"והילד הזה הוא אני" • מכתב אמיץ להורי הנוער הנושר

להורים שלום,

הלוואי והיינו יכולים לפתור את המשבר הלאומי הזה של "נשירה" בהכאה על חטא שלנו או של הרמי"ם וצוות המורים ומנהלי התתי"ם.

בשבועות האחרונים אנחנו עדים להתעוררות מבורכת של הורים ואנשי חינוך בכל מה שקשור לתופעת "הנשירה".

ההתעוררות הציבורית בנושא, זרקה אותי באחת שנים אחורה, לזיכרונות מספסלי תלמוד התורה בכפר חב"ד.

לפני שנים, היה בכפר חב"ד ילד קטן וחביב. היו לו 'רק' שתי בעיות משמעותיות: הוא היה דיסלקט ודיסגרפט (בעיות כתיבה), מה שגרם לו לקשיי למידה גדולים שבאופן טבעי הפכו אותו לתלמיד שמפריע בשיעורים.

עם כל רצונם הטוב של המורים לסייע, הם לא ידעו להתמודד עם הבעיה הזו ו"פתרו" אותה על ידי הוראה פשוטה לתלמיד: "רק תשב ואל תפריע", דבר שכמובן היה בלתי אפשרי מצידו. אבל זו הייתה מן רוטינה קבועה במצב בו מתמודדים המחנכים עם ילד מתקשה, שאינו יודע קרוא וכתוב. איו דרישות ממנו, אך הוא מתבקש לכל הפחות לא להפריע, לאחר מכן, הוא נשלח לעזור לשרת בעבודות אחזקה בבית הספר, כדי להעסיק את עצמו. ואז בית הספר מוצא פתרון נוסף להתמודד עם הילד "הבעייתי". ההנהלה מאפשרת לו לסיים את הלימודים מוקדם וללכת הביתה. גם כאשר היה בורח מהכיתה מיוזמתו, הוא כמובן לא קיבל גערה על כך.

ההזמנות שקיבלו הוריו מהתלמוד תורה הפכו לדבר שבשגרה. הם היו הולכים ובאים מהחיידר, לא יודעים את נפשם. אט אט, הילד מצא עצמו מנודה מהחברה, סובל מאלימות מילולית ולעיתים אף פיזית מצד חבריו לכיתה. גם חלק מן המורים לא חסכו את שבטם ממנו, כתוצאה מחוסר האונים שלהם מול מעשיו.

והילד הזה - הוא אני

זה לא עצר שם. הנידוי מצד הסביבה נמשך גם מעבר לכותלי בית הספר. תפילות השבת היו עבורו סיוט מתמשך. מחד, חבריו המכים בו בכל הזדמנות אפשרית, מאידך אביו הכאוב אשר בסך הכל רוצה שבנו ישב לידו ויתפלל.

אבל הילד, היה עסוק בהישרדות. לחימה מול החברים המציקים ומול חוסר הרצון להתמודד עם הקריאה מהסידור. השבתות, הימים האמורים להיזכר כזמן איכות מתוק עם ההורים, נצרבו בו דווקא כזמן של כאב ותסכול. ברבות הימים זה גרם לו לסלידה בכל מה שקשור בתפילות.

עם הזמן, נדבקה עליו באופן סופי תווית הילד הלוא חיובי. ההורים של החברים דרשו מילדים לא לשחק איתו או לדבר איתו. חלק מהם 'הגדילו לעשות' ופנו להורי הילד בבקשה שיפקחו על כך ש"הדבר הזה" שלהם, לא יבוא לשחק עם הילדים שלהם. הבית היה שבור. זוג הורים דואגים ומיואשים שאינם יודעים לאן לפנות, ומהיכן להביא ישועה לסבל וחוסר האונים שלו ילדם. לרגעים, התסכול שלו היה עבורם יותר קשה מסבלם שלהם.

איכשהו, הילד שרד את בית הספר. כעת, הגיע הזמן לישיבה. כמובן שהוא לא התקבל לישיבה אליה הלכו כל חבריו. הוא נאלץ לפנות לישיבה שנחשבת "סוג ב' " עבור הקהילה בה הוא גדל.

חיי הבלהות לא פסקו. להיפך. הוא לא ידע מה זה לשבת ללמוד, מהם משמעת וקבלת מורות. הוא סולק מהישיבה פעם ופעמיים וחוזר חלילה. הוא שב לביתו, מבין ששוב הוא יכול לעשות ככל שיחפץ. בתקופה ההיא, כתוצאה מהיחס הלזה, אבדו לו שאריות הרצון ללמוד. 'אין בשביל מה להתאמץ', הוא חשב לעצמו. משם, עד לירידה מהדת, הדרך קצרה. כצפוי, הישיבה לא ידעה להתמודד עם המצב המתדרדר, והוא נטש את קיום התורה והמצוות. מרסק את הוריו כליל.

והילד הזה – הוא אני.

יוסף חיים.

