כך נגרום לנוער להתחבר אל לימוד הגמרא

לפעמים הלב שלי צמא לקצת קדושה, קצת אור, קצת אידישקייט. הניגון מעורר את הלב, אבל מה נותן את המזון לנשמה? בסופו של יום, אין כמו דף גמרא, שמחזיר את החיות לנשמה. לא יודע למה. לא קומזיץ, לא גיטרה, ולא ספר חיזוק. דף גמרא מתוק. איך שר אהרן רזאל: ״אמרו לי סע לאלסקה, קח שם בית לקירוב רחוקים, זה צו השעה, זה מה שהדור צריך - חוויות וריגושים, אמרו לי בוא עם גיטרה, הדלקנו נרות, יושבים ושרים ניגונים. אבל אני קבעתי את מושבי בבית המדרש״. לא, שלא תיטעו. הוא לא באמת עזב את הגיטרה, והוא עדיין שר, מנגן, מלחין ומופיע בכל העולם, אבל הוא מבטא את רגשי ליבו אל דף הגמרא. משהו קדוש, משהו מעבר לשכל ולהגיון, משהו שמזין את הנשמה ועושה לה טוב. לפעמים אני יכול לפתוח גמרא ולהתחיל לבכות כמו ילד. זה קורה לי בדרך כלל אם לא פתחתי דף גמרא כבר זמן גדול מדי. למה הלב בוכה? לא יודע. אולי בגלל מה ש'בעל התניא' אומר באמת, שיש בתורה משהו מאוד אלוקי. הוא אומר שמכיוון שהתורה זהו השכל האלוקי, וזה נכנס אל תוך המוח האנושי, הרי שיש כאן מפגש ענק ומאחד בין האדם לאלוקים, יותר מתפילה שהיא התקרבות ולא התאחדות ממש. אולי זה בגלל זה. לפעמים אני חש שמאחורי כל מילה בגמרא יש דמעה, יש עומק, עומק של אהבה ואחדות. אני לא כל כך יודע איך להסביר את זה.

פעם עשיתי שיר על איזה סוגיה בגמרא, ״מיגו להוציא״. זה היה יום לפני פורים, לפני כמה שנים. פגשתי שם בדברי הגמר: "אמר ר׳ אבא, מתוך שאינו יכול להישבע - משלם". כתוב היכן שהוא ב'תוספות' באיזה מסכתא, שכשחז״ל למדו גמרא, הייתה אש רוחנית גדולה בוערת סביב בית המדרש. הלב שלי יכול לדמיין את זה קצת, לא השכל. אז כשאני פוגש את דברי ר׳ אבא, אני מרגיש שר׳ אבא בכה עד לב השמים ואמר את הדיבור, כי בכל דיבור יש גם עומק אינסופי של חיבור ואחדות. אז בשיר אני שר: "אמר ר׳ אבא, האט ר׳ אבא געוויינט, אוי האט רבי אבא געוויינט (בכה רבי אבא, אוי כמה שהוא בכה), מתוך שאינו יכול להישבע משלם". כשאני שר לפעמים את השיר, אנשים שואלים אותי למה ״בכה ר׳ אבא״, איפה ולמה, האם בגלל שהאדם ההוא יצטרך לשלם כמו שהוא פוסק שם בגמרא? אבל איך הם לא מבינים. הוא בכה בגלל שהוא בכה על כל מילה. כי בכל מילה יש אור, ואור זה אומר אחדות אינסופית, אהבה אינסופית. זה כמו לטבול באהבה ובאור.

