ממתי לאהוב אדם אחר הפך לדבר פסול?

זה היה לפני כחודש בערך. מתקשר אלי יהודי אחד, פעיל בתנועת הנוער 'אריאל'. תנועת אריאל היא תנועת נוער דתית לאומית, המתאפיינת בהפרדה מלאה בין בנים לבנות, בשונה מתנועת 'בני עקיבא' למשל, ומיועדת יותר לציבור הדתי תורני - חרדל"י. הוא שואל אותי שאלה: מה אני אומר לגבי הרעיון לפתוח סניף מהתנועה לציבור החרדי. ובכן, "מה בדיוק עושים בתנועת נוער?", אני שואל אותו, שאדע אם יש מקום לרעיון כזה או לא. תנועות נוער קיימות למעשה בכל העולם כולו, ובעולם היהודי (החילוני) ידועות למשל תנועת הנוער 'הצופים' או תנועת 'העובד והלומד', אבל עדיין לא ידעתי מה עושים בדיוק בתנועות הנוער הללו, מה היא בדיוק הפעילות שם. "ובכן", הוא עונה לי, "מדובר בתנועה המיועדת לילדים בגילאי 7-12, המתאספים אחת לשבוע באחד מימי החול ופעם נוספת ביום שבת, למשך שעה או שעתיים של פעילות, עם מדריך אחד לקבוצה של בערך 20-30 חניכים, כשהמדריכים הם נערים בוגרים בגילאי 14-17.

"מה באמת התועלת בתנועת נוער כזו?", אני שואל אותו. "מה היא המטרה והייעוד של כל תנועות הנוער הללו?". "ובכן", הוא אומר לי, "במסגרת פעילות זו, הנערים המדריכים מנחילים ערכים יהודיים חשובים שונים לילדים, מחזקים בכך אצלם את התודעה היהודית, ומעמיקים בהם את הזהות היהודית. "לחזק את הערכים היהודיים?, תקשיב", אני אומר לו. "אני חושב לעצמי שילדים חרדים באמת פחות צריכים פעילות כזאת. אני פחות רואה שם צורך כל כך עמוק בחיזוק "התודעה היהודית" או "ערכים יהודיים". אולי ילד דתי לאומי, שרואה אפיקים רחבים יותר כבר מילדותו, ונחשף איכשהו לפעמים גם לערכים נוספים אצל שכנו החילוני, פעילות כזו יכולה מאוד להועיל לו, אבל ילד חרדי לא יודע הרבה על העולם הגדול. הוא בכלל לא יודע על ערך נוסף חוץ מעל לימוד התורה וכדומה, ובלי להיכנס לוויכוח איזה דרך עדיפה בחינוך, בתכל׳ס זה אולי מיותר בציבור שלנו. אם כבר אז בני הנוער בישיבות, הם אלו שזקוקים לפעילות מסוימת, לצאת קצת לאוויר, ולעשות עוד משהו עם הנפש שלהם, חוץ מללמוד". "נו" הוא שואל אותי, "אולי זה באמת הפתרון? פעילות של תנועת נוער, שתגייס צעירים רבים שיכולים אולי להיות מדריכים לילדים צעירים, ויעניקו להם כמה שעות פעילות חינוכית בשבוע?". "תקשיב", אני אומר לו. "אני לא רואה כל כך שבחורי ישיבה יתלהבו מפעילות כזו. זה נשמע קייטנה. אנחנו לא רגילים לדבר כזה".

