ההחלטה המפתיעה של הגראי"ל שהפכה את תסריט האימים לחלום

חכימא דיהודאי

בשלהי אדר של לפני שנתיים התכנסו ראשי ופעילי דגל התורה לכינוס לא ממש מוגדר בקיבוץ חפץ חיים. הכל ידעו שיהיו שם דיונים, נאומים ודרשות, אך העיתוי אמר דרשני. כלום קרה אז משהו בשנה האחרונה שאמור לחייב פעילים ואנשי מעשה להתפנות מכל עיסוקיהם לשלושה ימים רצופים? אם היה משהו כזה, חזקה שמישהו היה יודע. ולא היה אחד כזה.

בפועל, באמת לא היה כלום. ברבורים של שלושה ימים על סוגיית השישים-ארבעים והתנצחות פומבית עם אגודת ישראל, שבתורה לא איחרה להגיב. בהתחשב בכך שהבחירות הכלליות התקיימו רק שנה קודם לכן ובחירות חדשות לא נראו באופק, השאלה המרכזית שריחפה באולמות הדיונים ועל המדשאות היתה: לשם מה בכלל התכנסנו.

ברגע קסום אחד, שעצר את הנשימה גם של הכתבים הפוליטיים הציניים ביותר, נכנסה הוועידה המיותרת הזאת להיסטוריה. מול עיניהם של אלפי אנשים שלא ציפו ולא חיכו לכך, התבצעה הכתרת המנהיג הבא של הציבור הליטאי בארץ הקודש. הרגע בו נכנסו יחד מרן הגראי"ל שטיינמן זכר צדיק וקדוש לברכה ויבדל"א מרן הגר"ג אדלשטיין היה ראשון מסוגו בתולדות העברת שרביט ההנהגה בעולם התורה הליטאי לדורותיו.

עד לרגע זה, כל ההכתרות שלאורך הדורות היו מרומזות, ורק התפתחויות של מהלך הזמן הןם שאותתו לכל הציבור לאיזוה כתובת תל תלפיות חדשה צריך לפנות. בהקשר לכך, שאלנו מספר פעמים את כותבי תולדותיו של מרן הגרא"מ שך זצ"ל האם זכור להם הרגע או היום בו ידעו הכל מיהו המנהיג שאחרי מרנן החזון איש, הגרי"ז סולובייצ'י'ק והגרא"ז סורוצקין. אפילו על שנה מדויקת הם לא יכלו להצביע. היתה תקופה של עשור שנים בהן הלך מעמדו והתחזק עד שהפך לבאר ממנה שתו כל העדרים.

בחודשים שלאחר הכינוס, תחקרנו את יוזמיו ארוכות בניסיון לדעת האם כל כולה של הוועידה הייתה למעמד ההכתרה, או שרק במהלכה היה מי שחשב על כך. רובם גמגמו. מתוך הגמגום הבנו שהאופציה השניה היא הנכונה. המטרה המרכזית היתה קצת דיבוק חברים, קצת שחרור קיטור על המנדט השלישי שהלך לעולמו (בגלל הטעות של אי חתימת הסכם רוטציה בין המקום השישי לשביעי), וקצת התרברבות על ההישגים הקואליציוניים של הממשלה החדשה והסיומת המוצלחת של חוק הגיוס שהחליף את חוק לפיד. רק ביום השלישי בהיותם משועממים הגיעה ההוראה היישר מהקודש פנימה בבית אשר ברחוב חזו"א 5. מרן שליט"א (זצ"ל) יגיע לכינוס ועמו מרן הגר"ג אדלשטיין. המארגנים התבקשו לתאם עם הבית ברחוב ראב"ד (כן, חזרנו אליך שנית, אך למספר אחר) שהכניסה תהיה בו זמנית.

