האדמו"ר הצביע והתרגש: "הנה שוטר יהודי" • יומן מסע

בוקר אור, יומן יקר שלי. אני רוצה לכתוב לך על האירוע המיוחד שהיה לי השבוע. אירוע שהזיז לי נימים עמוקים בלב.

זה היה מעמד הדלקת נר ראשון של חנוכה, עם החיילים המתוקים של 'פלוגת תומר' מגדוד 'רותם' בחטיבת גבעתי, בחבל בנימין שבשומרון. הפלוגה החרדית. כן, הפלוגה הזו שבגללה יש כל הזמן את הבלגנים האלו, כן חרדים בצבא או לא חרדים בצבא. אבל כן, קיבלתי טלפון מארגון שח״ר, שמבקש ממני: מענדל, תבוא עם הגיטרה, תעשה סיור במוצבים, בוא לראות ולהכיר קצת את החיילים, תשיר איתם, ותדליקו ביחד נרות חנוכה. וואו. אני רוצה להגיד לך משהו, יומן יקר שלי. אני יודע שהנושא הזה רגיש ומורכב בציבור שלנו. אבל לי זה ברור דבר אחד: בדיוק כמו שאנחנו יודעים שבחור שלומד תורה מגן בכך על עם ישראל, כך זה גם ברור לי ללא ספק, שבחור שעומד ומגן בגופו על עם ישראל, מקדיש מכוחו וממרצו בשביל להגן על עם ישראל מפני אויביו, הוא בחור קדוש שמגן במסירות נפש על עם ישראל. זה חמישים-חמישים אחוז: האחד מגן בלימודו, והאחד מגן בגופו, כפשוטו ממש.

אני רוצה שתדע, יומן שלי, שהבחורים הללו שפגשתי הם ממש בחורים קדושים. הם שומרים על חיי תורה ומצוות במסירות נפש ובאמונה איתנה. ולא תמיד זה קל. אמנם, האווירה שם מאוד חרדית, שלוש תפילות במניין, שיעור תורה והקפדה על כל ההלכות. אבל לפעמים הם גם נתקלים באתגרים, כי האווירה בסופו של דבר איננה של ישיבה הכוללת לימוד כל היום, אלא של לחימה ושמירה, ושם מתגלה האמת שלך. אתה לא שומר על ההלכה בגלל המחויבות החברתית, אלא בגלל האמת הפנימית שלך. חנוך רוגוזינסקי, השותף להקמת מסלולי הלוחמים החרדים בצה"ל, הוא אברך חסידי מיוחד מאוד שלקח על עצמו משימה מאוד מורכבת ורגישה. הוא שוחח איתי קצת, ונתן לי דוגמאות על התמודדות שיש לבחורים שם, שהם מתמודדים מולם באומץ ובגבורה. מבצע צבאי בשבת קודש. חייל חייב להחזיק טלפון, וגם לענות למפקד שלו, כפי הפסק שהם קבלו מהרבנים. מדובר בפיקוח נפש, ללא ספק. אבל אם באותו רגע מתחשק לו לכתוב "היי" לחבר שלו, באותו רגע הוא עובר איסור דאורייתא. "החיילים שלנו עומדים בכך באיתנות מרובה", הוא מספר לי. וככה זה כל הזמן. הם לומדים איך לקדש את החיים, להביא את חיי התורה והמצוות אל תוך החיים. שם זוהי ההתמודדות האמיתית, האם אני באמת יהודי, האם אני מוכן לשמור על התורה הקדושה באמת.

אני חייב לומר לך, יומן יקר, אני ממש התאהבתי בחיילים הללו. דבר ראשון, הלכתי לדבר עם אחד החיילים החרדים שם, ושאלתי אותו בשיחה אישית: "תגיד לי את האמת: מה זה באמת עושה לך, הצבא? לאן זה מוביל אותך? האם זה שינה אותך במשהו, את עולם הערכים שלך?. "בטח שזה שינה", הוא אומר לי. "איזו שאלה. כשנכנסתי לפה הייתי אדם חסר אנושיות, חסר משמעת, לא הקפדתי על ערכים אנושיים בסיסיים אפילו. פה למדתי להיות בן אדם, להיות אדם מוסרי, לשמור על צלם אנוש. פה אתה לא אוכל בננה וזורק על הרצפה. אתה לא אומר לעצמך: "אוקי, היום אני לא קם בבוקר, כי לא בא לי". אתה אפילו לא יכול שלא ללכת לבית הכנסת בשחרית, כי זה סירוב פקודה. מזל שלא מקשיבים לי אם אני מפרט את החטאים שלי בשמע קולנו. פה יש משמעת. אתה מזלזל זלזול קטן - אתה כבר מקבל עונש, או מורידים אותך בדרגה. אין פה 'חכמות'. אני יוצא מכאן אל החיים, ומרגיש שיש לי מטען רוחני שקניתי פה, מטען נצחי לכל החיים. למדתי גם בישיבה לפני כן, ואין ספק שהשנים האלו בישיבה נתנו לי הרבה רוחניות ותורה וקדושה, אבל התקופה הזאת בצבא, בפלוגה החרדית שהאווירה שלה חרדית ותורנית למהדרין, פלוגה שיש בה כל כך הרבה אחדות בין החברים, אהבה ורצון להגן ביחד מתוך אחדות הלב על עם ישראל, זה הוסיף לי הרבה עוצמות רוחניות ונפשיות. אפילו כאלו שלא הכרתי בישיבה.

