פינת פאר: ועל הנסים - הגיבורה שנשרפה קמה לחיים

נפגשנו במחלקת שיקום. הזמינו אותי לטיפול העצמה לאישה במצב נפשי קשה.

"זה התחיל בבוקר של אמא לחמישה ילדים קטנים. בעלי היה בתפילה, ואני התעוררתי כשאני מריחה ריח שרוף. שרוף חזק. כולם עוד ישנו שינה עמוקה, חשבתי שאני בתוך חלום כשראיתי להבות של אש מכיוון המטבח. הבגד שנפל על החימום שדלק, גרם לבית שלם כמעט להעלם. הילדים היו בחדר ליד, צרחתי כמו שמעולם לא צרחתי.

אלוקים! תשאיר לי אותם בחיים! בבקשה...

הבית היה ענן עשן אחד ענק, לא ראיתי כלום. הבכי והשיעול של הקטנה עורר אותי מההלם שקיבלתי. הרגשתי את המחנק עולה לי לראש. הייתי אני לבד מול המון להבות שמתפשטות במהירות ושורפות כל חלקה טובה בבית המושלם שלי.

התעוררתי מההלם, נכנסתי לחדר הילדים והוצאתי אותם אחד אחד מכיוון החלון אל החצר. התינוקת שהייתה בחדר האחרון צרחה ללא הפסקה ,לא ידעתי מה לעשות. ביקשתי מאלוקים תן לי כח לעוד אחת בבקשה. כולם בחוץ, תן לי כח להציל גם את הבובה הקטנה שלנו. אין לי מושג מאיפה קיבלתי את הכוחות, רצתי בתוך הלהבות השורפות וזרקתי גם אותה החוצה לחצר. הילדים היו מחוץ לבית ואז הרגשתי חום חזק.

חום שגרם לי להרגיש למעלה. חום שהכניס אותי להרגשה של כאב ללא יכולת לזוז. הלהבות נדבקו לי לבגדים והחלו לשרוף אותי ללא רחמים. ההרגשה היתה שמכאן הדרך למעלה קצרה. אמרתי וידוי תוך כדי שאני מנסה לכבות את הלהבות שדבקו בי.

ביקשתי מאלוקים בשניות האחרונות שיתן לי לחיות למען ילדיי, למען בעלי, למען המשפחה. ואז התמוטטתי. הכאב היה גדול ולא היתה אפשרות לברוח.

התעוררתי כאן לאחר שנלחמו על חיי במשך שעות בטיפול נמרץ במצב אנוש. בעלי היה שם ברגע שהתעוררתי. הוא צרח בשמחה ,"היא פתחה ת'עינייים, היא התעוררה". ואני לא הבנתי על מה הוא מדבר ואל מי. הצוות קפץ לכיווני והתחיל לטפל בי. מרוב כאבים התעלפתי שוב בפעם המי יודע כמה. שבוע שלם נלחמו על חיי, ואני חצי למעלה וחצי למטה.

התעוררתי שוב ושוב למציאות שגרמה לי לרצות לישון לעולם. הפנים והגוף היו במצב של גועל. לא הרגשתי אישה, הרגשתי גוש תחבושות ללא יכולת להזיז יד או רגל. הדיכאון התחיל להיכנס אלי בצעדי ענק. לא פעם שאלתי את עצמי ואת הסובבים אותי, למה דווקא לי, איפה מידת הרחמים ?כולם ניסו לענות לי תשובות על אמונה ואני לא רציתי לשמוע. הייתי עמוק בתוך התסכול.

