בדרך למהפכה: כך ירוויחו נהגים שייסעו פחות

סד הזמנים המגוחך של תקציב 2019 — התקציב אמור להיות מוגש לאישור הממשלה בתוך שבועיים, כשמונה חודשים לפני המועד הרגיל — מוליד אילוצים משונים. אחד מהם הוא ריקונו מתוכן של חוק ההסדרים, חוק שנועד לקדם חקיקה חפוזה. משרד האוצר לא הספיק להכין את החקיקה המפורטת לשם הכללתה בחוק ההסדרים, ולכן החוק יהיה מלא הצהרות על חקיקה שעוד צפויה להגיע.

זהו המקרה של ההכרזה על המעבר לשקל דיגטלי — בחוק תהיה הכרזה על הקמת ועדה בבנק ישראל שתבחן את הנושא — וכך גם של ההצהרה הבומבסטית על שינוי ביטוח הרכב בישראל, שנועד להפחית את היקף הנסועה. בחוק תהיה הכרזה על הקמת צוות במשרד האוצר שיבחן את החסמים לשינוי כזה בביטוח הרכב.

בקיצור, מוקדם מאוד להכריז על בשורות מבניות. אנחנו עדיין בשלב הראשוני של הכרזת כוונות על שינויים מבניים עתידיים כאלה, אבל גם השלב הראשוני הזה מסקרן בגלל עוצמתם של השינויים המבניים המתוכננים. למשל, המהפכה הצרכנית בעולם ביטוח הרכב ומתן הנחות בביטוח למי שישתמש פחות בכלי הרכב שלו. המהפכה הזאת שואבת משני מקורות שונים, שלמרבה הנוחות נפגשו להם עכשיו. אחד המקורות הוא רשות שוק ההון (לשעבר הפיקוח על הביטוח), שמנסה כבר שנה וחצי לקדם רעיונות שונים להוזלת ביטוח הרכב, ובהם מתן הנחה למי שנוסעים מעט.

התלכדות אינטרסים

ממוצע הנסועה בישראל כיום הוא כ–17 אלף ק"מ בשנה. הצפיפות הממוצעת במכוניות, אגב, היא 1.2 נוסעים למכונית בלבד — כלומר הרוב המוחלט של המכוניות בישראל נוסעות כשבהן הנהג בלבד, וזהו בזבוז משאבים ומצב שמייצר פקק תנועה לאומי. בכל מקרה, בדיקה שערכה רשות שוק ההון גילתה שמי שנוסע מעט גם מגיש מעט תביעות לביטוח הרכב שלו. מי שנוסעים עד 5,000 ק"מ בשנה, הסיכון הביטוחי שלהם נמוך ב–52% מהממוצע; מי שנוסעים עד 9,000 ק"מ בשנה הסיכון הביטוחי שלהם נמוך ב–29%; ומי שנוסעים עד 13 אלף ק"מ בשנה הסיכון הביטוחי שלהם נמוך ב–16% מהממוצע.

הגילוי הזה הוא במידה רבה מחויב המציאות מבחינה סטטיסטית — הרי מי שנוסעים מעט, גם חשופים פחות לסכנה של תאונות, ולכן בהכרח תובעים פחות — אבל את רשות שוק ההון זה עניין משום שיש כאן תמריץ להוזלה דיפרנציאלית של ביטוח הרכב: לגבות פחות ממי שמסוכן פחות, מכיוון שהוא נוסע פחות.

לכן זה כשנה וחצי שרשות שוק ההון מנסה לקדם את הרעיון של הוזלת ביטוח החובה לרכב — ביטוח שהמדינה קובעת את התנאים שלו באמצעות מתן הנחות בביטוח למי שנוסע מעט — אבל ועדת חוק, חוקה ומשפט של הכנסת, בראשות ח"כ ניסן סלומינסקי, סירבה לקדם את הנושא. הרעיון נתקע.

אלא שאז הגיע אגף התקציבים באוצר עם צרכים לאומיים אחרים לגמרי: הצורך להקטין את פקקי התנועה, בשל אובדן שעות העבודה והפגיעה בפריון העבודה שנובעת מכך (שלא לדבר על ריבוי תאונות הדרכים). הדרך הסלולה להקטנת הפקקים היא כמובן פיתוח התחבורה הציבורית, ומשרדי האוצר והתחבורה עוסקים בכך במרץ. אבל המחקרים בעולם לימדו שלא מספיק להגדיל את היצע התחבורה הציבורית — צריך במקביל להקטין גם את הביקוש לשימוש במכונית הפרטית.

