הספינה, העגלון, הסוס והחזרה לשגרה • טור אלולי

שוב אנו עומדים בפתחם של הימים הנוראים, חודש אלול נכנס ובאופק נראה כבר היום הקדוש – יום כיפור.

מיטיבי הרואי יראו לצערנו גם את היום של אחרי יום כיפור, שבו כולנו נחזור לשגרה האפרורית, נשכח מהקבלות הטובות ונחכה שנה שלמה בכדי לקבל שוב את אותן קבלות וחוזר חלילה. או יותר מדויק: חלילה חוזר.

בכל שנה כאשר מתקרב לו חודש אלול, אני נזכר במשל המיוחס לרבי ישראל סלנטר.

כאשר הכריז בעל התפילה בברכת החודש - "חודש אלול יהיה ביום...", היה מתעלף או כלשון-הזהב של רבי ישראל עצמו: 'פלצות אחזתני'.

מה קרה? הוא נשאל על ידי מי שהעז.

ענה לו לו רבי ישראל במתיקות לשונו במשל: מעשה ביהודי שהיה צריך להבריח את הגבול במקום בו הברחת הגבול גררה עונש מוות.

לשם כך הוא שכר עגלון, עם סוסו ועגלתו, למען יעבירהו את הגבול המרוחק כמה מאות מיילין ממקום יציאתו.

כך יצאו להם לדרך באישון ליל – היהודי שלנו, העגלון והסוס כאשר היהודי שלנו חושש מהבאות, מתפלל ומייחל שהכל יעבור בשלום.

בהגיע השלט המראה כי המרחק לגבול עומד עתה על 400 מייל, הרגיש היהודי שלנו צמרמורת בכל גופו.

העגלון היכה בסוסים, ולא חש דבר. הסוס התייחס למכה ולא חש מעבר לכך ולא כלום.

כך התקרבו לגבול, והתמרור כבר הראה על 50 מילין. היהודי שלנו, רעד כעלה נידף. ליבו החסיר פעימה, מראה של חיוורון עלה על פניו. העגלון והסוס ללא שינוי.

בתמרור הבא של 5 מילין, היהודי לא מצא מנוח, התנענע מצד לצד, השתעל ורעד מפחד.

העגלון המשיך בדרכו, ושאל את היהודי שלנו: "אה, מתח?" כאילו הדבר לא קשור אליו כלל וכלל.

והסוס? כלום!

והנה הגיעו לשערי הגבול, שוטרי הגבול ופקידי המכס נראו באופן ברור, היהודי שלנו – נשמתו עמדה לצאת. ליבו פעם שנדמה היה כי הכל שומעים אותו.

העגלון – התרגש, בכל זאת הנוסע שלו, איתו בילה במשך יממה ארוכה, נמצא במצב לא פשוט, אם ייתפס מה יהיה? ובכלל אולי גם הוא יואשם על סיוע.

הסוס רקע בפרסותיו – סימן לעייפות מצטברת ורצון עז להפסקה קלה – לא מעבר לכך.

בהגיעם לגבול עצמו, היה נראה שהיהודי שלנו, לא שורד את רגעי המתח. מי שהביט בעיניו יכל לטעות כאילו עוד רגע נשמת היהודי פורחת, גם העגלון היה דרוך ומתוח וסימני עצב ודאגה נראו היטב על פניו.

הסוס ניצל את המצב והפנה את ראשו לחטוף גבעול מזדמן שהגביה קום וצבעו היה טוב למראה וטעמו נעים לחיך.

כאן סיים ר' ישראל את משלו.

אימת הדין היא קשה ומשמעותית יותר מאשר הברחת הגבול. ועכשיו ינסו השומעים המכובדים לשים עצמם במבחן, מי מהם דומה ליהודי שעיניו מפוקחות, מי לעגלון ומי בכלל בחזקת סוס.

ומה קורה רגע אחרי יום כיפור?

לא צריך למדנות מיוחדת וסברה הגונה כדי להבין שאנו בפתחו של המשפט המשמעותי ביותר שיכול להיות לכלל ולפרט.

רק לחשוב מעט על מילות התפילה שאנו מתפללים ב'ונתנה תוקף': 'מי במים ומי באש, מי יחיה ומי ימות' - בכדי להזדעזע.

סבי מו"ר הגר"ד פוברסקי זצ"ל היה מספר כי המשגיח ממיר זצ"ל היה אומר בשיחותיו בישיבה כי המשפט הינו על כל אדם לפי השו"ע הפרטי שלו. במידה שאדם מודד, מודדים לו (סנהדרין ק.) לא ידונוהו לפי השו"ע של הגר"א, אלא לפי השו"ע שלו. וכך התוכחה תהיה: מדוע לא היית כמו שאתה פסקת שאפשר להיות?

ותוכחה זו קשה היא מאד. מתוכחה זו אין אפשרות לחמוק, אין מצב לבקש התחשבות ורחמים – מה שאתה פוסק לאחרים, זו הפסיקה לגביך. או במילים אחרות – אתה פוסקת לעצמך, על מה תלין.

אך בכל זאת, אנו עדים לכך שבכל שנה ושנה, בעת מגיע אלול, כולנו או רובנו מתחזקים כל אחד בתחומו. התפילות, הסליחות – יש 'מצב'.

יום כיפור מגיע, שיא השיאים, ההתרגשות והתפילות מרקיעות. יוצא הצום, מי מהר יותר ומי פחות – אך רובנו חוזרים לשגרה.

אז מה תועלת יש בכך?

המשגיח רבי בן ציון במבמרגר היה נוהג לומר כי הדבר דומה לבעל ספינה שהיה כל ערב קושר את ספינתו בחבלים לרציף. אך לצערו למגינת ליבו, בכל בוקר הוא היה מגלה, כי החבלים נתקו ונקרעו מכוח המים והגלים, והספינה היתה נמצאת במרחק מה מהחוף, וכך כל יום, היה רודף אחר ספינתו האבודה על מנת להחזירה למקומה.

יום אחד עלה בליבו, כי לשווא הוא טורח לקשור את הספינה לרציף, הרי גם כך היא מתנתקת. ולכן החליט, כי מעתה ואילך, הוא לא קושר את הספינה, והשאירה ליד הרציף כך לנפשה.

בבוקר כשקם היא גילה, שהפעם הספינה לא שוטטה לה במרחק סביר מהחוף, אלא הרחיקה לכת עד לב היום.

והנמשל כבר ידוע. גם אם יש מי שבמוצאי יום הכיפור מוצא עצמו במצב של חזרה לשגרה – עדיין יש משמעות גדולה להתעלות בתקופה זו.

ואולי ההתעלות האמיתית היא כמו שחידד המשגיח ממיר זצ"ל – שנראה במעלת חברינו וכפי שנשפוט ונתייחס לזולת, כך נשפט אנחנו.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!