ביקשתי מראה מאחת האחיות והיא התמהמה מלהביא לי .לא הבנתי למה.
ביקשתי מבעלי מראה והוא הביא לי עם ידיים רועדות. הסתכלתי במראה וקיבלתי הלם של החיים שלי. "זו לא אני" צרחתי לבעלי. "זו לא אני, אתה שומע"??
ראיתי את בעלי עם דמעות בעיניים. אזרתי אומץ והסתכלתי שוב, ואז ראיתי אישה מלאה תחבושות ופרצוף קטן מעוך עם כוויות וצלקות. התפרצתי בבכי מטורף. המחלקה כולה היתה על הרגליים. "אני לא רוצה לחיות, לא מעוניינת בחיים שכאלה". כולם ניסו להרגיע אותי ללא הצלחה.

בעלי הרגיש חסר אונים. הגוף היה עטוף כולו בתחבושות, הייתי רחוקה מלהיראות אישה. במשך חודש לא רציתי לראות ולשמוע אף אחד. פשוט לא להיות...

"איך מתמודדים עם הבושה "?שאלה אותי יהודית.
"אני נגעלת מעצמי, את מבינה"?
"איך מתעוררים לעולם שכולו תחבושות וכאבים"?

חיבקתי את יהודית חיבוק חלש, בגלל שהכל היה לה כואב. דיברנו על הנס הגדול, דיברנו על הבעל, הילדים והמשפחה שאוהבים אותה כמו שהיא - עם התחבושות וכל המוגלה. העצמנו את הכח שיהודית קיבלה והצילה בגופה חמישה ילדים. סיכמנו שחיצוניות זה דבר חשוב אך מול הבריאות והחיים זה מתגמד. נתנו ליהודית את הכוחות לאט לאט לחזור ולתפקד בשיקום למענה ולמען המשפחה. אחרי המון שיחות ירדנו למטה לטייל בשיקום. המבטים הראשונים גרמו לה לברוח חזרה לחדר. בכל פגישה יצאנו עוד קצת ועם הרבה אומץ לכיוון אנשים שהיו המבחן שלה מול הבושה.

יהודית שיתפה פעולה מפגישה לפגישה ועם המון חששות לגבי ה"מה יגידו". יהודית הבינה מיום ליום כמה זכות היתה לה ולילדים בכך שניצלו. במשך עשר פגישות כאן בשיקום, יצרנו את החשק "לחיות מחדש", עם התחבושות, עם הכאב. גרמנו ליהודית לתת לעצמה פייט ענק מול ההתקדמות המהירה .הפיזיותרפיה גרמה לה לפעמים ליפול לייאוש ואז ישר התעוררנו שוב להבנה שהיא אמא לילדים ואישה לבעלה.

הדגשנו שהיא הלב של הבית, הרגשה שנתנה לה את הכח לעוד טיפול. שמחתי לראות מהצד זוגיות אמיתית של אהבה בכל מצב. הקושי מול החברה היה הקושי הגדול ביותר של יהודית. היא לא הסכימה שיבואו לבקר במשך חודש שלם. אט אט הצלחנו לתת ליהודית את ההרגשה שהיא מושלמת ככה כמו שהיא עם הצלקות.

אלוקים עזר לכולנו, ועם המון כוחות ותפילות, יהודית חזרה לעצמה ולחיים בכל הכח.
גרמנו ליהודית במקביל לעשות את כל הטיפולים הפיזיים והנפשיים מרצון. הדגשנו שבשביל להתקדם צריך להמשיך ולהילחם מול הדיכאון והייאוש. יהודית הצליחה ובגדול. לא, היא לא רצה ברחובות, היא עדיין סביב תחבושות וכאבים, ולמרות הכל היא בחרה בחיים.

חיים של הודיה, חיים של מלחמה מול הייאוש. חיים של רצון עז להצליח, חיים של תקווה ואמונה.

אז אם אתם רואים מישהי מצולקת, אין צורך לשאול שאלות.
תנו לה הרגשה של גיבורה.
היום יהודית מוסרת שיעורי אמונה וביטחון. כן, עם הצלקות ובגללן.
תנו לה כבוד, מגיע לה.

ועל הנסים, כבר אמרנו?

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!