סמסים, מיקום וכרטיסי אשראי: המידע שהמשטרה אוספת עליכם מהסלולר

למשטרת ישראל יש אצבע קלה על מקש ה–Enter בכל הנוגע לבקשות מידע פרטי לגבי אזרחי ישראל — כך עולה מנתונים שהגיעו לידי TheMarker. הנתונים חושפים עלייה מתמדת במספר הבקשות למידע שמעבירה המשטרה לחברות התקשורת, בעקבות הסמכות שהוקנתה למשטרה מתוקף "חוק האח הגדול" שנכנס לתוקף ביוני 2008. המידע כולל נתוני מנוי (כמו כתובת ופרטי אשראי), נתוני תעבורת מידע ואף נתוני מיקום של הלקוח שאותו רושמות חברות הסלולר במערכות שלהן.

ב–2016 הגישה המשטרה לא פחות מ–34 אלף בקשות מידע מחברות התקשורת. המשטרה ביקשה 24.8 אלף בקשות מידע באמצעות בית משפט — עלייה עקבית מ–23 אלף ב–2015, ו–21 אלף ב–2014.

חמור מכך, לאורך 2016 המשטרה ביקשה מחברות התקשורת 9.5 אלף בקשות מידע פרטי על אזרחים בהליך "מקוצר", כלומר בלי לקבל צו שופט. זו עלייה של כ–20% במספר הבקשות בהליך המקוצר לעומת 2015 — אז הוגשו 7,891 בקשות כאלה. ב–2014 מספר הבקשות מסוג זה היה 6,425, כך שהעלייה בממסספר הבקשות היא מתמדת.

הנתון מעלה תהיות, בעיקר אם מתחשבים בנתוני המשטרה על ירידה בפשיעה במהלך אותה תקופה. משטרת ישראל דיווחה על ירידה של 3.2% במספר תיקי החקירה שנפתחו ב–2016 לעומת 2015, וטענה כי ב–2016 נרשם "שיעור הפשיעה המדווחת הנמוך ביותר בעשור האחרון".

מהו חוק האח הגדול

חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה — נתוני תקשורת) מ–2007 זכה לכינוי "חוק האח הגדול", מכיוון שהוא מסדיר אמצעים שונים המאפשרים למשטרה ולרשויות אכיפה נוספות לקבל מידע ונתונים מחברות התקשורת.

החוק מסדיר את ההליך שמאפשר לרשויות החקירה בישראל — רשות המסים, רשות ניירות ערך, הממונה על ההגבלים העסקיים, משטרת ישראל, מצ"ח ומח"ש — לדרוש ולקבל מידע שמחזיקות חברות התקשורת מתוקף עסקיהן. מטבע הדברים, מדובר במידע אישי ואף רגיש. הנתונים כוללים פרטים כמו כתובת ופרטי אמצעי תשלום, אך גם "נתוני תעבורה". כלומר, מידע על אתרי אינטרנט שבהם ביקר לקוח החברות (אם הם מתועדים אצל ספקית האינטרנט), ופעילות דואר אלקטרוני של הלקוח. זהו מידע מעטפת שחושף מי התקשר למי או שלח מסרון, באיזו שעה ובאיזו תדירות, ומאיזה מספר או כתובת IP. ואולם הנתונים אינם כוללים את התוכן עצמו — שאינו חשוף גם לחברות התקשורת עצמן.

המידע שמועבר לרשויות החקירה יכול לכלול גם נתוני מיקום ואיכון של לקוח חברות הסלולר — פרקטיקה שבה משתמשים לעתים גם במקרה של חשש להתנהגות אובדנית, מקרי נעדרים וכדומה. חברות הסלולר יכולות לקבל מיקום די מדויק של לקוח, באמצעות בדיקת האנטנה הסלולרית שאליה התחבר.

המשטרה מדלגת על בית המשפט

סעיף 3 בחוק מגדיר את ההליך המרכזי של דרישות המידע. בית משפט השלום רשאי להתיר בצו בקשת מידע מחברת תקשורת של קצין משטרה בדרגת ניצב משנה לפחות, וזאת במקרים של הצלת חיי אדם או הגנה עליהם; גילוי עבירות, חקירתן או מניעתן; גילוי עבריינים והעמדתם לדין; או חילוט רכוש על פי דין. המשטרה עושה שימוש נרחב במסלול זה — כ–70 בקשות מידע ביום שמהוות נטל על שופטי בית משפט השלום, העמוסים ממילא.

עם זאת, מטריד עוד יותר ערוץ המידע שאינו חשוף לביקורת שיפוטית. סעיף 4 בחוק מגדיר "ערוץ מינהלי", שבמסגרתו קצין מוסמך לבקש מידע ישירות מחברות התקשורת "לשם מניעת עבירה מסוג פשע או גילוי מבצעה, או לשם הצלת חיי אדם". גם השימוש במסלול המינהלי המקוצר גובר והולך, וב–2016 יותר מרבע מבקשות המידע הושגו במסלול זה.