היתה זו הופעתו הפומבית השניה שלפני האחרונה של מרן הגראי"ל זצ"ל. עוד הופעה אחת בכינוס של לב לאחים חצי שנה לאחר מכן, ועוד הופעה אחת, בקיץ שעבר, בחתונת נכד כ"ק מרן האדמו"ר מגור בירושלים – וזהו. בוועידה האמורה בחפץ חיים הוא היה כבר בשנתו המאה ושתיים, ועצם העובדה שעדיין עמדו לו כוחותיו לנהל את העדה הקדושה היתה לפלא. שני עיני הדור הקודמים – מרנן הגרא"מ שך והגרי"ש אלישיב זצ"ל – שאף הם הפליגו בשנים מעבר לגבולות הטבע האנושי כמעט, פרשו דה פאקטו מההנהגה עקב חולשתם בשנת גיל זו. מרן הגראי"ל קיבל בשנה זו, ובזו שקדמה לה, סדרת החלטות קשות שחייבו כוחות גוף ונפש שאיש לא הבין כיצד הם מצויים עדיין בגוף קדוש, שהורתו ולידתו בתרע"ג ושאין בו אלא עור ועצמות בלבד. בשנתו המאה עוד יצא לביקור בקהילות היהודיות בצרפת. ויהי לפלא.

כשם שהיה מפתיע בהנהגתו הציבורית (והדגש הוא על ציבורית. אין לנו את הכלים וההשגות לתיאור עבודתו בקודש פנימה. אפשר שעמיתנו הרב יעקב ב. פרידמן מסוגל לכך) לאורך שנות נשיאתו בעול ההנהגה – כך היה מפתיע בדרך בה בחר להודיע לקהל אמוני ישראל שיסירו דאגה מליבם. שיידעו שיש ממשיך מוסכם לדרך ההנהגה שבנתה בעשורים האחרונים את עולם התורה. דרך שאין בה התנגשות חזיתית עם כוחות חזקים מאיתנו.

בשעתו, בימי הוועידה של אדר תשע"ו החששות היו בגדר ליבא לפומא לא גליא. מי יעלה על דל שפתיו ודעתו לחשוב מה יהיה ביום שאחרי הסתלקותו של מאור ישראל, אבל עמוק בליבם של עשרות אלפים, קינן חשש שקט לעתיד. כבר אז זה לא היה בגדר סוד שגורמים מסוימים שניהלו את סדר היום הציבורי הליטאי במשך שנים רבות עד שהודחו במהלך המפתיע של תשע"ג (ואין הכוונה לגדולי תורה וראשי ישיבות ח"ו אלא ללבלרים ועסקנים בלבד) תכננו לנצל את תקופת הדמדומים שבין הנהגה להנהגה כדי לחזור ולנהל מחדש את המיינסטרים החרדי כמו בימים של פעם. לחלק תארים, להכתיב דעת תורה לרבנים, ולהשליט טרור מהסוג המזעזע שהכרנו.

אם היתה תקופת דמדומים שכזאת, קרוב לוודאי שהם היו מצליחים. שום דבר לא בלתי אפשרי למי שכבר מצליח לשכנע ציבור לא קטן (בערך עשרים אחוז מהציבור הליטאי) שיש גזירת גיוס, ואלפי גייסים וציידים מחכים לבני התורה בלשכות ואלפים מגויסים בכל שנה בכל כורחם. ההחלטה המפתיעה של מרן הגראי"ל זצ"ל להודיע דה פאקטו על רציפות הנהגה בדמות הגרי"ג אדלשטיין, הפכה את תסריט האימים של ההשתלטות מחדש לחלום לילה כי יעוף ואשמורה בבוקר.