אם כבר הייתי משיק פרויקט אחר שאני לא פעם חושב עליו: פרויקט הדומה לארגון הקירוב של חב״ד. ישנם אלפי נערים, וגם אברכים, שרוצים לצאת לעולם ולעסוק בקירוב לבבות באופן הדומה לחב״ד, אך להיות שלוח של חב״ד - לא בא להם בחשבון, כי זה להיות חסיד חב״ד, ולמכור דווקא את תורת חב״ד, ולא כולם בעניין הזה. לפעמים אני חושב שאם מישהו היה מקים ארגון מקביל כזה, ואולי אפילו בשיתוף פעולה מסוים עם תנועת חב״ד, הוא היה יכול לגייס לשורותיו עוד עשרות אלפי אנשים שהיו מוכנים לצאת לפעילות, וזה יכול היה גם להיות אתגר נפלא וכר פעילות נרחב ומועיל לאלפי בני נוער חרדים. אבל פעילות כמו שאתה אומר, אינני רואה כל כך שזה ידבר לליבו של בחור. מה אמור להיות פה מושך? לשבת עם ילדים קטנים?

ואז הוא אומר לי תשובה, שעצרה לי את הלב. הוא אומר לי: "אתה יודע כמה בחורים יש להם לב גדול לאהוב ילדים? אתה יודע שאני כשהייתי בחור ועבדתי כמדריך בתנועת נוער, זה היה בשבילי פורקן נפשי נפלא ביותר. נתתי את כל נפשי לילדים. אני כל כך אוהב ילדים, זה עולם טהור כל כך. וגם אתה", הוא אומר לי, "לפי מה שאני קורא את הבלוג שלך, יש לך אהבה כל כך גדולה. חייב להיות שאתה ממש אוהב ילדים בלי סוף, ותחשוב על זה שבחיים לא נתת לכך ביטוי. אם בגיל צעיר היית עושה משהו עם הלב שלך, עם האהבה שלך, מי יודע כמה זה היה עוזר לך? זה היה יכול להיות ממש נפלא. להביא את כל הלב, ולהשתמש עם כל היצירתיות בשביל הפעילות עם הילדים. היית יכול לנגן איתם, ללמד להם ציור ואמנות עם נשמה, לספר להם סיפור, לתת להם לב ואהבה כל כך גדולה. אתה יודע כמה בחורים יש בכל ישיבה שיש להם אהבה כל כך גדולה, לב ממש גדול לאהוב ילדים ולתת להם את כל הנשמה, והם לא עושים עם עצמם שום דבר?

בום! הוא עצר לי את הלב. אני אוהב ילדים. בחיים לא אמרתי לעצמי משפט כזה. לא העזתי. אכן כן, אמרתי לעצמי. אני כל כך אוהב ילדים. זה עולם כה גדול של תמימות וטוהר, עולם כה מתוק וקדוש. בסוף אמרתי לו שאולי בחברה שמרנית כל כך כמו עולם הישיבות החרדי, זה קצת בעיה, שבחור יהיה מדריך של ילדים ויהיה איתם לבד. אינני יודע אם זה אומר שאנחנו בבעיה, בגלל שאנחנו לא מחנכים מספיק למודעות עצמית בריאה, להיות מודע לכל הרגשות הפנימיים ולנווט אותם נכון, ולכן התוצאה היא נפש חסרת איזון שיכולה להתפרץ בצורה לא נכונה, או שזה מורה להפך - שאנחנו דווקא כן שומרים על איזה פך שמן טהור, ולכן הצעירים שלנו הגדלים בחממה סגורה ושמורה, רגישים יותר לכל דבר.

