הצוואה טלטלה את כל קוראיה ושומעיה / טור

כשהוקראה הצוואה המרטיטה של רשכבה"ג מרן ראש הישיבה זצוק"ל, העינים נפערו כמו בורות של כאב והפה נפער בהשתאות. יותר משראש הישיבה ציווה את בני ביתו ומשפחתו, דבריו העידו בו, הגדירו את עצמו, פתחו חרך הצצה לעומקים של נקיות הדעת וגדלות הנפש והרוח, ואפשרו להמונים לגעת בקצה חוט אחד משולי גלימת הענקים שלו.

הצוואה טלטלה את כל קוראיה ושומעיה. אבל מה היתה מהותו של מרן זצוק"ל שהביאה אותו לכתוב צוואה כזו? לפני שנים ספורות ישב מרן ראש הישיבה זצוק"ל בביתו, עיניו היו עצומות ודמעות זלגו מהן. למרות חום גופו הגבוה ועל אף מחלתו, לא היתה כל סיבה ניכרת לעין שתגרום לבכי שהלך והתגבר. כשנשאל לפשר הבכי, השיב מרן בקול נשנק: "אספר לכם ספור שנזכרתי בו כעת". המדובר בספור המפורסם והנורא שארע בשנת תר"ב. היה זה כשהגאונים מרן רבי איצלה מוולאז'ין זצוק"ל בנו של מרנא הגר"ח מוואלז'ין זצוק"ל ועמו כ"ק האדמו"ר בעל הצמח צדק זצוק"ל שהו בפטרבורג כדי לבטל בבית המלוכה כמה גזירות רעות שריחפו על קהילות ישראל. הם נאלצו להשאר שם בשביל צרכי הכלל גם ביום הכיפורים. לקנטוניסטים, הנערים שנחטפו לצבאו של הצאר ניקולאי ימ"ש, היה אסור להתכנס, מלבד במספר מקומות בודדים, ופטרבורג היתה אחד מהם. בגיל שמונה נחטפו מחיק משפחתם ונאלצו לשרת בצבא במשך עשרים וחמש שנה. הם התמודדו עם נסיונות קשים כמו מאכלות אסורות, ועמדו בהם. רבי איצלה החליט להתפלל דוקא אתם ולא בבתי כנסת בהם התפללו יהודי העיר תלמידי החכמים, כדי לחזק אותם.

כשהגיעה זמן תפילת נעילה, בקשו המתפללים מאחד הקנטוניסטים שעבר בצבא מסכת יסורים מחרידה ועמד בכל אלה בגבורה למען שמו יתברך, שהוא יעבור לפני התיבה כשליח צבור. כשהאיש חשף את פצעיו, כל הנוכחים התחלחלו מגודל הזוועה. מבקשי רוחו ונפשו רצו שימיר את דתו והוא עמד בהתעקשותו תוך חרוף נפש ולכן הם רצו שהוא יהיה זה שיעלה את תפילותיהם.

לפני שהתחיל אותו קנטוניסט מבוגר את הקדיש של תפילת נעילה, פתח ברעדה ואמר: רבונו של עולם, על מה רגילים בני אדם להתפלל? "בני", "חיי", "ומזוני". אבל אצלנו הקנטוניסטים, לא שייך להתפלל על כגון דא. "בנים", הנה רוב הציבור שלנו אינם נשואים ושום בת ישראל לא תנשא לעמי ארצות מבוגרים כמונו שחבולים בכל גופם. "חיי", הרי חיינו אינם חיים, ו"מזוני", הן הקיסר דואג לכל צרכינו, לחם לאכול ובגד ללבוש. אז מה אנחנו כן מבקשים ממך? רק דבר אחד: "יתגדל ויתקדש שמיה רבא"!!! כך סיפר מרן ראש הישיבה והגביה את קולו שנשנק מבכי, כדי להוסיף: "יתגדל ויתקדש שמיה רבא", זה גם כל מה שאני רוצה. זכיתי ל"בני", לדורות ישרים מבורכים. ל"מזוני", מעולם לא חסר לי, שהרי כמעט איני צריך ואפילו בתקופה הקשה שהייתי פליט, המעט שאני אוכל לא היה חסר לי. כל מה שאני רוצה זה רק ש"יתגדל ויתקדש שמיה רבא". ואז, קודח מחום הוא החל לפזם במנגינת ימים נוראים: "נקדש את שמך בעולם". עיניו החלו לזלוג דמעות כמו עיני שני הנוכחים. זה היה כל עולמו. זו היתה שאיפתו היחידה: יתגדל ויתקדש שמיה רבא, כמו שאומרים עליו כיום.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!