כך נולדו כמה רעיונות יצירתיים, שהמפורסם בהם הוא ההצעה של פרויקט נעים לירוק — מתן הנחה באגרת הרכב השנתית למי שיימנעו מנסיעה בשעות העומס. הרעיון הנוסף הוא זה של מתן הנחה בביטוח לנוסעים מעט.

למעשה, מדובר באותו רעיון, המיושם בשני אופנים שונים: לתת לנהגים תמריץ להפחתת השימוש במכונית הפרטית. פרויקט נעים לירוק מבטיח הנחה באגרת הרישוי בשל אי־שימוש בכלי הרכב בשעות העומס, וההצעה החדשה מבטיחה הנחה בביטוח הרכב בגלל שימוש מופחת במכונית בכלל. בכל מקרה התוצאה זהה: תמורת חיסכון במס או בביטוח, הציבור יסכים לנסוע פחות.

דרושים שניים לטנגו

התלכדות האינטרסים של אגף התקציבים ורשות שוק ההון פתחה פתח להכללת הרעיון בחוק ההסדרים — אף שבפועל הוא רחוק מלהיות בשל. כך, ההצעה למתן הנחה בביטוח הרכב תשמח מאוד את המבוטחים שנוסעים פחות, אבל דרושים שניים לטנגו — וחברות הביטוח צריכות להתלהב מהרעיון לא פחות.

ההנחה הרווחת היא שחברות הביטוח היו שמחות להעניק הנחה למבוטחים על פי רמת הסיכון שלהם, אבל העובדות מלמדות שעד כה אף חברת ביטוח לא העניקה הנחה כזאת. גם לא בעולם הביטוח המקיף, שבו החברות יכולות לקבוע את התנאים והמחירים בעצמן (להבדיל מעולם ביטוח החובה, המחייב את אישור הכנסת לשינויים בו). מדוע חברות הביטוח לא טרחו עד כה להציע הנחה מתבקשת כזאת למבוטחים שלהן?

הצוות, שעתיד לקום בעקבות חוק ההסדרים, יבחן בין השאר את הסוגיה הזאת. אחת ההשערות היא שקיימים חסמים טכנולוגיים ותקציביים של מדידת הנסועה: איך מודדים כמה קילומטרים נוסעת המכונית? אחת ההצעות היתה להתבסס על הדיווח השנתי של מכוני הרישוי לגבי מספר הקילומטרים שכלי הרכב נסע בשנה החולפת, אבל זהו נתון שמתקבל באיחור רב ולכן אינו נוח לשימוש.

בניסוי של נעים לירוק פתרו זאת באמצעות התקנת צ'יפ במכונית, בעלות של כ–500 שקל להתקנה, אבל נראה שחברות הביטוח מהססות להטיל עלות כזאת על המבוטחים שלהן. אפשרות שלישית היא פיתוח אפליקציה בסלולר, ובמקרה הזה עולה גם שאלת עלות הפיתוח וגם שאלת מהימנות השימוש באפליקציה (נהגים ייסעו, וישאירו במכוון את הטלפון בבית? ולהפך, מי שייסע במסגרת קארפול — איך יידעו לא לספור לו את הקילומטרים על כך?).

הצוות המדובר יצטרך לתת את דעתו על השאלות הטכנולוגיות האלה, וגם לשקול אם לסבסד עבור חברות הביטוח את עלות ההתקנות או הפיתוח — מתוך כוונה לתמרץ אותן להציע את החלופה של קבלת ההנחה למבוטחים שלהן, בחינם.

לצד השאלות הטכנולוגיות עולות גם שאלות עקרוניות. אחת החשובות בהן היא סוגיית האפליה לרעה של הפריפריה הענייה, שבה נאלצים לנסוע הרבה יותר בגלל המרחקים הגדולים, והיעדר זמינות של תחבורה ציבורית. ההצעה המדוברת מפלה במידה רבה את הפריפריה לרעה, בכך שנהגים בפריפריה — ומדובר דווקא בנהגים מאוכלסיות מוחלשות יותר — לא יוכלו ליהנות מהנחה בביטוח הרכב שלהם כי אין להם האפשרות לוותר על המכונית ולעבור לתחבורה ציבורית.

כשהסוגיה עלתה לדיון, ברשות שוק ההון אמנם התחייבו בפני הכנסת כי בכל מקרה ההנחה על נסיעה מועטת תהיה הנחה על המחיר המלא של הביטוח — ולא תהיה התייקרות של הביטוח למי שממשיך לנסוע באופן מלא — אבל מניעת הנחה כמוה כמעט כהתייקרות. גם לנקודה הבעייתית הזאת בינתיים אין פתרון.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!