השבוע הייתי בהתוועדות י״ט כסליו, יחד עם ידידי ר׳ מרדכי גרנביץ, יוצר מוזיקלי חרדלני״ק עם נפש גדולה, שהעתיק מגוריו מחברון להרצליה, וגר עם שכנים שמצביעים ׳מרצ׳ ותורמים ל׳בצלם׳. שם הוא מפיץ את האור והאהבה שלו לעם ישראל. אז שרנו שירים קצת וסיפרנו סיפורים. סיפרתי שם סיפור שקרה לי לפני הרבה שנים בהיותי בחור צעיר. הלכתי לכותל המערבי בשבת בבוקר, ורציתי להיכנס למתחם הכותל, אך ראיתי שם את השער החשמלי ולא ידעתי אם מותר לעבור שם בשבת. עמד שם חייל יהודי מתוק, לא שומר תורה ומצוות, אולי בן 25, וביקשתי ממנו שייתן לי לעבור בצד. הוא אמר לי שהוא לא יכול לתת לי לעבור שם. אמרתי לו שאני מסתפק אם מותר לי הלכתית. אבל הוא אומר לי שחוקית אסור לו לתת לי לעבור. בסוף הוא אומר לי, תשמע, אתה יכול לעבור דרך ה'באטרק', השוק הערבי הזה בעיר העתיקה. אמרתי לו שאני לא יכול לעבור שם בגלל שמירת עיניים. "מה זו שמירת עיניים?", שואל אותי הבחור. ראיתי בעיניו שהלב שלו רוצה לשמוע משהו. התחלתי להגיד לו את כל מה שזכרתי מהתורה ומחז״ל. כתוב בתורה: "קדושים תהיו כי קדוש אני ה׳". יהודי צריך להיות קדוש. ליהודי יש געגוע לקדושה, לחיבור עם בורא העולם, ליהודי יש נשמה אלוקית. חכמינו אומרים "קדש עצמך במותר לך", כך זרקתי לו כל מה שזכרתי. אביי, רבא, רב פפא. אבא שלי סיפר לי שאמר לו פעם אחד מגדולי המחזירים בתשובה, שהדיבורים שמקרבים את אחינו לתורה ומצוות הם לא התשובות לשאלות שהם שואלים, אלא הדיבורים של חז״ל שהם אומרים תוך כדי, שזה חודר לנשמתם ומביא להם איזו תחושה של קדושה, וזה מושך אותם חזרה אל חיק היהדות.

אז באותו רגע שאני מדבר אל החייל ההוא שעמד שם, אני פתאום מבחין שעיניו מתמלאות ומצטעפות ברגש, אולי אפילו נעשו לחות. הוא מקשיב ומקשיב, וליבו פתוח כאולם להקשיב עוד. בסוף הוא אומר לי: "תשמע, תעבור בצד, אבל כשאתה חוזר לכאן, אנא ממך, תחזור להמשיך ללמד אותי את הדיבורים הקדושים הללו שאמרת לי, מהתורה, אביי ורבא". געוואלד. הסיפור הזה הכה בי אז. זה היה אולי מהמפגשים הראשונים שלי עם יהודים שלא נראים כמוני. ראיתי פתאום את הצימאון, את ההשתוקקות. אמרתי לצעירים שם בהתוועדות: "חברים, לפעמים אנחנו שוכחים איך ללמוד את התורה הקדושה. אנו לומדים בגלל המערכת או בגלל מישהו או משהו, אבל אנחנו חייבים לפתוח את הלב וללמוד רק בגלל הקדושה שיש בגמרא. אם אנחנו לא באים עם המודעות הזאת אל דף הגמרא, לחוות את החוויה האלוקית הטוטלית הזאת, אז זה גם לא קורה. ברור שזה עדיין משפיע על הנפש, אבל לא באותה רמה כלל, לא ברמת המודעת של האדם. אמרתי להם שאולי שכחו לחנך אותנו איך ללמוד, שהבעש״ט שנא את מה שלימדו אותו במערכת וברח אל היערות לפגוש את אלוקיו לבד, מתוך הנשמה שלו, ושאנחנו חייבים קצת להתרחק ממה שאולי לימדו אותנו שאוי ואבוי לו למי שיעז לא ללמוד, ולפנות רק אל הלב הפנימי, ולחפש מתוך החיפוש הפנימי העצמאי את האור שנמצא בכל מילה מהגמרא. טוב, אולי יכולתי לומר את זה יותר בדרך של אהבה ולא בצורה כזו של שלילה, אבל הרעיון הוא כל כך אמת ונכון. המסגרת חשובה מאוד, אך אנחנו חייבים לפתח את הכישורים הרוחניים שלנו, איך ללמוד מתוך חיבור עם העצמה הרוחנית של התנאים והאמוראים.

