המנהיג שלא נתן שיורידו את כולנו לשוליים // אבי בלום נפרד

הוא היה אחד בדורו ואחרון בדורנו, מנהיג שרואה את קהלו לנגד עיניו בכל רגע מחייו, אך מבין באותה נשימה שאי אפשר להתעלם גם מקהלים אחרים. גדול הדור, אולי הגדול האחרון.

ניתן לומר עליו, שגם את הרחוק ביותר מתפיסתו, הוא הבין טוב מחבריו להנהגה. הוא ידע לרדת לעומק הבנת נפש צעירי הצאן, למרות מרחק השנים הרב והיותו הקשיש שבין ראשי הישיבות; הוא היה מנהיג יחידי שהבין את נפש בוגר הישיבה שעזב את ספסלי הישיבה כדי לעשות לביתו, למרות שעולמו האישי היה מרוחק ממנו ת"ק על ת"ק פרסה; הוא היה האיש שזיהה טוב מכולם את הלכי הרוח של הרחוב הישראלי בשנות האלפיים, על אף שיום הולדתו קדם בשנה לפרוץ מלחמת העולם. לא השנייה. הראשונה.

על גדלותו בתורה יעידו ספריו, רבבות תלמידיו ושומעי לקחו. על כישורי ההנהגה, יכול להעיד כל מי שבא עמו במגע. לא היה שמרן ממנו, לא היה סגפן כמוהו – ובהשלמה שנראית כה מנוגדת, לא היה פרגמטי ממנו. כשהועלתה בפניו סוגיית הסלקציה בבתי הספר, הוא הרים את קולו, השלו תמיד, ופוצץ את המורסה. לא פרומקייט וקנאות לשם שמיים, אלא "גאווה, גאווה, גאווה".

הוא ידע להכיל גם את מי שסר מן הדרך הסלולה, לחצוב עבורו מסילות ולתכנן מסלולים – כדי לאפשר גם למי שמש מהאוהל, להישאר בעולמה של תורה ולהוסיף להיקרא חרדי, לחוש חלק מהקהילה ולשמור על הרצף – בשליחת הילדים למוסדות התורה. הוא היה אבי מוסדות הקירוב, האיש שבשנות עלומיו (תשעים ואילך) המריא לכל רחבי הגלובוס כדי להשפיע ולהקרין על קהילות יהודיות בצרפת ובארה"ב. לא מנהיג ישראלי, אלא משפיע בינלאומי.

מעל לכל, תיזכר דמותו בהוויה הציבורית, כמי שידע להכיר במציאות המשתנה ולא לסטות מדרך העפר שסלל בימי קום המדינה מרן החזו"א זצ"ל, אשר הפכה ברבות הימים, לנתיב רב מסלולים. הוא הבין שאין מנוס מהרחבת דרך העפר וסלילתה, והקפיד שלא לדחוק את הציבור החרדי לעימות חזיתי מול המדינה. הוא חיפש כל סדק שיאפשר לעגל פינות ולהחליק קצוות ובלבד שהמהות של שימור צביון עולם התורה, לא תיפגע. בלי חסימות כבישים ומרוצי סוסים. לא סאטמר אנחנו וגם לא נטורי קרתא.

שלום מבחירה

הפעם היחידה שבה יצא הציבור החרדי לרחובות, בתקופת הנהגתו שלאחר פטירת מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל הייתה בהפגנת חצי המיליון ברחובות ירושלים נגד חוק הגיוס. בסוג של העזת פנים שהייתה אופיינית לבאי ביתו, שידעו כי לכל תמיהה יינתן מענה מחודד – הוא נשאל לאחר מכן, מדוע חרג ממנהגו. הועלתה בפניו השאלה, מדוע הכריע לצאת ולהפגין דווקא אחרי שהאורווה התרוקנה ולא לפני - כשעוד יש סוסים בסביבה וניתן למשוך בזנבות? אם להיקהל ברחובה של עיר ולכנוס את כל היהודים, מה טעם לעשות זאת אחרי ולא לפני שנפל הפור?

"אותנו שונאים יותר מהערבים ולכן שום הפגנה לא הייתה עוזרת", השיב מרן ראש הישיבה זצ"ל בשיחה שתומללה והובאה כאן בשעתו (בית ספר לפוליטיקה, 26.2.14), ומשקפת את הלך רוחו. "כשקמה דגל התויירה הרב שך אמר שאם שולמית אלוני תצעק בכנסת שצריך לגייס בחורי ישיבה, אין מה לענות לה כי היא לא רוצה לשמוע אלא שונאת אותנו ולא משנה מה נענה".