התשובה היא כנראה באמצע. כלומר: אם היינו באמת מחנכים יותר למודעות עצמית בריאה, היינו מקבלים בכל זאת תוצאה יותר מאוזנת והיה פחות סיכון. אבל לראשונה, אחרי הטלפון הזה, העזתי לומר לעצמי: כן, אני כל כך אוהב ילדים, ומותר לאהוב ילדים. ילדים זה עולם טהור ונוגע ללב. פעם, אם היית סבא שאוהב ילדים ומחלק להם סוכריות, היית סבא נחמד והילדים אהבו אותך בחזרה. היום אם אתה אוהב ילדים, אתה אדם מסוכן. ולמה? בגלל שמתוך כל אלף איש יש אולי אדם אחד שהוא בעייתי. מצד אחד, הציבור שלנו עובר פה תהליך בריא של מודעות לבעיה רצינית שהייתה מנת חלקנו בדור האחרון. אך מצד שני, הדבר הפשוט והטבעי הזה של לאהוב ילד, שהוא סוג של התגלות אלוקית מופלאה בממד קטן - כמעט וחוסל. מי שמפסיד פה בעיקר הם האנשים שלבם מלא אהבה ורצון לתת ולחבק. לא יודע באמת מה הפתרון. אולי אנחנו בתקופה של התפתחות וגדילה, ולומדים מהי אהבה טהורה ואמיתית, ומה לא. אולי זה עניין של תהליך. אבל לאהוב ילדים זה בריא ונורמלי, וגם סתם לאהוב.

האם מותר בכלל לאהוב? ומה אם אני אוהב מאוד חבר אחד, וחפץ כל כך בקרבתו? מאז שאני מכיר את עצמי, היה לי כל כך הרבה אהבה בלב. מאז ימי ילדותי. ולפעמים הלב שלי היה פתאום מתחיל לאהוב מישהו אחד, והייתי חושב עליו כל הזמן. וכשהייתי אוהב בילדותי חבר מסוים, לא הייתי יכול לישון בלילות. ביום ובלילה הייתי חושב איך אני יכול לדבר איתו. החולמני הקטן.

אני נזכר בימי ילדותי. זה היה כשהייתי ילד בגיל 7. למדתי ב'חיידר' שומרי אמונים, ואז, מכיוון שנסגרה הכיתה שלי שבשנה האחרונה הייתה רק עם 3 ילדים, ולקראת כיתה ג׳ יצא ילד נוסף מהכיתה ונשארנו רק אני ובן הדוד שלי, יצאנו ללמוד ב'חיידר' בעלזא -מחנובקא. כיתה ג׳. אני זוכר את זה עד היום. נכנסתי לכיתה ומאחוריי ישב איזה ילד אחד, מאוד מאוד עדין. אקרא לו מוישי. מהרגע הראשון שראיתי אותו אהבתי אותו עד כלות הנפש. לא יכולתי להפסיק מלחשוב עליו. כל הזמן הסטתי את ראשי לאחור והסתכלתי בעיניו. הוא היה ילד עדין, יפה עיניים, נשמה, והוא כל כך נגע לי בלב. אבל הייתי ילד כל כך קטן, ולא ידעתי להסביר לעצמי שאני ילד עם המון המון אהבה. לא היה מי שיסביר לי משהו על עצמי. ובלילות, אוי בלילות, כמה שהייתי מתייסר בנפשי. כי רציתי לדבר איתו, ולחבק אותו, ושהוא יגיד לי בשקט שהוא גם אוהב אותי. אבל הייתי ילד כל כך ביישן ולא העזתי לספר לאף אחד שאני אוהב את מוישי. בסוף, ביום אחד ניגשתי אליו. אני זוכר, זה היה כשנכנסנו לכיתה ד׳. ניגשתי אליו ואמרתי לו: מוישי, אני רוצה לגלות לך סוד, בשקט. "אוקי, נו, מהו הסוד?", הוא שאל אותי. שמתי את שפתיי ליד אוזנו הקטנה, ובמקום ללחוש לו משהו, פשוט נתתי לו נשיקה. מעומק הלב. הוא היה המום, אבל חיוך גדול התרחב לו על הפנים. הוא הבין פתאום שאני ממש אוהב אותו. למחרת, מוישי חוזר אלי ואומר לי שגם לו יש לו סוד בשבילי. כמובן שהייתי מלא סקרנות וכמיהה לשמוע את הסוד שלו. הוא מרכין את פניו אל אוזני, ומחזיר לי נשיקה.