מיד לאחר מכן, נפגשתי עם מפקד הפלוגה, סרן רוני נבון. אדם מיוחד עם פנים מאירות. לא יודע אם צפיתם בסדרה ״כיפת ברזל״, סדרה על חיילים חרדים בצבא, אבל הוא הזכיר לי את המפקד הזה שם, שהייתה לו נאמנות כה עמוקה לחיילים שלו, אפילו ל׳עמרם׳ הזה שעשה שם בלגנים כל הזמן. המפקד, או איך שהם קוראים לו שם, המ״פ, הסביר לי קצת על חיי היומיום של החיילים, על האחריות הגדולה שמוטלת על כתפיהם, ובמיוחד בימים אלו, ימי מתיחות ביטחונית, בהם חלק מחיילי הפלוגה לא היו איתנו, אלא הוצבו על הקו בשביל להגן ולשמור על אחיהם. המפקד סיפר לי שהפלוגה הזאת מצטיינת ביותר בהישגיה, אפילו יותר מפלוגות אחרות. אני חושב לעצמי שאולי זה בגלל שהם באים עם מטען רוחני מיוחד מהישיבה, והם ניגשים אל הלחימה מתוך תחושה של מצווה ועבודת קודש, ולא רק בגלל שאין ברירה וחייבים להתגונן מפני האויב. ראיתי על המפקד הזה שהוא ממש אוהב את חייליו. עכשיו אני מבין יותר למה הצבא שלנו הוא הצבא החזק ביותר במזרח התיכון ואחד החזקים בעולם כולו. יש שם את תחושת האחדות המופלאה הזו. שרדנו אלפיים שנה ונמשיך לשרוד הלאה, בזכות התורה ובכוח הלחימה באחדות הלבבות.

נסענו לסיור במוצבים שונים וב׳פילבוקסים׳ (עמדות תצפית) החולשים על צירי התנועה שם. זה היה מרגש ומופלא. חילקנו חנוכיות עם נרות שמן וסופגניות, ורקדנו ביחד. הם היו כל כך חמודים, החיילים הצעירים הללו. הם עומדים שם כך, 24 שעות, בעמדות התצפית, 4 בחורים בכל מוצב כזה, עם משמרות, בלי שהם יכולים להרפות לרגע, ורק בשביל להגן על עם ישראל מפני סכנה. להגן עלי, על אחיי ואחיותיי, על הוריי היקרים, ועל כל חבריי בשכונה ובקהילה. חבל שלא יכולתי להישאר ולדבר איתם קצת. זה היה נראה שגם הם רצו, וגם אני רציתי. אבל היינו חייבים למהר, בכדי להספיק הדלקת נר חנוכה בזמן. לפחות לבשתי לרגע את הבגדים הללו, הקסדה הירוקה הזו והתיק. אני זוכר שקראתי פעם סיפור, שחייל אחד ששירת ב'תותחנים', ובמסגרת שירות זה הוא היה מנקה את התותחים. שאל את אחד מגדולי הדור - אם מותר לו להתפלל מנחה עם הבגדים האלו שמתלכלכים לו אחרי ניקיון התותחים. ענה לו הרב: "איזו שאלה!? דווקא עם הבגדים הללו תתפלל מנחה! הבגדים הללו, בהם הנך מגן במסירות נפש על עם ישראל, הם בגדי קודש!"


הסיור של המשפיע הרב מענדל ראטה

לרגע לקחתי שם את המשקפת וצפיתי למרחוק. זה מה שהיה חסר להם, שאמצא איזה מחבל שמנסה לחדור אל השטח. רציתי להיות לרגע חלק מהדבר הגדול הזה. אני שואל את המלווים: "תגידו, איזה שמות אתם נותנים למוצבים השונים. הם אומרים לי: הראשון שהיינו בו זה 'חושן', השני 'רימונים', והשלישי נקרא 'אבנט'. אופ׳ס, איזה שמות. "למה דווקא על שם בגדי הכהונה", אני שואל אותו? אה, זה בגלל שאנחנו חולשים על גזרת 'שילה'. שילה הקדומה היא ממש לידינו, וכמו שאתה בטח יודע, המשכן הרי עמד על תילו בשילה, "משכן שילה". לא יודע מה זה עושה לך, יומן שלי, לי זה הזיז משהו בלב. נסענו לרימונים ולאבנט, ומשם חזרנו אל הבסיס בו גרים בעצם החיילים, ומשם פניהם מוכנים להילחם בנחישות ומסירות נפש בשביל להגן על יהודי אחד.