היהודי הקשיש מכולם הבין לא רק את הלך הרוח של הציבור החרדי אותו הנהיג, אלא זיהה את תחושתו של הציבור הישראלי-חילוני. הוא הבין כי עצרת חצי המיליון תשנה את הלך המחשבה של הבוחר הישראלי, בדיוק כפי שהפגנת החצי מיליון נגד הבג"ץ שינתה את הלכי הרוח במגדל השן המשפטי. בג"ץ הרי שינה מאז את אורחות חייו והלכי פסיקותיו, חזר בתשובה שלמה והתייצב לצידנו, בכל הנושאים המהותיים שעלו על סדר היום הציבורי: מלימודי הליב"ה ועד לביטול חוקי הגיוס, מבחירות חוזרות בבית שמש ועד לקיצוץ תקצוב הישיבות. הפגנה כידוע, אינה חוזרת ריקם. היא חוזרת כבומרנג.

"צריך לעשות עצרת לא כדי לשכנע את החילויינים", המשיך הגראי"ל, "אין את מי לשכנע. ההפגנה היא בשבילנו. הרי סנקציות כלכליות יותר מסוכנות מסנקציות פליליות, אבל בסנקציות פליליות יש חילול ה' גדול וביזוי כבוד התורה, ועל זה יש חובת מחאה".

אז למה לא לעשות את ההפגנות באמריקה, שאל מי ששאל וכיוון להפגנה שתוכננה בחו"ל ובוטלה, תוך הפקת מסע ציבורי שהביא לקרקוע 'מטוס האדמו"רים', שעשה את דרכו לחו"ל.

"אם הייתה הפגנה בחוץ לארץ זה לא היה עוזר לנו כלום", השיב הגראי"ל לשאלה בנימוק שהזכיר את הטינה שרחש הגראמ"מ שך זצ"ל להוצאת דיבת ישראל בגויים, "את הגויים באמריקה לא מעניין עולם התורה בישראל. אובמה היה משתמש במחלוקת שלנו נגד כלל ישראל. הוא היה אומר שאם היהודים רבים בארץ ישראל, סימן שהם חלשים וצריך להתחשב בהם פחות. אומות העולם היו מבינות שאפשר לדבר עם האיראנים בלי לחשוש כי גם היהודים רבים ביניהם. אנחנו לא רוצים לפגוע בעם ישראל מול אומות העולם ולכן את המחאה על חילול ה' הגדול צריך לעשות בארץ ישראל ולא בחוץ לארץ".

השיחה הזאת אפיינה היטב את הלך מחשבתו הרענן של המנהיג הבא-בימים. האיש שהקפיד להעביר את המסר בדייקנות מהוקצעת. להפגין כברירת מחדל ממוקדת, וגם זאת מבלי להוציא את דיבת הארץ רעה בקרב העמים, ותוך הימנעות מהתססת הרחוב הישראלי נגד החרדים.

האיש שזוהה לאורך כל שנותיו עם דמותו של 'איש השלום', המנהיג הליטאי שאירח את מנהיגי חב"ד, ראש הישיבה הישיש שיצא למסעות משותפים עם האדמו"ר מגור הצעיר ממנו בכחצי יובל שנים, מי שוויתר על כל משלט שכיבושו היה כרוך במחלוקת, הסתער כארי על כל מי שהעז לדחוק את הציבור החרדי למחוזות קיצוניים – שעל גבול הפיכתנו לבלתי לגיטימיים ברחוב הישראלי. כשזה קרה, התברר לכל כי דבקותו בדרך השלום, לא נעשתה בשל חוסר אפשרות, אישיותית ונפשית, לצאת למלחמה. את מלחמותיו הספורות, הוא ניהל כטקטיקן מיומן – שמסמן מטרה, ומזהה את הדרך לכיבושה.

הוא היה גנרל שידע להילחם ללא חת, אך ברר את קרבותיו בקפידה. המנהיג הישיש מכולם הבין שציבור של כמיליון איש, חובה לנהל בתבונה ולא בהתססה, במו"מ מתמשך ולא במלחמה, ולכן, נגד מי שניסה להוריד את כולנו לשוליים, הוא יצא למלחמת חורמה.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!