ימי בראשית

לא מן הנמנע, אם כי מי יעמוד בסוד קדושים, שהחלטתו האמורה של מרן זצ"ל, נבעה מניסיון העבר. הימים שבין הנהגתו של מרן הגרא"מ שך למרנן הגרי"ש אלישיב והגראי"ל שטיינמן היו מהקשים שעברו על הציבוריות החרדית הליטאית בעשורים האחרונים. מרן הגרא"מ שך הסתלק לגנזי מרומים בחשוון תשס"ב, אך כבר שבע שנים קודם לכן קשה היה להיכנס לקודש פנימה ולקבל הכרעות בעניני ציבור. הסיבה לכך היתה חולשת גופו. מי שהקים את יתד נאמן בגיל שמונים וחמש, את דגל התורה בגיל תשעים וניהל במשך עשרות שנים את עולם התורה - כבר לא יכול היה יותר בשנתו התשעים וחמש (הגילאים משוערים יען כי יש מחלוקת על תאריך הלידה המדויק) לשאת בעול הכבד. ההכרעה האחרונה שיצאה מהקודש פנימה היתה בשלהי חורף תשנ"ו. ההכרעה היתה: לתמוך בבחירות הישירות לראשות הממשלה בכוכב החדש דאז מר בנימין נתניהו. ולא יסף עוד.

את ההכרעה הבאה כבר קיבל מרן הגראי"ל בשבתו כנשיא מועצת גדולי התורה של דגל התורה ובהתייעצות עם מרן הגרי"ש אלישיב, שסירב לכהן כחבר רשמי במועצת גדולי התורה.

השאלה שעמדה אז על הפרק היתה סוגית השישים- ארבעים ברשימת יהדות התורה המאוחדת. הרשימה שהוקמה ארבע שנים קודם לכן הושתתה אמנם על בסיס זה אך בשעתו הודגש שמדובר בהוראת שעה. מהצד הליטאי לפחות. לקראת הרכבת הרשימה בתשנ"ו החליטו בדגל לנסות ולקבל את השוויון המיוחל. באגודת ישראל לא היו מוכנים לשמוע, ומחוגי השעון רצו לקראת המועד האחרון לסגירת הרשימות. ריח הפילוג של שנת תשמ"ט חזר ועמד באוויר.

ואז ירדו שני אגודאים צעירים יחסית לבני ברק בניסיון אחרון למנוע פילוג. היו אלו יו"ר החינוך העצמאי דאז והיום הרב אברהם יוסף לייזרזון (הוצב אז במקום החמישי ברשימה המשותפת וכיהן שמונה חודשים ברוטציה. מי יתן לנו תמורתו) והח"כ הטרי לבית שלומי אמונים הרב מאיר פרוש. השניים נכנסו לקו"פ בעיצומו של חול המועד פסח ומצנפות סוויבלים חגיגיות לראשם. במשך שעה ארוכה ישבו השניים והסבירו שכל שינוי בסטסטוס-קוו של תשנ"ב פירושו הליכה נפרדת לכנסת של שתי הרשימות. שעה לאחר מכן הם יצאו שלווים ורגועים. בידם היתה החלטה של נשיא המועצגה"ת החדש להכיר בסטטוס קוו ולמנוע פילוג. החלטה זו, אגב, תקפה עד עצם היום הזה. למגינת ליבם של אנשי דגל התורה. הסיכויים שההנהגה החדשה תשנה את המצב נראים קלושים למדי.

בשבתו כנשיא המועצה פעל מרן הגראי"ל להרחבתה וצירף חברים נוספים, בתוכם הגר"א פרבשטיין והגר"ז רוטנברג. ההרחבה היתה בתיאום מלא עם מרן הגרי"ש אלישיב, שמעמדו האבסולוטי היה ברור כשמש עוד קודם לכן. יצויין כי אחד השמות שהוצעו על ידי מרן הגראי"ל נפסל על ידו מסיבות שונות. ולא, אין טעם לשלוח לנו שאלות במייל הפרטי במי הדברים אמורים.