אבל לפעמים אני שואל את עצמי את השאלה. לכאורה הרי גם בעולם הישיבות נותנים שיחות מוסר על חשיבות קדושת התורה, ובמיוחד בישיבות החסידיות שמעיינים בספרי חסידות, ולומדים על כך שהתורה היא אלוקית ונכנסת לשכל האנושי והאדם מתקדש על ידי כך, אז למה עדיין הלימוד הישיבתי זכור לי כחוויה אינטלקטואלית ולא כחוויה רוחנית נשמתית, משהו שנותן תעופה לנשמה, 'היי' רוחני כזה? איפה אנחנו נתקלים? התשובה מורכבת, כנראה, משתי סיבות: הסיבה הפשוטה היא שצריך ללמד את הנוער שלנו על רוחניות. אי אפשר לדבר על כך שהתורה היא אלוקית והאדם נהיה מחובר עם משהו אלוקי, כשלא מתעסקים ומפתחים את החוש הרוחני של האדם. זה לא מגיע מאליו. אבל על כך כבר דיברנו וכתבנו פעם. אך הסיבה השנייה היא, בגלל צורת הלימוד של הישיבות את דף הגמרא. אנו מתעסקים רק עם הפן הלמדני של הסוגיה. יש התעלמות מוחלטת מהחלקים האחרים של דף הגמרא. החלק העיוני-למדני של התלמוד הוא אמנם החלק העיקרי בלימוד התלמוד, אך לא הבלעדי. כשמתמקדים רק בחלקים אלו ומדלגים על היבטים נוספים שאפשר וצריך ללמוד איתם, מפספסים את החיבור העצמתי יותר אל הקדושה של דף הגמרא. למה הכוונה למשל? להלן אמנה שלושה היבטי לימוד נוספים שאנו מפספסים אותם, בלימוד התלמוד בעולם התורה.

1) ההיבט ההגותי (פילוסופי). למדתי השבוע קצת דף היומי. לא תמיד יש לי את הזכות ללמוד את הדף היומי, אבל אם אני מחליט ללמוד - אז אני לומד את הדף היומי של ׳היום׳. בלי קשר לכך שלא למדתי את הדפים לפני כן, ואולי לא אמשיך למחרת. היום אני מתחבר עם הלימוד של עם ישראל וזהו, שהרי הלימוד שלי הוא בעיקר בשביל להתחבר, להיות שם, אז מה אכפת לי מה היה אתמול ומה יהיה מחר. תכל׳ס, השבוע במסכת 'שבועות' למדתי את דף ו׳, בו מדברים בעיקר על הלכות נגעים, ובסוף גם על הלכות קרבנות. הגמרא מדברת שם על אחד שנכנס למקדש בטומאה שלא בידיעה, שהשעיר הנשחט ביום הכיפורים מכפר עליו ומגן עליו מפני הייסורים עקב עוונותיו. אני יודע שבישיבות לא היו שואלים את השאלה הזו, אבל לי תמיד עלתה השאלה הזו: איך זה שאם אני שוחט קרבן זה מכפר עלי, האם הדבר הזה הוא הגיוני ומוסרי? אז פעם גיליתי את הרמב״ם שכתב ב׳מורה נבוכים׳ שכל עניין הקרבנות זה רק בגלל שפעם היו שוחטים ילדים לעבודה זרה, והתורה הרי אסרה על כך, ולכן הייתה חייבת לתת תחליף לנוהג זה בגלל שהאדם לא אחז עוד בדרגה כזו של להימנע לגמרי משחיטת בעל חי. כמובן שהרבה חולקים על קביעה מעניינת זו של הרמב״ם, אך זוהי דעתו. כאן למעשה אנו מגיעים בכלל אל כל סוגיית ה״צמחונות״.

