דחיינות - קווים לדמותה ודרכי התמודדות

רציתי לפתוח עם דוגמאות לדחיינות אבל יש בכך בעיה. סוגי הדחיינות הם רבים ומגוונים מכדי לדגום אותם, אך באופן כללי ניתן לומר כי בקצה הרצף נמצא את הדחיינות המתמשכת אשר עלולה לגרום למוגבלות של ממש, ואשר בדרך כלל היא נובעת כתוצאה מדיכאון והפרעת קשב וריכוז עם או בלי היפראקטיביות, ולעיתים אף מלווה בחרדות. אבל עד השלב הזה ניתן למצוא סוגי דחיינות חמורים פחות, למשל: אדם עם דחיינות ללא מרכיב של חרדה הדוחה מטלות למחר ומבחינתו "תמיד נשאר מחר", או סטודנט הדוחה מטלות פעם אחר פעם עד שמצטברות לחובתו ערימת מטלות שנהפכות לבלתי אפשריות מבחינתו.

בשורות הבאות נעסוק דווקא בדחיינות "הפשוטה", הלא מורכבת, זו שאין בה את מרכיב החרדה הנראית לעין, אך זאת שיכולה לגרום לכך שהאדם יפיק מעצמו מעט מזעיר מהפוטנציאל הטמון בו.

והנה קווים לדמותו של הדחיין הפשוט:

הוא בשנות העשרים המוקדמות לחייו. הישיבה הראשונה שלמד בה הייתה אחת מהישיבות ה'נחשבות' בעולם התורה. בישיבה זו, בסוף כל שבוע, התקיימה בחינה כוללת על כל הסוגיות הנלמדות באותו שבוע – בקיאות ועיון. הוא ידע הכול! או לכל הפחות הוא חשב שידע הכול או שאם נדייק יותר- הוא שכנע את עצמו שהוא יודע הכול ולא צריך לחזור, ואז הגיע הכישלון. כישלון ועוד כישלון ועוד אחד, ובסוף, כאשר היה צריך לעלות לישיבה גדולה, גילה כי הישיבות עליהם 'חלם' לא ששים לקבלו. מחוסר ברירה נאלץ להתפשר ולהירשם לישיבה אשר איננה מתאימה למידותיו וליכולותיו האמתיים. היום הוא בן 22, מעביר את ימיו ולילותיו ללא דאגות אך גם ללא הישגים משמעותיים וללא מעש. כל החלטה שהוא מקבל על עצמו מתנדפת לה עוד בטרם החל לחשוב איך הוא עומד בה. אתמול הוא אפילו החליט שהוא "ממחר קם לתפילות" אבל בבוקר הוא גילה שאין לו אפילו שעון מעורר.

"מה עושים?" הוא שואל, "האם נגזר עליי לכלות את ימיי ולילותיי בחוסר מעש תוך נקיפות מצפון ואכזבות?"

סביר להניח שכל אחד מאתנו מכיר לפחות אדם אחד שמתמודד עם הקושי המתואר לעיל בווריאציה כזו או אחרת.

האם יתכן שאדם מאוד רוצה להשיג משהו והוא לא יכול להשיג אותו רק בגלל הדחיינות? או במילים אחרות, האם דחיינות יכולה להוריד מוטיבציה, ואם כן, אז האם יש תקווה בכלל? איך זה שאצל הדחיין המחר הוא גם לא בעוד יומיים? ואיך בכלל ניתן לעבוד על דחיינות?

דחיינות התנהגותית:

אז ראשית, נבדיל בין 'חוסר מוטיבציה' ל'דחיינות' כי גם אם נפתור את בעיית הדחיינות, אם רמת המוטיבציה תישאר נמוכה, כמובן שלא תהיה לכך שום משמעות ולא נראה כל שינוי בהתקדמות.
מוטיבציה פירושה 'הנעה', שהיא בעצם הכוח שמניע את האדם לפעולה. האדם מטבעו לא אוהב לעבוד קשה ומעדיף לשכב במיטה או לשבת על ספה נוחה. הדבר היחיד שיכול להקים אותו מאזור הנוחות שלו הוא, רצון אחר וחזק דיו שמנוגד לרצון הבסיסי של לא לעשות כלום ושבכדי להשיג את הרצון הראשון נדרשת מצדו פעולה.

