"יש לנו בן גוי", בכו ההורים למרן זצ"ל - ועיניו הטהורות זלגו דמעות

היה זה לפני 20 שנה. הייתי נער בן 18. בתקופה ההיא לא היה מענה לבחורים שלא מצאו את מקומם בעולם הישיבות. ישיבות לנוער נושר כמעט ולא היו קיימות.

לתקופה קצרה התקבלתי לישיבה, אך הסתובבתי כמו רוב הנערים הללו במקומות שלא מתאימים לבחורי ישיבה. ההורים ידעו ושתקו, העיקר שהילד לובש חולצה לבנה.

גם היום למרבה הצער ישנם עדיין הורים שחוששים מ"מה יגידו", ומוכנים להקריב את הילד שלהם ולפעמים גם שניים או שלושה ילדים על מזבח הרושם של השכנים וקרובי המשפחה, הם יעדיפו שהילדים שלהם יגדלו גויים עם כובע וחליפה – העיקר שלא ילכו לישיבה לנושרים. בשנים האחרונות נראה שהמנהג להקריב ילדים על מזבח הרושם מתחיל לגווע, אבל עדיין לא מספיק.

אך בתקופתנו, בה יש עשרות ישיבות ומסגרות לנוער חרדי נושר ומתמודד, הצעירים מביננו לא יבינו כיצד הייתה התקופה ההיא עבור נער חרדי צעיר שלא מוצא את מקומו בישיבה. גם לישיבות המועטות לנושרים, לא ששו ההורים לשלוח את בניהם מחשש "עינא בישא" והעדיפו שהילד יסתובב כל בוקר בקניון איילון ב'קפה ומאפה' כשהוא עובר על כל העיתונים בחנות, ולאחר ש"טיהר" את מוחו עם החדשות בעיתונות ובמגזינים מהארץ והעולם, כבר הגיע זמן מנחה גדולה.

הבחורים שהרכיבו את הנוער הנושר של אז, היו גויים גמורים, חוץ מחותם הברית לא היה שום קשר בינם ובין היהדות, ומערכת החינוך דאז לא ידעה איך להתמודד איתם, אז הנערים הללו התקלקלו וקילקלו איתם בחורים נוספים.

חבורת הנערים שהסתובבה ברחובות הלכה וגדלה, לא היו אז אייפון ודומיו, אז היה צריך להתאמץ לחטוא.

ואכן הנערים "לא אכזבו". הם התאמצו, והיו מארגנים סופי שבוע בטבריה. כשבטיילת של טבריה כבר נהיה משעמם, הנערים הדרימו לאילת. היינו עשרות נערים מבתים חרדיים שעשו את סוף השבוע בעיר "סדום ועמורה", לפעמים גם יותר מעשרות. להורים היה נח עם ההסדר הזה כי שם אף אחד לא ראה ולא ידע. לא היו אז רשתות חברתיות שבהן היה אפשר להעלות תמונות ולהתגאות במעשי זמרי.

הבעיה התפוצצה כשנערים שהיו רשומים בישיבות והסתובבו ברחוב, סחפו אחריהם עוד ועוד נערים מבתים חרדיים קלאסיים, כאלה שהמכשיר הטכנולוגי היחיד שהיה אז בביתם, היה מיקרוגל.

בצר להם, הלכו ההורים השבורים למי שטיפל בבעיות החינוך עמם התמודד הדור. הם באו לבכות למרן הגראי"ל שטיינמן זצ"ל שישב עם האבות והבנים יחד, וכל בחור קיבל הוראה שונה לפי מצבו.

גם אבי ז"ל נכנס איתי לרב שטיינמן זצ"ל וסיפר כי "הבן שלי מסתובב עם בחורים שלומדים את הסוגיה 'אחטא ואשוב אין מספיקים וכו'', ואת הסוגיה של 'מומר להכעיס'".

פניו הטהורות של מרן עטו ארשת כאב והוא שאל את אבי, "האם הילד שומר שבת", אבי ענה "בבית הוא שומר, אבל עם החברים אני לא יודע...".

הרב הוסיף ושאל בכאב "הוא מניח תפילין?". אבי ענה "בישיבה כן, כשהוא לא בישיבה אני לא יודע".

"הוא אוכל כשר?", הוסיף הרב ושאל בצער. אבי ענה "באילת קשה לשמור על כשרות"....

מתשובה לתשובה נעצבו פניו של מרן, הוא הכיר היטב את הסיפורים הללו שחזרו על עצמם פעמים אינספור בחדרו הדל, אבל בכל פעם זה הכאיב לו מחדש. "אז הוא מסתובב עם בחורים שמדרדרים אותו בסוף השבוע", אמר מרן בכאב, "ואז הוא חוזר לישיבה? מי יודע מה הוא עושה בישיבה עם בחורים שעדיין לא היו בעיר הדרומית, הרי זה ממש פיקוח נפש לבחורים יראים שנמצאים בישיבה".