לפעמים כשאני נזכר בסיפור הזה, יש לי דמעות בעיניים. כמה טהורים הם, ילדים. כמה קדושה אמיתית יש בהם לפעמים. כנות טהורה ונוגעת ללב כל כך. פשוט אהבתי אותו, כי הוא היה ילד מאוד מאוד עדין, נשמה, והלב שלי יכל לזהות זאת על תווי פניו העדינים. אני לא שוכח את זה עד היום. הייתי ילד מאוד רגיש, וכל פעם שמישהו במשפחה היה מציק לי הייתי נכנס לדיכאון ממש. לפעמים היו קוראים לי ׳באטושטער׳, כי, לא נעים, הייתי מרטיב בלילה, וזה סיפור ארוך כשלעצמו. ייסורי הנפש שיש לילד שמרטיב בלילה וקם ככה מול האחים, ולפעמים זה גם קורה מול בני דודים או חברים, בסיטואציות שונות. לא מדבר על ימי החורף הקרים, כשאתה קם וזה שורט לך את כל הגוף. אפשר לקרוא לזה לעבור בגיהינום, אבל לא אכנס לזה עכשיו. כשמישהו היה מכנה אותי ככה, זה היה שובר לי את כל הלב לרסיסים. הם לא היו אשמים כי הם היו ילדים, ולא היו מודעים לכך. אז מה הייתי עושה כשליבי היה נשבר? הייתי יוצא מהבית בשקט, הולך הליכה של כעשר דקות ומגיע לבית של מוישי. שם למטה בחצר היה איזה כיסא מפלסטיק. הייתי מתיישב שם וחושב על מוישי. לפעמים אחותו הגדולה הייתה מבחינה מהחלון, והייתה קוראת לו לרדת, אבל לא תמיד הם היו מבחינים בכך. אני התביישתי לדפוק כל פעם ולקרוא לו. אז פשוט ישבתי שם, וחשבתי על מוישי וכמה שאני אוהב אותו כל כך, עד שהייתי נרגע קצת, ואז חוזר הביתה. מה אתם אומרים? נכון שזה מקסים? כך זה היה בילדותי.

אני זוכר, כשהייתי מתפלל ב'חיידר', הייתי מתפלל תפילה מאוד ארוכה. הרבי ב'חיידר' היה משבח אותי כל פעם מול כל הילדים על תפילותיי הארוכות ומלאות הרצינות, ובשביל זה היה לפעמים מוותר לי על האיחורים המרובים שהיו לי בקביעות (שאני סובל מהם עד היום). אבל אף אחד לא ידע באמת למה אני מתפלל תפילה כל כך ארוכה. לא יכולתי לגלות את זה לאף אחד. ידעתי אז, שב'שמע קולנו' מותר להוסיף מה שרוצים ולבקש מה׳ את מה שהלב רוצה. אז הייתי מבקש מה׳, שיעשה שאוכל להיות חבר של הילד הזה שראיתי אותו פעם עובר בגינה עם תיק אדום קטן, שנראה לי קוראים לו נחמן, וגם להיות חבר של עוד ילד שלומד בחיידר 'מונקאטש' והוא נראה כל כך נשמה ואני חייב, חייב להיות חבר שלו, חייב לדבר איתו. אבא שבשמים, אני לא יכול אחרת, אני חושב עליו כל הזמן ביום ובלילה. וכך הייתי מתפלל, לפעמים אולי רבע שעה. פשוט הייתה לי אהבה בלב ורציתי לממש אותה, עם דיבור ועם קרבה. אבל אף אחד לא זיהה את תכונות הנפש שלי, ואת מה שהלב שלי חולם ביום ובלילה. היו כמה פעמים בילדותי שעשיתי שטויות ילדות, כשהיו התפרצויות לא מאוזנות, וזה כנראה בגלל שלא היה מי שידבר איתי ויסביר לי מה טוב באהבה ומה לא טוב. אבל הלב שלי רצה לאהוב ולהיות קרוב. לו רק מישהו אחד היה מסביר לי שזה דבר כל כך טוב ובריא, ושזה רק צריך לקבל ביטוי בצורה הנכונה.