לא שפנייה לבתי המשפט משנה את התמונה הכללית. לפי הנתונים, בית המשפט דחה ב–2016 רק 39 בקשות מידע שהעבירה המשטרה, מתוך עשרות אלפים. מעניין גם שהחוק הכיר בבעלי מקצוע מסוימים ככאלה שיש לנהוג בהם ביתר זהירות בעת דרישת מידע. בעלי המקצועות האלה הם עורכי דין, כוהני דת, פסיכולוגים ועיתונאים. ב–2016 ביקשה המשטרה מידע על 86 בעלי מקצועות כאלה, לעומת 54 בקשות ב–2015.

לפי הנתונים, המשטרה דרשה מידע גם בתיקי עבירות שאינן חמורות, ושמוגדרות "עוון" ולא "פשע". ביניהן — עבירה על פקודת סימני מסחר, עבירה על חוק רישוי עסקים, עבירות תעבורה ועוד.

בקשות המידע אינן ממולאות בחינם. חברות התקשורת גובות עבור העברת המידע כסף, גם אם לא סכומים גדולים במיוחד. בתגובת המשטרה נכתב כי "המשטרה שילמה במהלך 2012–2016 סכום של 6 מיליון שקל (לחברות התקשורת; א"ז) מדי שנה".

כל הנתונים בכתבה הגיעו לידי TheMarker באמצעות בקשת חופש מידע שהוגשה במארס 2015 באמצעות מערכת Ask Data שמפעילה הסדנא לידע ציבורי.

היעדר שקיפות ופיקוח

ביקורת מרכזית על חוק האח הגדול נובעת מהיעדר השקיפות והפיקוח עליו. בחוק נקבע כי במשך ארבע שנים מכניסתו לתוקף, השר לביטחון פנים דיווח לוועדת החוקה של הכנסת אחת לשנה על מספר הבקשות, העבירות וכן הלאה. דיונים אלה אכן התקיימו, אך החל מ–2012, לאחר שחלפו ארבע השנים, אין שום מידע, בקרה או פיקוח פרלמנטרי או ציבורי על השימוש בחוק, על אף האינפלציה בשימושו. הנתונים שמפורסמים כאן הם הנתונים הראשונים שנחשפים בנושא מזה שנים.

העלייה הזאת במספר בקשות המידע, יחד עם היעדר שקיפות, מגלמות יחד את התרחיש המדויק שממנו חששה האגודה לזכויות האזרח בכל הנוגע לחוק. האגודה אף עתרה לבג"ץ נגד החוק, בצירוף מועצת העיתונות. עתירה נוספת הוגשה על ידי לשכת עורכי הדין. העתירות האלה נדחו במאי 2012, אך בית המשפט קבע כי יש לפרש בצמצום את תוקף הערוץ המינהלי, שבו קצין המשטרה מוציא צו עצמו, בלי פנייה לבית המשפט.

עו"ד אבנר פינצ'וק מהאגודה לזכויות האזרח אמר לגבי הממצאים כי: "ראשית, יש עלייה מדאיגה בבקשות הנתונים על בעלי מקצוע המחזיקים במידע רגיש כמו רופאים, עורכי דין ועיתונאים. אני חושד שהאחרונים מהווים את הרוב שם, אבל אין לי יכולת לאמת זאת. מטרידה יותר העלייה הגדולה במספר המקרים של שימוש בנתוני תקשורת מתוקף החלטה של קצין משטרה. אני מבודד ומתעלם מהמקרים של הצלת חיים — שעל זה קשה לי להתלונן — ומתמקד במקרים של החלטת קצין משטרה לבקש מידע לצורך 'חקירה או מניעת פשעים', שהיא עבודת המשטרה הסטנדרטית.

"אבל יותר מהכל, זו שערוריה בעיני שלא חודש הדיווח לכנסת על יישום החוק, כפי שהמליצו שופטי בג"ץ. משרד המשפטים הוא שמונע זאת. יש חשיבות לחדש את חובת הדיווח באופן כלשהו. חשוב להזכיר שהיום יש הצעת חוק דווקא להרחיב את הרשויות שתהיה להן גישה לנתונים — כולל רשות העתיקות — וזאת בלי שאנחנו יודעים אם הרשויות האלו ערוכות להגן על המידע כראוי". פינצ'וק הזכיר בנוסף שהשב"כ כלל אינו חלק מהדיון, שכן הוא מקבל גישה ישירה ומתמדת למידע שאוגרות חברות התקשורת בישראל.

ממשטרת ישראל לא נמסרה תגובה לכתבה.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!