כאשר אדם מזהה בעצמו חוסר מוטיבציה ודחיינות יתר, צריך קודם כל לעבור תהליך בנושא המוטיבציוני ורק לאחר מכן לטפל בנושא הדחיינות.

איך מניעים את המנוע?

לשם כך נעזר ב"גישה המוטיבציונית" של רולניק ומילר. הגישה המוטיבציונית מניחה כי "אדם אחד לא יכול לגרום לאדם אחר להשתנות, אלא נחוץ תהליך פנימי עמוק ויסודי בכל מה שקשור לערכיו ויעדיו של האדם" (רולניק&מילר 1991).

לכל אדם ישנם ערכים, גם אם הם רדומים ושא לא באים ליטי ביטוי. ערך הוא סובייקטיבי לגמרי. ישנם אנשים שהערכים שלהם הם כבוד או כסף. ישנם כאלו שהערך הגדול מכולם הוא לימוד תורה וקיום מצוות וכדו'. המטרה הראשונית היא למצוא את הערכים בהם מאמין האדם שלפנינו ולאו דווקא את אותם ערכים שאנחנו מאמינים בהם, משום שלעולם לא נצליח לעורר מוטיבציה באחר אם הערכים שלנו. לעיתים האדם זקוק למורה דרך אשר יברר אתו יחד מהם הערכים בהם הוא מאמין ושבשבילם שווה לו לקום מהספה אך בכל מקרה נדרש בירור פנימי ויסודי בעניין.

לאחר שהאדם מזהה מהם הערכים המנחים אותו נעבור לשלב של חקירה ובירור- אלו מעשים שעושה אותם, או לא עושה אותם, כיום, יכולים לדור בכפיפה אחת עם ערכים אלו, ואלו מעשים מנוגדים אליהם. למשל, נער שאוהב ספורט אבל שותה או מעשן, או אדם שרוצה שילדיו 'יעשו לו כבוד' והוא משתמש בחינוכם בכלים שמשפילים אותם. ברגע שהאדם מתחיל להתבונן בכך מתחילים לצוץ ניצני 'שפת השינוי'.

לעיתים, השלב הראשון בהנעת המוטיבציה הוא להתחיל 'לפנטז' איך אני רואה את עצמי בעוד כך וכך שנים? באיזה מעמד חברתי, אישי או תורני אני רואה את עצמי. ולאחר מכן לבדוק האם ישנה הלימה בין השאיפה למעשים או לחוסר המעשים שעושה כיום.

אוקי, הגעתי לשלב שאני מאוד רוצה לעשות אבל אני שוב דוחה הכל! מה עושים?

צריך לדעת שהנושא של הדחיינות לא תמיד קשור לרמת המוטיבציה. דחיינות היא קושי בפני עצמו וצריך להתמודד אתו ללא קשר למוטיבציה כזו או אחרת. אך ללא הפלטפורמה של המוטיבציה לא ניתן לעבוד על הדחיינות מכיוון שאם אין הנעה לא קיימת היכולת לשנות דפוסים.

בכדי להבין את מרכיבי הדחיינות ננסה לרגע להמשיג אותה דרך ההתמודדות בקרב האדם הרגיל; הלא כולנו, במקרים מסוימים, דחיינים. כשזה מגיע למילוי טפסים והתחלת תהליך בירוקראטי בביטוח הלאומי רובנו נדחה את זה לזמן כזה או אחר עד אשר אין ברירה ואז אנחנו מתעשתים ועושים את מה שנדרש (לפעמים זה מלווה בעצבים רופפים). מה קורה בעצם בשלב שבו אנחנו מחליטים לדחות את הפעולה ולמה אנחנו עושים זאת?