גם על מה שקרה בין השנים תשנ"ו ותשנ"ח מוקדם עדיין לדבר. בקווים כלליים ניתן רק לציין את העובדות. על רקע אמנת כינרת והקמת הנח"ל החרדי שיוחסו משום מה למי שיוחסו, הוחלט על מהפך ביתד נאמן (מהפכים בעיתון מפלגה הם מהפכים בשלטון): לצדו של המבקר הוותיק הרב מונק, מנאמני הבית בחזו"א 5, הוצב מבקר מטעם חנן 10, הרב יהודה יברוב. כמו כן הוכנסו מספר רבנים לוועדה הרוחנית מאיזור חיוג אפס שתיים. זו היתה למעשה ההכרזה הרשמית שמכאן ואילך שני דברים (פתח מתחת לדלת. בית דגושה) לדור. מרן הגרי"ש אלישיב ומרן הגראי"ל שטיינמן. התיאום בין שני הבתים התקיים באמצעות שליחים ומתווכים. חלקם נאמנים יותר. חלקם פחות. כמה מהאחרונים נתפסו והועברו מתפקידם.

מאז שהוסכם על העברת מסרים ותיאום בידי אנשים שאפשר לסמוך עליהם, התקיים תיאום מופלא בין שני בתי גדולי ישראל. למעט השליטה ביתד נאמן שהיתה בשליטה מלאה של בית הגרי"ש (למעט מוסף שבת קודש שהוכרז כאקס טריטוריה הכפופה ישירות לחזו"א 5) לא היה צעד מהותי אחד בנושאי כלל ישראל שלא התבצע בתיאום והסכמה מלאה בין שני המנהיגים. ט"ו שנים מופלאות בהן התקבלו ההכרעות הקשות והסבוכות ביותר שידע הציבור החרדי מאז הכרזת בלפור.

המלחמה על חוק טל



מבחן ההנהגה המשותפת הראשון הגיע סמוך ותכוף למהפך השליטה ביתד נאמן שסימן את עידן מרן הגרי"ש אלישיב כראש וראשון. באלול תשנ"ט פסל בג"ץ את הסדר דחיית שירות הגיוס לבני הישיבות שהעניק לשר הביטחון את הסמכות המלאה לעשות זאת. הנימוק היה שאין די בתקנות לשירות הביטחון אלא יש צורך בחקיקה ראשית שתתחשב גם בצרכי הצבא והשוויון בנטל. מספר חודשים לאחר מכן התקיימו הבחירות הכלליות. נתניהו הלך הביתה. אהוד ברק עם ההצהרות המפוצצות של המהפכה האזרחית וגיוס חרדים הקים ממשלה והפך את עורו. לפתע הוא היה מוכן לחוק ברוח בג"ץ שיאפשר את המשך דחיית הגיוס בכפוף להסכמה חרדית כלשהי בנושא הרגיש.

על רקע האיום המיידי בגיוס בני הישיבות הוקמה ועדה בראשות השופט טל ונציגים מכל הקשת הציבורית הישראלית לחקיקת חוק גיוס חדש. אחד החברים בוועדה היה הרב מרדכי קרליץ, מנאמני מרן הגראי"ל שטיינמן. לצידו פעל גם ח"כ הרב אברהם רביץ (ז"ל), שיחד עם עמיתו נתן את גוו למכים ובשרו לשוטים של חוגי הקנאים. אחד מהם עוד היה בתפקיד בכיר בעיתון המפלגתי ומשם דאג, בדרכו הוא, למרר את חייהם בעשרות מאמרים שלא הזכירו את שמם אך בסגנון של הכל יודעים. על הדרך, ובמכוון, כוונו החיצים גם למרן הגראי"ל, שהיה ברור שהשניים הם שליחיו הנאמנים. היום לא ניתן להעלות על הדעת כיצד עיתון מפלגתי עוקץ את הנהגתו הרוחנית אך בימים שלפני המהפך הגדול וההדחה של תשע"ג הכל היה אפשרי. נערים פני זקנים ירהבו ועיתונאים פני גדולי ישראל.