אני יודע מה עובר לחלק מהקוראים בראש עכשיו, אבל אני רוצה קודם להמשיך. זה עוד היה בימי ילדותי. ומה כבר היה בימי בחרותי? או, זה כבר סיפור ארוך כל כך, כל כך ארוך. מסע של ייסורי הלב והנפש. בישיבה קטנה, כשכתבתי מכתבים לכמה חברים, עת נפרדנו מהישיבה לקראת ישיבה גדולה, ואחרי זה 'אכלתי את הלב' כמה שנים על המכתבים הללו. ובישיבה גדולה, אוי, הסיפור שלי עם החברותות. חברים אמרו לי פעם שאצלי אין דבר שלא יודעים עלי, כי כל מה שאני מרגיש וחושב - כתוב עלי על המצח באותיות גדולות. כשאהבתי איזה חבר בישיבה, כולם ידעו מזה. ואז התחיל הסיפור שרציתי ללמוד איתו, והוא לא רצה, או שהחברותא שלו לא רצה לעזוב אותו, או שהוא התחיל ללמוד איתי ובסוף זה לא המשיך הלאה, או שהסתבכתי בצורה נוראית בגלל שאמרתי לו משהו פחות מאוזן, או שרק דמיינתי שהסתבכתי ולקחתי את זה קשה כי הייתי בעל דמיון די פורה, או בגלל שהייתי רגיש מדי או בגלל שניהם ביחד או שכבר לא יודע איך זה התחיל... אוי ואבוי מה שעבר לי כל הנפש בימי בחרותי. וכולם, כולם ידעו אם אהבתי מישהו. ולא ידעתי אם לאהוב זה מותר או אסור, ומה כן טוב ומה לא טוב, והאם אפשר להבדיל בין אהבה טובה לבין אהבה שאיננה טובה, האם דבר כזה אפשרי ומציאותי, או ש'הכל מצד הקליפה', כמו שאמר לי פעם מי שאמר לי, אבל הלב אף פעם לא נתן לי מנוחה. כי ללב לא נותנים כללים, הוא עובד מעצמו. הרגשות עובדות, והלב רוצה קרבה.

אני זוכר עד היום: הייתה לי תקופה שהייתי שבור ונשבר, ורציתי בכל מאודי חברותא שתתאים לי לנשמה. הייתי כבר בחור די בוגר אז, אולי בן 19, ולא מצאתי לי מישהו שיהא כלבבי. המשגיח אמר לי אז: "תשמע, חברותא זה לא אשה. סך הכל לומדים איתו סוגיה. מה אתה רוצה?". הוא לא הבין שהלב שלי מחפש חבר נשמה, שנלמד ביחד וגם נדבר ביחד על נושאים משותפים. האבסורד הכי גדול היה שבתקופה שלפני אירוסיי, כשהתייעצתי עם אדמו״ר אחד לגבי שידוכים ודיברתי על זה שאני מחפש אחת שתהא כלבבי, וניסיתי לתאר לו קצת, הוא ענה לי: "אשה זה לא חברותא". שניכם בלבלתם את השכל. אני, נפש של אמן יש לי, ושאף אחד לא יכתיב לי מה אני צריך לחפש, אתם בכלל לא מבינים על זה. הלכתי אז מהישיבה לקבר של סבא שלי בבני ברק, והסתובבתי שם ממש כמה שעות. ביקרתי בכל הקברים של הצדיקים ואפילו של ספרי התורה השרופים, ופשוט בכיתי שם. ביקשתי שיעזרו לי, שאקבל חברותא נשמה, כמו שהלב שלי רוצה, ושהוא ממש יאהב אותי, ושתהיה לנו שפה משותפת מלאת השראה. לומר שקרה לי נס אחרי זה? לא. בסוף למדתי להוריד קצת פרופיל, אבל הלב שלי נשאר קצת שבור. ואחרי זה עברתי עוד כמה דברים בחיים.

