שידוך על רקע פסיכיאטרי - לא תמיד הסוף טוב // שבי דביר

ראשית ברצוני להודות לכם על שהצפתם את הנושא החשוב. הגיע הזמן שידברו עליו.

במכתב שלי אבקש להעלות את הצדדים הפחות נעימים - כי למרות הטור המאד מרגש של מנשה לוין, לא הכל מסתיים בצורה כל כך שמחה.

אבל לפני כן, הערה. לבחור ששאל "למה אני צריך להתפשר": חשבת פעם מה אתה עושה לבנות שאתה נפגש איתן? אני יודעת שאם הייתי נפגשת איתך הייתי נפגעת מאד. לא, לא בגלל שאתה לוקח כדורים. אלא בגלל שחשבת לפעול כלפי בעורמה. אני יודעת שגם אם הייתי רואה בך אישיות מקסימה, זה היה עובר בשניה שהייתי מגלה שהערמת עלי כדי להפגש איתי. הייתי מרגישה מרומה, פגועה, וזה גם היה פוגע בבטחון שלי לפגוש עוד בחורים. חשבת אולי פעם על זה? על זה שבנות לא חזרו להפגש כי הן הרגישו מרומות, ולא בגלל עצם הכדורים? אולי אני בעלת אישיות רגישה, אבל אני כנראה לא היחידה.

ועכשיו לסיפור שלנו:

במשפחה שלנו, הבעיה הנפשית היא אצל דוד שלי, בן גילי. הוא הקטן במשפחה ברוכה מאד בילדים, אני הגדולה בנכדים - וכך, כשהגיע תורו להנשא. אני כבר הייתי נשואה. אני זוכרת איך ליווינו בהתרגשות את תקופת השידוכים שלו. המוז'יניק עמד להתחתן... דודי היה ועודנו בחור חמוד, נראה טוב מבחינה חיצונית, ירא שמים מאד, בעל חוש הומור משובח, כשרוני, למדן ומתמיד. ואם לא די בכך, אם באופן טבעי לבן שמגיע אחרי שיירה גדולה של נישואי ילדים הרבה פעמים כבר לא נשאר הרבה - הוא קיבל הכי הרבה מכולם, כי הגיעה ירושה למשפחה זמן קצר לפני שהוא נכנס לשידוכים... אבל היתה לו בעיה נפשית. לא ידעתי אז מהי, אבל ידעתי שהיא קיימת.

כשהוא פגש את המיועדת להיות אשתו, היא יודעה מראש על הבעיה. היא התרשמה ממנו מאד מאד ורצתה ללכת לפגישות נוספות. אבל ביחד עם הוריה, הם החליטו לקחת את זה לאט. זה היה מורט עצבים. אם הפגישה הראשונה הייתה באזור פורים, עד שהם התארסו כבר היה כמעט בין הזמנים של אב. באמת לאט. בזמן הזה הוא היה תחת זכוכית מגדלת. אחים שלה וגם אבא שלו היו מגיעים לישיבה, לומדים איתו, בוחנים, מרחרחים... למי שיודע, המתח הזה לבד יכול לפגוע, במיוחד אצל מי שמאוזנים על ידי כדורים... אבל הכל היה בסדר, והשידוך היה נראה משכנע. הם התארסו ונישאו.

זה היה נראה מבטיח: הבחורה שלה נישא אהבה אותו עד מאד. הילדים נולדו די מהר, בזה אחר זה, וכולנו שמחנו בהם. אבל פתאום דברים התחילו לחרוק. לא ידענו מה, אבל ידענו שמשהו קורה. בסופו של דבר - היא דרשה גט. למפרע למדתי שלפתע, בתוך הנישואין, המצב שלו התערער. אחר כך למדתי שתרופות מסויימות פוגעות לפעמים בחיי הנישואין, מה שגורם לרצון להפחית אותן - ואז האיזון מופר. אני לא יודעת בפועל אם זה מה שהיה הגורם, אני כן יודעת שהאיזון הופר. היא ממש לא מיהרה לבקש גט. היא אהבה אותו. גם היום, שנים אחרי, אני חושדת שהיא עדיין חשה קשורה אליו. אבל המצב שלו כבר היה כזה שלא היה שייך לקיים בית נורמלי יחד - והרופאים לא הצליחו לאזן אותו. חיי המשפחה כבר לא היו קיימים יותר. המשפחה לא היתה משפחה.

הם התגרשו. היא מגדלת את ילדיהם באהבה ובמסירות. הוא מגיע לפגוש אותם ומרעיף עליהם אהבה מרחוק. לפעמים הוא במצב שהוא לא מסוגל, אבל כשהוא יכול - הוא עושה זאת. הם, מצידם, מגיעים הרבה, ואנחנו משתדלים שיהיו להם הכי טוב בעולם.

אגב, לאלה החוששים שמדובר בתורשה: אתם צריכים לדעת שילד שגדל בסביבה בריאה, ייצא בריא. לכן, טוב עשתה אמם של בני הדודים שלי כשבחרה להתגרש. היא נתנה להם את מירב הסיכויים שיוכלו לגדול בסביבה בריאה. גם הדוד שלי יודע את זה.

כשמדברים על נישואין בתחום מחלות הנפש, לא חוכמה לייפות את זה ולטעון שאם לוקחים כדורים הכל בסדר. זה לא כלל שתמיד פועל, למרות שאני מניחה שלדברים קלים, כמו דיכאון קל - זה אכן כך. יש מחלות שמצבי לחץ, שמופיעים תדיר בנישואין כמו הריונות, לדוגמא, גורמים להחמרה שלהן וליציאה מאיזון. הפרעה דו-קוטבית, למשל. זה לא מה שדוד שלי סובל ממנו, אבל זו דוגמא. ומהסיפור שלעיל אתם לומדים שלא תמיד כשהכל מאוזן ונבחן לאורך חודשים - מובטח שיישאר כך לתמיד.

נכון, אפשר לטעון את אותה הטענה על בריאות מכל סוג. אני עצמי נולדתי עם בעיה פיזית קטנה - בלתי נראית חיצונית אך גורמת לסבל בזמנים מסויימים בחיים - ובעלי שנולד בריא, סובל כיום מבעיה דומה אך ברמות הרבה יותר חמורות, כתוצאה מגיל בלבד. אבל כשהיה ידוע מראש שיש בעיה, צריך לשקול הרבה יותר במה מדובר, כי ההשפעה היא הרבה יותר גדולה על חיי המשפחה מאשר הגבלה פיזית קלה עד בלתי נראית.

אני מקווה מאד שתפרסמו גם את הנקודה הזו - ואני מקווה שאנשים לא יסתירו כדי שבשידוך שנעשה, הוא יעשה בלב נקי מראש.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!