אחד השקרים שניסו להטמיע אז, ויש הדבקים בהם עד היום, הוא כאילו היתה התנגדות פאסיבית של מרן הגרי"ש לחוק. אכן היתה מחלוקת עזה בין גדולי תורה רבים סביב החוק. היו רבים שהתנגדו (בתוכם מרנן הגרמי"ל ליפקוביץ והגרמ"ש שפירא זכר צדיקים לברכה), היו רבים, ובראשם מרן הגראי"ל, שתמכו, אך הכרעה סופית יכולה היתה להתקבל סופית רק על ידי מרן הגרי"ש אלישיב. אם הוא היה שם ווטו על החוק, אף נציג חרדי, כולל הש"סניקים, לא היה מצביע עבורו.

האמת ההיסטורית היא שאכן מרן הגרי"ש מיעט לעסוק במעקב השוטף אחרי דיוני הוועדה, והפקיד את הנושא באופן מלא בידי מרן הגראי"ל.

מה שברור כשמש הוא שלפני כל הצבעה בכנסת על כל אחד משלבי החקיקה של החוק נכנסו שני חברי הכנסת של דגל התורה, ח"כ הרב אברהם רביץ ז"ל ויבדל"א הרב משה גפני, לביתו של מרן הגרי"ש אלישיב והציגו בפניו את נוסח החוק. רק לאחר שקיבלו את הסכמתו הם חזרו לכנסת להמשך דיון בוועדות והצבעה במליאה. על אחד המפגשים אני יכול להעיד ממקור ראשון. נלוויתי אליהם עד המסדרון שלפני הקודש פנימה. על חטאי אני מודה היום, הטיתי את אוזני להקשיב. כל מילה באחד הסעיפים הכי רגישים הוקראה שם ונבדקה בקפידא.

החלטתו של מרן הגרי"ש לתמוך בחוק עוררה מבוכה של ממש בחוגי העיתון המפלגתי. מצד אחד, העורך שדעתו לא היתה נוחה מהחוק. מצד שני, כל חבר הכותבים קיבלו הוראה מהוועדה הרוחנית שידעה את האמת לכתוב בעד החוק. וכך נוצר מצב מוזר. מאמר מערכת ביום מסוים תקף מרומזות את החוק. מאמר מערכת בתורנות של מישהו אחר היה בעדו.

אבל בעמודי החדשות אי אפשר היה לשחק. בי"ג אב תשס"ב קיבלה הכנסת את חוק טל בקריאה שניה ושלישית. למחרת בישר העיתון על החוק בעמודו הראשון בהבלטה ותוך ציון עמידתם האיתנה של חברי הכנסת של התנועה נגד כל סעיף שיש בו פגיעה במעמד בני הישיבות. הידיעה אושרה על ידי מבקר העל של העיתון הרב יהודה יברוב, נאמן ביתו של מרן הגרי"ש. אז מה כל סיפורי ההבל האלה על התנגדות פאסיבית? אם המקור הוא בית היוצר לגזירת הגיוס, אין כנראה מקום לתמיהות ושאלות.

ההחלטה היתה אפוא משותפת. מרן הגראי"ל הבין בשעתו את מה שהיום אחרים מתחילים להבין. הוא הבין שרק יחידים או ציבור קטן של קנאים המתוקצבים על ידי נדיבים בניו יורק, יכולים לחיות תוך התנגשות מתמדת עם המדינה. במבטו ההיסטורי הוא ראה את מה שקרה משנת 48 ועד עצם היום הזה. למי שלא זוכר, היתה בקום המדינה מחלוקת גדולה בין גדולי ישראל כיצד לנהוג ביחס למדינה. מצד אחד גדולי ירושלים של העדה החרדית שדגלו אז כהיום בהתבדלות מוחלטת מכל קשר עם השלטון הציוני. מצד שני מרן החזו"א ומרבית גדולי ישראל שסברו שיש להציל מפי הארי ומפי הדוב כמה שאפשר, גם אם זה כרוך בהכרה דה פאקטו במדינה ובמוסדותיה.