לא די להכות על חטא

רק בחסדי השם ותושיה של הוריי, חזרתי הביתה, מקים משפחה חסידית לכל דבר ועניין. השנים חלפו, ועם הזמן, הכאב, הצלקות, ההאשמות והכעס על המערכת, התחלפו בהחלטה: לעשות כל מה שאוכל, על מנת שלא יהיו עוד ילדים ובחורים, הורים, מורים ורמי"ם שיעבורו את הסבל הזה. שאף אחד לא יצטרך להתמודד לבד עם מה שאני והורי התמודדנו.

אני פונה אליכם מעומק ליבי, אנא, בואו נשלב ידיים וניצור מציאות חדשה וטובה, מציאות שבה מקרים כאלה לא יהיו נחלת יחיד אלה נחלת כולנו. כדי שסיפור כמו שלי לא יחזור. כי הסבל הוא עצום, אינו רק לא להורים ואנשי החינוך, אלא הרבה יותר לילד או הנער!!

א - בכך שאנו מכים על חטא, לעצמנו או לאחרים, איננו פותרים את המשבר, אלא מחמירים אותו. הנושא נהפך לזירת התגוששות בין נאשמים למאשימים. הנוער שזקוק לנו כל כך, במקרה הטוב מתרחק, במקרה הרע , שומע את רוח הדברים ואוסף לעצמו עוד חומר שמהווה הצדקה והגנה להתנהגותו. במקום להיפתח ולדבר על הדברים הכואבים, אנו מספקים להם חומר נגד הצוות או ההורים, ועכשיו יש להם גם "גושפנקא" לכך. "הנה ההוא אמר שהישיבה אשמה או ההורים אשמים".

צריך פשוט להקשיב גם לילד. כן, כן. פעמים רבות אנו אומרים: "אנחנו יודעים הכי טוב מה שטוב לילדינו". נכון. יש מקום למה שלב של הורים אומר ומרגיש, אבל צריך גם לתת לילד לדבר, ולחשוב על מה שהוא אמר ומדוע אמר כך. ילד לא משקר! הוא אומר את דבריו בעקיפין. משהו מציק לו.

ב - המושג שנקבע ככינוי לתופעה - "נשירה" – הוא בעל קונוטציה שלילית או עבורנו, הורים שכנים וחברים. כאשר אנו קוראים לילד "נושר", אנחנו מרחיקים אותו באופן אוטומטי. כביכול אנחנו ה"טובים ממנו", והוא נשר כעלה הנושר מין העץ ללא חיות, לא יכול לשוב. זו עובדה. הוא נשר. קשה לומר, אבל זה אפילו מרגיע את מצפונינו במובן מסויים. הוא 'נשר' , רחמנא ליצלן, וזאת נחלתו עד סוף הימים ח"ו.

אבל אנו יודעים שמי שלמד בבישיבה', לעולם נשאר בן ישיבה, יהיה אשר שיהיה. אולי קשה לו, אולי הוא צריך מאיתנו יותר עזר. מסתבר שהוא כבר לא נראה ממש בן תורה. אבל הוא יישאר בן תורה כאשר נתייחס אליו בהתאם, התגובות שלנו יפתיעו. אנו משנים את שפתינו ואת התנהגותנו לפי איך שאנו ותופסים את מי שעומד מולנו.

ג - האחריות היא על כולנו: הורים, להיות יותר קשובים לילדים, ולרתום את המערכת להצלחת ילדיכם. מניסיוני הן עם ילדי שלי והן במקרים שבהם עזרתי, כאשר נותנים גב לצוות, מראים אכפתיות, התוצאות לא מאחרות לבוא. התרומה של ההורים היא בלתי משוערת.

מורים, רמי"ם, משפעים, זיכרו שהקב"ה לא שמכם שם רק לבצע תפקיד כעוד בעל מלאכה המקבל את שכרו. יש בכם את הכישרון והיכולת לתרום לילדים או לבחורים התמימים שלנו שהם גם ילדיו של הרבי. יש לכם חלק חשוב ביותר בעתידם ובעתיד הדורות הבאים.

הפגישה עם המורה מכיתה ג'

השבוע, פגשתי את המורה שלי מכיתה ג'. נזכרתי איך שהוא לא היה מוכן לוותר לי על כתיבה. כמה "ברכות" וכמה צרות הוא ספג ממני. אבל היום אני מודה לו כך, כי הוא תמיד אמר לי "אתה יכול! אתה לא נכה חלילה!".

אם קשה לכם ועדיין לא מצאתם דרך איך להתמודד עם תלמיד זה או אחר, אנא אל תאמרו נואש, תזכרו שאתם לא לבד אין צורך שתסחבו את התלמיד לבד.

חברים, שכנים, אל נא תתביישו להגיש עזרה לילד של אחרים. גלו תמיכה בהורים. "חזקה על תעמולה שאינה חוזרת ריקם". היום זה אצל הבן של השכן ומי אמר שאלינו - ואני קטן בתוכם - זה לא יגיע חס ושלום?

במקום להכות על חטא, בואו נבדוק היכן כל אחד מאיתנו יכול לסייע, לעזור בדרכו שלו. בוא נשלב ידיים, כל הגופים העוזרים לנוער ולהורים, כלל הישיבות והת"תים. אין גבול ללמידה בנושא, נפש האדם היא אין-סופית.

שלכם בברכה מעומק ליבי,

יוסף חיים בולטון

מאמן בכיר בקאוצ'ינג

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!