התיישבנו במעגל גדול ומאוחד, ושרנו ביחד שירי רגש והתעוררות, כהכנה לקראת הדלקת נרות חנוכה. "אחינו כל בית ישראל, הנתונים בצרה ובשבייה. המקום ירחם עליהם ויוציאם מאפילה לאורה". סיפרתי להם כמה סיפורים, והכנו את עצמנו למצווה הגדולה. מפקד הפלוגה התכבד בהדלקת הנרות, וזה היה רגע מרגש מאוד. הדלקת נר חנוכה בתוך בסיס צבאי במקום מרוחק, מקבל משמעות הרבה יותר עמוקה. אתה יודע, יומן שלי, זה כמו בסיפורים, על היהודי שהדליק נר חנוכה ביער החשוך, כשהשודדים עומדים מסביב. רק חילוק קטן" בסיפור יש תמיד את ה'הפי אנד' היפה הזה, שפתאום בא אליהו הנביא או כמה שוטרים, ומשחררים את היהודי. שם בגזרה, הם מתמודדים יומיום עם אויבים שונים המאיימים עלינו לכלותינו מכל פינה, ושם אסור לך להישחק. אתה חייב להיות ב'היכון' כל הזמן. אין פה משחק, זה להגן על חיי אדם, זה לשמור על כל עם ישראל. נר החנוכה הזה, כשהמפקד בירך "׳שעשה נסים לאבותינו, בימים ההם בזמן הזה", והחיילים שרו בחום "הנרות הללו", האור הזה בתוך המקום המרוחק הזה, קיבל שם משמעות כל כך עמוקה.

לא יודע איך אתה מסתכל על הדבר הזה, יומן יקר שלי, אבל אני התאהבתי בחיילים הללו. הם נגעו לי בלב. בעיניי, זו התגשמות של חזון. והרי יום יגיע והחרדים והדתיים יהיו פה לפחות חצי מהמדינה, ובהמשך אולי אפילו הרוב הגדול. לא יודע אם משיח יבוא לפני כן או לא, אבל גם אם כן, אני בטוח ומאמין שהוא יסתכל על הצבא ויגיד: "חבר'ה, עשיתם עבודה קדושה ומצוינת, זה ארך אמנם זמן, עד שזה הגיע לרמת הקדושה של צבא דוד המלך בשעתו, אבל היום אתם הרבה יותר קרובים לכך מאי פעם". כשסבא רבה שלי, רבי אהרן ראטה זצוק״ל, עלה לארץ ישראל לפני השואה, הוא ירד מהאוניה עם הבן שלו, סבא שלי זצ״ל, ובדרך עבר שוטר אחד לידם. רבי אהרן התרגש פתאום למראה דבר זה, והוא מחווה באצבעו לבנו שהיה אז בחור צעיר ואומר לו: הנה, תסתכל, זה שוטר יהודי. כן, אותו ר׳ אהרל׳ע, מייסד החסידויות ממאה שערים. ברגע אחד של אמת הוא ראה את החזון הרחוק, שיום יבוא והכל ייראה פה אחרת. המדינה תתנהל בדרך התורה והמצוות, והכל יתקדש בקדושה של מעלה.

שלא תבין אותי לא נכון, יומן יקר. אני לא אומר לאנשים מה לעשות, אם ללכת לצבא או לא. לכל אחד יש את הרב שלו, ולכל אחד יש את התפקיד שלו. אבל אני רוצה שתבין שהפלוגה החרדית הזאת, הם כל כך מקפידים על אוירה תורנית וקדושה. אגיד לכם משהו, אולי בגלל כל הבלגנים שעושים להם, לפעמים הם עומדים על עקרונות התורה יותר מאיתנו, אלו שלא הולכים לצבא. נכנסתי שם למטבח, וראיתי שיש מטבח בשרי נפרד ומטבח חלבי נפרד, אלו שני חדרים שונים. אפילו בישיבה בו למדתי לא היה דבר כזה. לפעמים, דווקא כשאדם יוצא מהישיבה, נכנס אל תוך אתגרי החיים, ושם הוא צריך ליישם באמת את העקרונות שלו, הוא רק מתחזק ומתחשל מזה ועומד על עקרונותיו בחוזק רב יותר. כל שכן כשהאתגר הוא לשמור על עם ישראל, שאין אתגר יותר קדוש מזה.

אני רוצה לומר לכם, חיילים מתוקים, אם במקרה תראו את היומן הזה שלי: אני אוהב אתכם, מעריך כל כך את עבודתכם הקדושה, ושמח כל כך שנפגשתי אתכם. אתם הצבא הכי מוסרי ומיוחד בעולם. לחטיבה המופלאה שלכם, 'גבעתי', אני חב הרבה, בגלל שאני גר בדרום, ואתם, שהיתם בעזה במבצע 'צוק איתן' בו נלחמתם בחירוף נפש להגן על חיי, והפלוגה המתוקה שלכם, ״פלוגת תומר״, התאהבתי בה. קחו אותי כחלק מהפלוגה. לא זכיתי אמנם לשרת אתכם, אבל ניגנתי לכם, אל תגידו שלא.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!