והיום, מה אני עושה עם הלב שלי? לפעמים אני חושב שאני רוצה לתת אהבה לכל אדם בעולם. גם יהודי וגם גוי. הלוואי שבאמת אעמוד במדרגה כזו. ולפעמים, כשאני פוגש אדם, אם אני לא מתבייש, אני נותן לו חיבוק. ולפעמים לא היססתי לומר לאדם שהוא כל כך נשמה, וכל כך מאיר ושאני כל כך אוהב אותו. הלוואי ויכולתי לאהוב כל אדם במידה שווה, אבל בינתיים, אין ספק שלפעמים אני מרגיש כלפי מישהו אחד שהוא יותר דומה לי במשהו, או שיש לו ניצוץ גבוה יותר. מה לעשות, יש דבר כזה. ופעם, או כמה פעמים, אמרו לי אנשים שאולי אני סובל ממשהו. סליחה שהעזתי לפתוח את זה. אז לא, חברים. זה שהלב שלי מלא אהבה לא אומר שהלב שלי בעייתי. זה רק אומר שאני אדם בריא ושיש לי לב רגיש, וגם אם אני אוהב יותר ילדים שהם טהורים ומאירים כל כך כמו מלאכים, וגם אם אני אוהב יותר בני נוער שהם מלאים השראה ורגש ודמיון וצימאון לחיים, וגם אם אני אוהב לפעמים מישהו אחד יותר ממישהו אחר, כי כך הוא טבע האדם, וזה מאוד בריא ומאוד נורמלי, כל עוד אהבת הלב מגיעה מהמקום הנכון ומקבלת את הביטוי הבריא והנכון.

ולמה אני כותב את זה? כי הסיפור שכתבתי על עצמי - אין לי ספק שהוא עובר על עוד אלפי בני נוער. ובגלל שהעולם קצת השתגע היום, אז לפעמים, אם הם קצת נפתחים ומקבלים מושגים מהעולם הגדול, הם חושבים שיש להם בעיות. אבל זה ממש לא, כי אם הם לא היו גדלים בחברה שמרנית וסגורה כל כך כמו עולם הישיבות, הם לא היו מתייסרים בספקות כאלו. אלא שהגדילה בקבוצה סגורה בישיבה, (שיש לזה המון מעלות, אם כי גם כמה חסרונות בצורה איך שזה היום), מנווטת לפעמים את רגשי האהבה שלהם כלפי חברים צעירים בהם הם רואים לפעמים את מושא נפשם, ולפעמים גם מתערבים כאן אהבות נפולות, שאינן מצד הקדושה.

אבל חשוב וכדאי שנדע: לאהוב זה דבר חשוב, צריך רק לדעת לברר את מידת האהבה. אם יש לך לב גדול, אתה צריך ללמוד להבדיל בין טוב לרע, בין האהבה הנפשית הטהורה לבין תחושות ורצונות זרים. לברר שאהבה זו מקורה במשהו עמוק ואמיתי, ולהפנות את הלב לפתח אהבה לכל אדם, ואהבה עמוקה יותר לאנשים שאתה ממש ממש אוהב ומשתוקק לדבר איתם ולבלות איתם בשיח נפש. אז כן, אני אוהב כל אדם, אני אוהב ילדים במיוחד, וגם בכלל את העולם הצעיר והשובב של בני הנעורים בגיל ההתבגרות, כי הם חמודים וטהורים, ואני יודע להבדיל בין אהבה אמיתית וטהורה לבין יצריות פסולה. וכמה חברים מיוחדים, להם אני מקדיש את כל שירת ליבי ואהבת נפשי. ולא, אינני סובל משום בעיה, חברים. אני רק ילד שאוהב.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!