האמת היא שאין כמעט פעם שאני אוכל בשר או דגים ולא חושב על כך שכמו שהאריה טורף את הכבש, כך אני אני צד עופות ודגים, מוריד להם את הראש ופשוט אוכל אותם. טוב, אני יודע שהנושא כבר דובר, ונכתב עליו לא מעט. לא מזמן פגשתי לראשונה את דברי בעל ספר ׳העקרים׳, רבי יוסף אלבו, אחד מאחרוני הראשונים, שכותב שזה שהתירה התורה לאכול מאכלי בשר, זה מראה על נפילה רוחנית של העולם וזהו איננו האידאל ששם אנו צריכים לשאוף אליו, זו היא איננו הצורה של עולם מתוקן. הרב קוק זצ״ל הלך עם זה וכתב לאור זה את מאמרו על הצמחונות. אז האם כשמשיח יבוא לא יקריבו שוב קרבנות? והרי הרמב״ם כותב שכן יקריבו קרבנות בבית המקדש השלישי? אז על כך כתבו בספרים אחרים שזה רק עד שלב מסוים בהתקדמות גאולת העולם. בשלב מאוחר יותר, כאשר תגיע האנושות להתפתחות רוחנית ראויה, יופסק עניין הקרבנות וגם בכלל אכילת הבשר. אז האם תופעת הצמחונות בדורנו מראה בעצם על התפתחות ראויה של הבריאה, או שמא זו היא סתם צביעות של אנשים שאולי חומלים פתאום על בעלי חיים כאשר עוד לא פיתחו חמלה מספיקה אל בני אדם כמות שהם? קיצער, סוגיה מורכבת. האם סוגיה כזו אנו פותחים לפעמים מתוך לימוד הגמרא? לא, זה לא קורה. כהנה יש המון סוגיות המצריכות הבנה עמוקה של ההיגיון שמאחורי הדברים. ארבע מיתות בית דין, הריגת עמלק, ולמעשה גם כל דיני התורה המסועפים, דיני גנבה וגזלה, נזיקין, הלכות שבת ויום טוב וכן הלאה. נושאים אלו קשורים עם הסוגיות ההלכתיות, לא עם אגדות חז״ל הפזורות ברחבי התלמוד. אך בסוגיות תלמודיות אלו, ההתמקדות העיקרית היא בפן העיוני-למדני, ולא בחלק העיוני-פילוסופי, ברור עומק טעמי המצוות וכל פרטיהן. כאשר אנו מדלגים על החלק הזה, ההבנה הפילוסופית של המצוות, אנו גורמים לאדם הלומד ללמוד מתוך ניתוק נפשי. הלומד מתרגל לכך שהשאלות האמיתיות של הלב אסורות להישאל. ברגע שהנפש מנותקת, הרי שאין לה גם היכולת להתחבר עם החלק האלוקי שבתלמוד, כי היא ניגשת מלכתחילה רק עם הגישה הלמדנית המתפלפלת בסוגיה הלימודית-הלכתית ולא מתמקדת בשאלת הלב. ברגע שהאדם בא מלכתחילה עם נפש חסומה, עם לב חסום, הרי שהוא מפספס את החוויה האלוקית שנמצאת בדף הגמרא, כי שערי הנפש, הביטוי העצמי וה׳מציאה את עצמי׳ - סגורים הם לחלוטין.

2) ההיבט החברתי (סוציולוגי). באותו דף, אנו לומדים שם הלכות נגעים. הגמרא מדברת על סוגים שונים של מראות נגעים בצבעים שונים, כאשר היא מביאה דוגמה להבדל הדרגות בין שני סוגי מראות נגעים, כהבדל שבין שבור מלכא מלך פרס, למלך רומי. שואל רב פפא את רבא, מיהו באמת יותר גדול, האם מלך פרס או שמא מלך רומי? אומר לו רבא: וכי חי הנך ביערות? פוק חזי, צא וראה מי יצא טבעו בעולם, והלוא הקיסר של רומי הינו מפורסם בכל העולם בגדולת מלכותו. רבא לא מבין איך רב פפא לא יודע מה שהולך בעולם. וכי חי הוא ביערות? ובכן, כשלמדנו את זה בישיבה או בבית המדרש, לא היינו כנראה שמים לב למשפט הזה. אבל אני כן עצרתי השבוע במשפט הזה. המשפט הזה, שהוא לכאורה רק דו שיח קל ואגבי בין שני תנאים, מלמד אותי למעשה המון על אורח חייהם והשקפת עולמם של האמוראים. השקפת עולם שאומרת שאין לו לאדם להיות לגמרי מנותק ממה שקורה סביבו. אנחנו לא חיים ביערות אלא במדינות מפותחת ופעילות, ועל כן עלינו להיות מעורבים איכשהו עם העולם, לפחות בידע. אפשר לקחת זה במינון מסוים או ללכת עם זה רחוק, אך ללא ספק יש כאן אמירה חשובה שיש לתת עליה את הדעת.