כאשר מוטלת לפתחינו מטלה גדולה ומסובכת אנחנו לא יודעים מאיפה לתקוף אותה. כל כך הרבה פרטים שאת חלקם הבנו ואת חלקם לא ממש. לא ברור לנו מה למלא מתי, למי לשלוח ולאיזו כתובת וכו וכו וכו.. כל הפעולות הנדרשות יחד הופכות לגוש אחד גדול וכבד, או אם תרצו: "מחסום בירוקראטי מאיים", ואז אנחנו בוחרים לדחות את זה או במילים אחרות לא לעשות כלום. לעיתים אנחנו נדחה את זה שוב ושוב ובמקצת מהמקרים יכול לקרות שנפסיד כסף בגלל הדחייה הזו.

אז אצל האדם הממוצע זה קורה בעניינים בירוקראטיים או מטלות גדולות ומורכבות שנהפכות לגוש אחד גדול ומייאש. אצל הדחיין הכרוני אותו דבר קורה כמעט בכל פעולה. אם צריך לחזור למבחן, אזי זה לא אומר שצריך רק לחזור למבחן אלא זה מתחלק לרשימה ארוכה של מטלות שנהפכות לגוש גדול שמייאש אותם מלכתחילה; למשל, לחזור למבחן זה אומר שבשיעורים אני צריך לרשום את הנלמד (שזה עצמו מתחלק לכמה; להכניס בערב את כלי הכתיבה לתיק, לדאוג למחברת מתאימה, אם לא הספקתי הכל בשיעור אז לבקש ממישהו את המחברת שלו ולהשלים, ועוד ועוד), לקבוע עם חבר ללמוד (להחליט עם מי הכי מתאים לי ללמוד, להתקשר אליו, להגיע אליו בזמן וכו), כאשר הגיעה השעה לצאת אל החבר, לדאוג שכל החומר יימצא אצלי בתיק, לתכנן את הזמן שלא אאחר לחברותא וכו. כל זה נהפך לגוש אחד גדול- ממש כמו הבירוקרטיה בביטוח הלאומי ואז אני דוחה את כל ההתעסקות סביב החזרה למבחן ולכן אני לא מסכם ולא דואג להשלים ולא קובע עם חברותא ובעצם לא עושה כלום.

חלוקה לחלקים קטנים:

דרך ההתמודדות עם הקושי המתואר תהיה (אין הכוונה בדחיינות פתולוגית אלא דחיינות התנהגותית אשר לא מלווה בחרדה- כאמור) לחלק כל משימה לתתי משימות מבלי להתייחס לפעולה השלמה. למרות שזה נוגד את האינסטינקטים שלנו, הדחיין נדרש להתמקד בתת המשימה ולהשלים רק אותה. גם אם ימצא את עצמו ממלא תת משימה אחת, מה שלא יגרום לו להצליח במבחן, ידע כי הוא נמצא בתחילת תהליך השינוי והיציאה ממצב הדחיינות- הוא התחיל בפעולה מידית! הוא כבר לא דוחה. אם החלוקה לתת פעולה לא גרמה לעשייה, אזי נדרש בירור קצר האם קיים עדיין חוסר מוטיבציה או שמה חילקנו את הפעולה לחלקים יותר מדי גדולים - א"כ, לחלק את תת הפעולה לעוד שני חלקים, עד אשר הפעולה תהיה ישימה מבחינתו.

זכרו: השינוי מתחיל בצעדים קטנים ולאו דווקא בפעולות גרנדיוזיות.

בהצלחה!

יצחק יונה ı יועץ חינוכי מוסמך ı עוסק בפסיכותרפיה קוגניטיבית התנהגותית ı מנחה הורים ı דוא"ל: [email protected]

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!