לא הייתי מתלמידיו: "נכבשתי בקסמו כמו המוני ההמונים"

פקע המיתר, עצמו העיניים. רבבות התייתמו במחי רגע, הלב הענק של האיש השדוף נדם. נגיעה קטנה של שר ההיסטוריה ובמחי רגע השתנה העולם למאות אלפים.

לא הייתי מתלמידיו. לא קניתי תורה ודעת מפיו, לא זכיתי להיות מבאי ביתו ושומעי לקחו ואעפ״כ נכבשתי בקסמו כמו המוני ההמונים. אישיותו הענקית, רוחו הכובשת, הפקחות הנדירה שהסתתרה בחיוך המתחטא בצידי פיו, כושר ההנהגה הנדיר, הפעימו והדהימו אותי כל פעם מחדש. ענק, גדול הדור פשוטו כמשמעו.

בצמתי הדרכים שזכיתי להכנס לחדרו הדל להתייעץ בענינים אישים או בעסקי ציבור, נפעמתי כל פעם מחדש, מכוח ההנהגה, מהאומץ להוביל ולקבוע את כיוון הזרם לא תמיד לפי המיינסטרים, ההבנה השקטה והכובשת, שהתבטאה במבט זך, לכאורה תמים! ותמיד החלטי וברור. מחדרו יצאת, ברור ומוחלט! ללא ספקות או שאלות המשך, ובירורים לעתיד. הנהגה ברורה.

אשד מילים, מליוני אותיות, עוד יכתבו על קברניט הדור זצ״ל. על אורחות חייו הסגפנים, על עומק פיקחותו וירידתו לפרטי פרטים בשניות. ההבנה המוחלטת, האומץ לשאת בעול הציבור ולהחליט עבורו, עבור עתידו ולחרוץ גורלות בעקימת שפתיים. המשא הענק, לא הכפיף את הכתפיים הצנומות של הגוף הקטן עם הלב הגדול. החיוך היה שווה לכולם, מקטן ועד גדול. מהחלטה על גורל הקואליציה והממשלה ועד להיכן ילך הילד או הנערה ללמוד. שידוך, ניתוח, או סתם ברכה או שאלה שנועדה בכדי לחזות בצקון פניו הזורחות ולהיות בבית פנימה.

הכרותי את מרן התחילה לפני כ15 שנה. לא הסכמנו עם הבן לאן ימשיך לאחר הישיבה קטנה. לאחר שהתקבל לישיבת הדגל, אליה נשואות עיני כולם, החליט הבן ללכת לישיבת תושיה שבתפרח. ״מדרום תצא תורה״. ראש הישיבה קטנה יעץ לנו ללכת דווקא להרב שטיינמן, כי הרב ממליץ לשמוע בקול ההורים!!.
נכנסתי לדירה דלה וסגפנית, המתנתי במרפסת רגע קט, גדול הדור יצא מחדרו, הביט בי במבט מבודח ושאלני לרצוני. שאלתי את השאלה בצורה שתביע את רצוני האישי בצורה הכי ברורה! ראש הישיבה שאל את הבן, מדוע לא לשמוע בקול ההורים! הבן ענה: כי שם אצליח יותר! ראש הישיבה נטל את שתי ידי בשתי ידיו הטהורות ואמר: ״ילך לאן שליבו חפץ ושם יצליח״. וב״ה, החלטה בניגוד לרצוני דאז, שהיום אני מודה לה בכל ליבי ומאודי. החלטה ששינתה וקבעה גורל ועתיד. מכאן הכל היסטוריה, מי שמכיר יודע.
בהזדמנות אחרת נכנסתי עם עוד עסקנים והורים ספקניים לגדול הדור בקשר לפתיחת סמינר חדש. נגד כל ראשי הסמינרים הקיימים שהפעילו לחץ כבד, פסק מרן את פסוקו. בחיוך האופייני, תמה, ״פתאום יש להם מקום והם רוצים את כולן״? הוא חיזק את ידינו, אימץ את ידי הצוות החדש שנבחר, סיפר אנקדוטות מבית יעקב של שרה שנירר! והסמינר קם. ראש הישיבה זצ״ל לא הלך נגד הזרם, ראש הישיבה קבע את כיוון הזרם. הזמן הוכיח את רוחב דעתו ושמשמיים הצליחו וסייעו בדרכו. בבחינת ״צדיק גוזר והקב״ה מקיים״.

פתו חריבה, מזונותיו מועטים, דירתו דלה, חדרו צנוע, מיטתו סגפנית, אפס עולם הזה. גוף צנום שדוף, כל כולו עור עצמות, אך עם עיניים זורחות מפיקות טוב לב, אהבה וחמלה, לב ענק ומוח חד ומחודד. משא הדור כולו, פשוטו כמשמעו לא מכופף הכתפיים, לא מנמיך הגו. כזה היה ראש הישיבה של כולנו.

לפני כשנתיים השתתפתי בברית קודש שנערכה בחדר ההמתנה בביתו, לנכד אחד ממקורביו. ראש הישיבה כובד בסנדקאות, התינוק הזעיר התאים במידותיו לגוף הזעיר של הסנדק. ראש הישיבה היה חלוש מאד. אחד מבאי ביתו גדל מימדים, עטף את ראש הישיבה מאחור בזרועותיו ועזר להחזיק את התינוק בבטחה בעת הברית. מחזה סוריאליסטי לחלוטין. הדירה הקטנה לא איפשרה להזמין נשים לברית חוץ מהיולדת, הסבתא והאחיות. בדרכו חזרה לחדרו, מדדה בקושי רב, הפנה ראש הישיבה את מבטו אחורנית ואמר חלושות כשבת צחוק מאירה את פניו: תקחו מהעוגות הביתה גם לנשים, שגם הם ירגישו חלק מהברית!! זה היה האיש. הוא חשב על כולם ועבור כולם. בכל עת ובכל זמן.

הקלישאה ״חבל על דאבדין ולא משתכחין״, הולכת לקרום עור וגידים ולקבל ממשות. בפטירתו ראש הישיבה נועל תקופה. ״האחרון שהיה שם״, בדור דעה של לפני המלחמה ומצודתו הייתה פרושה כאן. בן 104 שנים היה ראש הישיבה, ונפטר לפני זמנו. אנחנו נשארנו יתומים בלי אב. ההנהגה תעבור לידים איתנות, גדולי ומאורי ישראל, יטלו העטרה וישאו במטלה, זה לא יהיה אותו דבר. ברוך דיין האמת.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!