהגיעה שעת מבחן הוכיחו היהודים נאמנות למשה רבינו. ברגע הגורלי משה רבינו לא וויתר על בני ישראל ופעל שוב ושוב לפדותם מהמוות ולהצילם מהכיליון והיהודים לא וויתרו על משה רעיא מהימנא – רועה נאמן.

כשאנו עומדים מתחת לחופה, אמרתי להם, אנו מרמזים על כך שאנו רוצים זוגיות וחיבור כמו שהיה לעם ישראל עם משה רבינו. חיבור אמיתי וקשר של קיימא. עם כל העליות והמורדות, ובחיים האמתיים ישנם כאלו על בסיס יומיומי, הרי שהחיבור והקשר הם חזקים מכול.

לכן אנחנו אומרים "כדת משה וישראל", כמו אותו קשר עתיק בין משה לעם ישראל, כך יעמוד קשר זה בין הזוג, החתן והכלה, לנצח ולעד.

*

אחד הדברים שאנו למדים מפרשיות אלו ובייחוד ממשה רבינו הוא עניין הכרת הטוב. בפרשה שלנו, פרשת שמות, אנו קוראים על פרעה מחך מצרים שמצווה להשליך ליאור כל הבן היילוד. יוכבד בת לוי נוטלת את בנה הקטן ומניחה אותו בתוך תיבה בים סוף. בתיה אחותו עומדת בצד ובוחנת מקרוב אחר מעשי הילד.

וכך, בעודו בים סוף ניצל הילד משה. בהמשך, כשיהפוך למנהיג ישראל יצטווה פעם אחר פעם בשליחות מאת הקב"ה להכות בים, כדי להחיל מכות על מצרים, אבל הוא לא יעשה כן, משום הכרת הטוב. "בור ששתית ממנו מים אל תשליך בו אבן".

והרי הדברים קל וחומר: ומה אם ים שאין לו הרגשה או תחושה, וכמו לא די בכך, המים בים הרי הולכים ממקום למקום, וגם אם נהנה ממים במקום מסוים, הרי שהמים התחלפו מאז כה הרבה פעמים, ובכל זאת משה רבינו נזהר מלצערו ולהכותו, בוודאי אדם שנעזר באדם אחר, שאסור לו להשיב רעה תחת טובה ויש להקפיד ביתר שאת על הכרת הטוב.

השבוע זכינו ברשת החינוך 'מדעים ויהדות' לביקור של שר החינוך לשעבר מר גדעון סער, איש עשייה ותכלית, שהעתיד עוד לפניו. סער הוא לא רק שר חינוך לשעבר אלא בעיקר איש חינוך שחושב חינוך. דומה ולא אכחש שהוא היה שר החינוך הטוב ביותר עבור ילדי ישראל.
בימיו התפתחו רשתות החינוך בכל ערי ישראל, הוא קידם יוזמות וחוקים עבור התלמידים והותיר סל מלא הטבות לבתי הספר. גם בעניין המסורת, הוא היה ישר דרך והגון לכל הציבורים שראו בו מודל לחיקוי.

הציבור הישראלי חב לגדעון הכרת הטוב על העבר הלא רחוק ועל ההוראות לביצוע שהעניק למשרד החינוך ואשר רובם מיושמים עד היום בזכותו. פינה חמה ואישית יש לסער בהקמת וביסוס ''מדעים ויהדות' בזה ראה כר נרחב לפעילות עבור בני הנוער והעניק לנו את מלוא תשומת הלב והסיוע והעזרה הנדרשים באותה עת.

אין ספק שיום יבוא וגדעון חזור ויהיה חלק ממובילי ההנהגה בישראל, עד לצמרת . הוא מתאים לזה וזה מתאים לו.

*

בתחילת הפרשה אנו קוראים על בני ישראל היורדים למצרים "את יעקב איש וביתו באו". התורה מפרטת בפרוטרוט את רשימת הבאים בתוככי משפחתו של יעקב אבינו שירד עם שבעים נפש למצרים.
וכי למה אכן התורה מתייחסת בפירוט נרחב שכזה לנכדיו של יעקב אבינו? רק הדבר בא ללמדנו, שיעקב אבינו אכן ירד למצרים בגזירת הבורא, אבל הוא יודע שאם הוא הולך לפתוח כאן חיים מחודשים במשך מאות השנים הבאות, יש לקבוע ולדאוג להמשך הדורות, לשלשלת שלא תיפסק ולמסורת שתמשיך להנביע כמעיין המפכה.

דווקא כאן בירידם למצרים באה התורה וסופרת אותם אחד אחד, להורות כי רק הדור הבא, הוא שירים את קרנו של יעקב אבינו. רק הדור הצעיר הוא שייתן חוזקה לדור המבוגר. כי העתיד העולם תלוי לצעירים.

שבת שלום ומבורך

הרב בן- ציון נורדמן

לתגובות :[email protected]

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!