הגמרא מלאה בלי סוף באמרות כאלו, המשקפות את צורת חייהם החברתיים והשקפת עולמם של חכמי התלמוד, ושל בני ישראל בכלל בתקופת התלמוד או בתקופות מוקדמות יותר בחיי עם ישראל. הם נמצאים בעיקר באגדות חז״ל המהווים לפחות כחמישית מהתלמוד, ואוצרים בקרבם אוצרות עשירים בחכמה ובתבונה. אך ממתי אנו לומדים בכלל את האגדות בעיון? אך לא רק באגדות אפשר למצוא את צורת השקפת עולמם ואורח חייהם היומיומי של חז״ל. הם פזורים לפעמים בתוככי סוגיות שונות בתלמוד, ולפעמים במילים ספורות הנאמרות כבדרך אגב. לפני כמה שבועות למדנו למשל במסכת 'מכות' איזו סוגיה תלמודית, כאשר הגמרא אומרת שם שלפעמים אפשר לתת עונש לילד גם אם הוא לומד והולך בדרך הנכונה, בשביל לייסרו ולהעמידו בחזקה על הדרך הטובה. אני זוכר שעצרתי בקטע הזה, עם הרהורים האם הדרכה זו רלוונטית לדורנו, או שמא נשתנו הטבעים מאז, ואם כן, איך ולמה זה קרה שהטבעים נשתנו, ומהו באמת ההיגיון בסוג הנהגה כזו בתקופת התלמוד. בישיבות לא מתעמקים בסוגיות כאלו כלל, אבל אני תמיד עוצר בנקודות כאלו, כאשר אני מבחין בצורת החיים החברתיים בימי חז״ל ושואל את עצמי, עד כמה זה רלוונטי להיום, ואלו אמירות חשובות אפשר ללמוד מאורח חייהם. כאשר אני עוצר בהתבוננות מול אמרות חז״ל אלו, זה פותח לי את הנפש, מעשיר את רוחי, וגורם לי להיכנס עמוק לעולמם של גדולי עולם אלו ולהתחבר אל רוחם ונשמתם. זה מעניק לכל הלימוד גוון של רוח, של התחברות רוח ברוח, וממילא נפתחת היא הנפש כבר אל האלוקות שבדברי הגמרא.

3) ההיבט ההיסטורי. באותה סוגיה מביאה הגמרא משל נוסף להסביר את ההבדל בין שני הדרגות של הנגעים, כהבדל שבין המלך לבין ה״ריש גלותא״. ידעתי תמיד שלעם ישראל בבבל היה ריש גלותא, ראש הגולה עם מעמד מכובד של נשיא, אך האם דרגתו הייתה אכן כה גבוהה עד כדי כך שהוא היה ממש בדרגה משנית למלך? מה פשר הדבר? מה בדיוק היה הסיפור הזה של הריש גלותא ומה היו תפקידיו? האם הייתה אכן תקופה זו תקופת זוהר מיוחדת לישראל? כמה זמן התארכה תקופה זו, וממתי עד מתי? ממתי בכלל אנו לומדים היסטוריה של תקופת התלמוד או של עם ישראל בגלות. אז הלכתי ופתחתי ספרים. התחלתי ללמוד קצת על התקופה ההיסטורית של נשיאות הריש גלותא. דעות שונות ישנן על כך, כמה זמן היו להם לישראל נשיאים כאלו בבבל. לכל הדעות מדובר בלפחות כאלף שנה, מכמאה שנה לאחר חורבן בית שני, עד תקופת רב סעדיה גאון. אך יש הסבורים שזה התחיל כבר מאחרי חורבן בית ראשון, בגלות בבל, כשהריש גלותא הראשון היה זרובבל בן שאלתיאל, שירד לבבל. היהודים, בתקופת הריש גלותא, קבלו שם בבבל עצמאות לאומית של ממש, ונחשבו בבבל כממלכה מיוחדת או כנסיכות יהודית חופשית המשלמת מסים לממשלה.