באותה תקופה נפתח הגדוד החרדי 'נצח יהודה' שכונה לימים הנח"ל החרדי, על שם הגדוד החרדי שהיה בחסות מפלגת צא"י שהעומד בראשה היה מרן הגרא"מ שך, ונסגרה בלחץ קנאי מאה שערים. כשאני יושב מבויש על ידו, שאל אבי את מרן, "האם לתת לילד ללכת לנח"ל חרדי ולא להילחם איתו על כך?", הרב נאנח ממעמקי ליבו וענה, "הרי הוא מסתובב עם אנשים נישט פון אונזערע. שלא שומרים שבת, תפילין כשרות, ועוברים עבירות שעליהן נאמר יהרג ואל יעבור. הצבא כבר לא יכול לדרדר אותו יותר".

אבי שאל שוב "אז אפשר?" והרב ענה, "אני לא רואה הבדל בין הרחוב ובין הצבא, אבל אני לא יכול לתת הכשר לשלוח בחור לצבא. תעשו מה שאתם מבינים, והשם יעזור שיהיה לכם נחת".

הרב שטיינמן לחץ את ידי אבי לפרידה. ולאחמ"כ לחץ את ידי, תוך שהוא מביט בי בעיניים מפיקות אהבה וכאב גם יחד, מבט שאני נוצר בתוכי עד היום.

וכך, עשרות מחבריי נכנסו למרן הגראי"ל שטיינמן עם אביהם. אצל חלקם האבא נכנס לבד, כי הבן היה לבוש בבגדי "החמודות" של עשו עם תספורת בהתאם. והבן התבייש להיכנס כך אל הרב. חבריי מספרים שאבותיהם בכו ואמרו "יש לנו בן גוי", ודמעות עלו בעיניו הקדושות של מרן. כל החברים שמעו ממרן הסתייגות מהרעיון של ההליכה לצבא, אך מרן לא התעלם מהעובדה שמדובר בבחורים שהגיעו למצב כזה שהרחוב אף גרוע עבורם מהשירות בנח"ל החרדי.

מרן הגראי"ל זצ"ל טיפל בכל בעיות החינוך הכי "קטנות" של הדור. הורים לא באו אליו רק בכדי לבקש ברכה, ברכות בלבד הם קיבלו מצדיקים אחרים, הם באו לשאול מה לעשות עם "בן גוי". חבריי סיפרו לי אז שאבא שלהם שאל את הרב שטיינמן האם לשלוח את הילד לנח"ל החרדי, והרב שטיינמן אמר להם בדיוק את מה שהרב אמר לאבי, "יש לכם בנים שאסור שהם יסתובבו בישיבות ובשכונות חרדיות, הם גוררים איתם עוד צעירים ל"שאול תחתית".

ההורים שאלו, "אז מה לעשות", הרב ענה, "צריך לוודא שהם לא מקלקלים אחרים, אני לא יכול לתת הכשר לשלוח בחורים לצבא, שכל הורה יעשה מה שהוא מבין, והשם יעזור שיהיה לכם נחת".

אינני יודע מה אמר הרב שטיינמן לקצינים שהגיעו לדבר אתו, אינני יודע מה שאלו ומה ענו להם - לא הייתי שם, אבל אני כן יודע מה הוא אמר לחברים שהתגייסו איתי אז, ואני בהחלט יודע שלהורים להם הרב שטיינמן אמר "אני לא יכול לתת הכשר לצבא, אבל הרחוב לא פחות גרוע", ובניהם הלכו איתי לנח"ל החרדי - נשארו שומרי תורה ומצוות. המעטים שלא הלכו לנח"ל החרדי ונשארו ברחובות, גרים היום במדינות שבהם אוכלים שרצים לארוחת בוקר.

הורים לנערים חלשים בלימוד או חלשים ביראת שמים לא הגיעו לשאול את הרב האם לשלוח את הילד לנח"ל החרדי, זו אגדה אורבנית שהייתה אז נחלתם של תושבי ה'קסבה' של מאה שערים.

באותן שנים אף אחד מאותם צעקנים שצעקו קריאות נגד הרב שטיינמן לא נקף אצבע למען אותם בחורים, הצעקנים בסך הכל שידרגו את מערך התרומות מחו"ל, כי ההפגנות נגד ניתוחי מתים וחילול קברים, ופתיחת כביש בר אילן - בדיוק הסתיימו, ואז הגיע נושא גיוס נוער נושר, והצעקנים "התגייסו" למערך התרמות חדש.

ראש ישיבה שהיה מיודד עם מרן הגראי"ל שטיינמן זצ"ל, נפגש עמו באירוע, ושאל את הגראי"ל מדוע אינו יוצא כנגד הנח"ל החרדי. בתגובה מרן זצ"ל שאל אותו, מתי בתקופה האחרונה הגיעו אליו הורים שביקשו ממנו שיתפלל על בנם שימות. ראש הישיבה אמר שאינו מכיר תופעה כזו. "אליי", אמר לו מרן הגראי"ל זצ"ל, "מגיעים הורים כאלו מספר פעמים ביום".

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!