מכוח הכרה זו נלקחו תקציבים מהמדינה (הזרם הרביעי, עד שבוטל על ידי בן גוריון) ונבנו כל מוסדות החינוך החרדיים של היישוב החדש בכל רחבי הארץ. כותב השורות לא יכניס את ראשו בין ההרים הגבוהים להכריע בסוגיה האידאולוגית. קטונו. ניתן רק לציין את העובדות. בשנת 48 היחס בין בני העדה החרדית למיינסטרים החרדי הקטן היה אחד לשלושה לטובת האחרונים. היום מדובר באחד לחמשה עשר. היחס בין מספר הישיבות של שני החוגים הוא פי חמישים לפחות. אלמלאי ההכרעה הגורלית של מרן החזו"א ומרבית גדולי ישראל, אין ספק שהמספרים היו שונים. ההכרעה היתה לקבל תקציבים מהמדינה וללמד בשפה העברית שהוחרמה בשעתו כשפת דיבור על ידי גאוני ומצוקי ישראל בדורות שקדמו. ומשל החזו"א על הגנרל הזקן שמנהל מלחמות בקווי חזית שכבר השתנו, ידוע ומפורסם.

ההכרעה של מרן זצ"ל ללכת עד הקצה האפשרי בנושא בני הישיבות, ובלבד שכל אחד שרוצה ללמוד יוכל לעשות זאת, היא היסטורית לא פחות מההכרעה האמורה של שנת הקמת המדינה. עולם התורה עומד היום על המיליארד וחצי שמזרימה אליו המדינה. ועוד כשני מיליארד לחינוך היסודי לבנים ולבנות. עוד ארבע מאות מיליון לחינוך העל יסודי לבנות.

כלום יש למישהו ספק בכך שכל זה ייעצר אם תוכרז מלחמה רשמית על המדינה ומוסדותיה? צאו וראו כיצד מחזיקים הקנאים את מוסדותיהם הספורים. הכל מתרומות של מספר נדיבים בניו יורק. ועדיין משכורות משולמות שם פעם במספר חודשים. נכון שהקנאים החדשים של היום לא מתנזרים מתקציבי המדינה (ויש מי שעוזר להם בכך) והם למעשה קנאים דה לוקס. אבל אם המיינסטרים החרדי יצטרף למלחמה במדינה ובחוקיה, גם הם לא יראו אגורה. מי שחושב שיאיר לפיד רוצה לגייס בני ישיבות, אינו אלא טועה. הוא לא צריך הדתה בצבא ובעיות של הדרת נשים. הוא צריך מאה אלף עריקים שבמחי החלטה משפטית אחת מפסיקים להם את כל התקציבים.

ואז נראה את אחינו גיבורי התהילה גובים שלושת אלפים שקל לחודש שכר לימוד מההורים (כמו במוסדות הציונים דתיים והחרדים החדשים שמסננים בכך את האוכלוסיות החלשות) וגורמים לאלפים לנשור מקוצר יד הוריהם לשאת בכך. תשאלו את אחינו בארה"ב על היחס בין בוגרי הישיבות הקטנות (התיכוניות יש לציין. למעט החסידיות) לממשיכים לישיבות הגבוהות. אחד לחמש מול אחד לאחד בארץ הקודש. ולא רק בגלל שאין חובת גיוס אלא מסיבות כלכליות. האם למודל הזה מכוונים הקנאים החדשים? כנראה שכן. מרן הגרא"מ שך הכריע בשעתו אחרת. אחריו מרנן הגרי"ש אלישיב ומרן הגראי"ל שטיינמן שאחרי מיטתו התהלכנו שפופים ובוכים בצהרי יום שלישי השבוע. חכימא דיהודאי של הדור האחרון איננו איתנו, אך חוכמתו וממשיכי דרכו עדיין איתנו, עד ביאת גואל צדק בב"א.

הטור פורסם בשבועון 'בקהילה'

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!