ראש הגולה עמד בראש ההנהגה המדינית של היהודים בגלות בבל, והיה כאחד משרי המלכות הגבוהים. הייתה לו סמכות לשפוט את היהודים, לתקן תקנות בענייני הצבור, למנות דיינים ושופטים ולפקח על פעולתם, לפקח על תקנות השוק, המידות והמחירים. הוא היה אחראי על תיקון הדרכים, בנין הגשרים וניקיון התעלות, גביית מסים, ומתן עונשים למפרי חוק המדינה ושלום אזרחיה. הוא היה ראש השופטים בכל קהילות ישראל, והיה דן גם דיני נפשות. סמל המשרה של ראשי הגולה היה אבנט זהב מעשה רוקם שנקרא "קמרא", ומעיל משי שנקרא "מטכסא". ראש הגולה שכן בארמון הנשיאות כאחד המלכים, ומשוררים היו שרים לפניו בשכבו ובקומו. היה נוסע במרכבה כבודה "נוהרקא דדהבא", וגדוד אנשי חיל עמדו לפניו על המשמר בביתו ובחצר ארמונו, והיו מלווים אותו בלכתו. קיצער, זה היה מעניין. הייתה כמובן גם פוליטיקה בכל הסיפור הזה. לא כולם היו צדיקים וישרים, והיו סכסוכים לפעמים עם הגאונים או עם מתחריהם וכדומה, אך באופן כללי המינוי לנשיאות נקבע על ידי ראשי הישיבות של סורא ופומבדיתא. כאשר אני יושב ולומד את ההיסטוריה של עם ישראל, מתקבלת תמונה אחרת איך חיו היהודים בתקופת התלמוד ובתקופה שאחריה. זה עוזר לי להתחבר הרבה יותר עם עולמם של התנאים והאמוראים. אני גם לומד מכך על המון נושאים שהם עדיין אקטואליים עד היום בימינו. כך גם לימוד ההיסטוריה של קדמונינו בתקופת התנ״ך. כאשר אנו פוגשים בתלמוד איזה פסוק מדברי הנביאים או מכתובים, עלינו להתעמק בחיי העבר של עמנו ולהתחבר עם רוחו. ההסתכלות ההיסטורית הרחבה על חיי אבותינו בתנ״ך ורבותינו שבתלמוד, מחברת אותנו בעומק להוויית חייהם. כשהלב שלי מחובר להוויית חייהם, אזי אני מחובר הרבה יותר עמוק לחוויית הלימוד. חוויית הלימוד הופכת להיות גם נפשית, מחוברת לנפש, ולא רק משהו שכלי. ברגע שהנפש פעילה, מחוברת לרוחם של חז״ל מתוך הבנה נכונה יותר וראייה רחבה יותר של התמונה, אזי כבר נפתחת היא ממילא אל האור האלוקי, הממלא את הלב ומרים את הנפש אל על.

אם לסכם זאת כך: ישנם חמשה היבטים עיקריים ללימוד דף הגמרא. יש את ההיבט האלוקי. ללמוד בשביל חוויית ההתאחדות המוחלטת. לטעום חוויה אלוקית, לטבול באור אלוקי. זהו ההיבט הראשון והחשוב במעלה, ללא ספק. ישנו את ההיבט הלמדני, להתפלפל כפשוטו בהוויות דאביי ורבא. זהו למעשה המרכיב המרכזי בכל סוגיות הש״ס. רוב התלמוד מדבר סביבות הסוגיות הלימודיות וההתפלפלות ובסברות. יש את ההיבט הפילוסופי. ההיגיון האנושי או המוסרי מאחורי המצוות והדינים ההלכתיים המפורטים, כמובן מתוך אמונה מוחלטת בקדושת ונצחיות התורה שהיא אלוקית, אך עדיין ניתנה רשות לחקור ולידע ולהעשיר ולפייס את הנפש. יש את ההיבט החברתי - סוציולוגי, צורת אורח החיים של חז״ל והשיג ושיח שלהם בחיי היום יום. ויש את ההיבט ההיסטורי. לימוד מעמיק של ההיסטוריה של אבותינו וקדמונינו, בתקופת התנ״ך ובתקופת חז״ל.

תורת החסידות במיוחד שמה דגש על ההיבט האלוקי של התלמוד, על החוויה הרוחנית הטוטלית שבאה בעקבות ההתמסרות אל הלימוד עם כל הראש והלב. חוויה שבאה רק מתוך מודעות מלאה להתחברות זו. אך מסתבר מאוד, שכאשר הלב מתמקד רק בפן הלמדני של הסוגיה ולא בחלקים האחרים, אזי צורת הלימוד היא מלאת חסרונות, וזה מה שגם מונע באופן ניכר מלהתחבר נפשית אל הווייתם ושיחם הנפלא של חז״ל ובכך גם אל התחברות האלוקית. נראה שהגיע הזמן לתקן זאת. הגיע הזמן שלימודי האגדה המופלאים של חז״ל יפותחו בעולם התורה כראוי, ושגם כל סוגיה תלמודית - תילמד היטב בכל היבטיה. חוויה כזו, לא זו בלבד שתהיה גורמת למשיכה יתרה של הנער אל דף הגמרא, אלא שהמטרה האמיתית של לימוד התורה, קרבת הנפש אל בוראה הגדול, תושג אף הוא באופן הראוי.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!