כל מה שיש לי זה בזכות הר"מ ההוא // מוטי דסקל

"טוב מותי מחיי" זה מה שחשבתי באותן שעות רבות שביליתי לבדי, ככל שרק ניתן. לפחד שמישהו יחפש אותי - לא היה צורך. לא עניינתי אף אחד ולא הייתי חסר לאף אחד. כדי להבין איך הגעתי למצב נורא זה - אחזור מעט לאחור.

הזיכרון הראשון שלי מחיי חברה, היה כאשר קיבלתי לראשונה תשומת לב כלשהי בגלל התמרדות כנגד הרעבע בחיידר. זה היה מתוק מדי. בכל זאת מדובר בילד "סנדוויץ'", ליתר דיוק מספר שש מתוך 17, שבבית ובחוץ הוא תמיד בצילם של אחרים. כך שההרגשה הזאת מאוד נעמה לי.

ההמשך היה גרוע מאד. למשך שלוש השנים הבאות שביליתי בחיידר עשיתי כל מאמץ להיות מקובל. זה אומר תחרות יומיומית ומאמץ יומיומי, כשעל אותה משבצת מתמודדים כשלושים ילדים. קל זה לא היה.

מעמדה זו אני ממשיך לישיבה: ילד בגיל 13, שבקושי מכיר את עצמו, יוצא למסע בישיבה חסידית עם פנימיה. לבדו! מכיתתי שבחיידר לא הגיע לכאן כמעט אף אחד מוכר, ואני מוצא את עצמי לבד. מלא רצון טוב להצליח ולהיות הטוב ביותר, כאשר מאחורי אין אף אחד ומסביבי אנשים זרים.

מתחילים רצונות לחוד ומעשים לחוד, וכישלון אחד כבר מפיל אותי לקרשים. לילדים יש חוש מיוחד למצוא מי פגיע, והם הצליחו לעשות זאת בצורה מושלמת. חלק מהמאמץ להיות "א גוטער בוחער" - זה להציק וכל המרבה הרי זה משובח. שנה ראשונה בישיבה לימדה אותי אכזריות מהי.

אני זוכר את פרצופו של הר"מ כאשר אני מעז ובא לשאול אותו שאלה על השיעור בזמן החזרה. רק רציתי שיסביר לי פנים, כמו לאחרים. למה הוא התייחס אל כאל מטרד?

ההתעללות החברתית לא מפסיקה. הורי - כל זמן שלא אמרתי כלום ולא עשיתי בעיות, מבחינתם, הכול בסדר. וכאשר פעם אחת באתי לבכות על מה שאני עובר, זכיתי ל"עצה מחכימה" מאבי: "תפסיק להציק לאחרים ולא יציקו לך". סביר להניח שחלק מהדברים היו "צל הרים כהרים", אך עם ההרגשה לא ניתן להתווכח.

וכך אני מוצא את עצמי רוצה להיעלם, לא להיות. באותו שלב שפל פניתי לראשונה בבקשה לראש הישיבה להעביר אותי חדר וכאשר אני לא נענה, כלומר - לא מסרבים לי, אלא לא מתייחסים אלי כלל, אני מציב אולטימטום ומכריז שאני לא חוזר עד שזה לא יסודר.

לראשונה אני נוכח לראות שהדבר גורם לבהלה קטנה בישיבה ואחרי נזיפה מאבי אני מתקפל, וחוזר בבושת פנים לישיבה. לאחר יומיים אני נקרא אחר כבוד למשרד ראש הישיבה שחקר אותי במשך שעתיים על כל קשיי. הן בלימודים והן מבחינה חברתית.

לאחר יומיים אני שוב נקרא אליו, ולהפתעתי - אבי יושב שם, וראש הישיבה נוזף בי על אותם קשיים שאך לפני יומיים סיפרתי לו עליהם. לאחר כבוד מציבים לי תנאים ברורים להישארותי בישיבה. הרמתי ידיים, ונכנעתי לכל מה שרצו ממני, כולל ללמוד עם איזה ר"מ כל יום. וכאן הגיעה נקודת המפנה וההצלה של חיי. אותו ר"מ - משה אליעזר סגל שמו, ישב איתי כל יום למשך שעה, ובנה אותי מאפס. צעד אחרי צעד, תומך בי, מאמין בי ובעיקר מקשיב לי.

הוא לא נתן לי הנחות, הוא בעיקר לימד אותי להאמין בעצמי, לא להסתמך על הסביבה, ובוודאי לא להיות מושפע ממנה. הוא נתן לי לראות את העולם מהעיניים שלי, הוא נתן לי להביט לתוכי פנימה, ולגלות מה טיבי ומה יכולותי. וכך במשך שנתיים הוא ליווה אותי בעליות ובירידות, ויצר ממני אדם אחר ממה שהכרתי עד כה.

סיימתי את לימודי בישיבה הקטנה, כאשר אני מוביל פרוייקטים לכל תלמידי השיעור. מנהל את ה"קאווה שטיבל", מנהל את הספרייה הישיבתית, וכל בני השיעור מכירים אותי, מי יותר ומי פחות. משם אני מתחיל לפרוש כנפיים לבד, אני מתחיל ישיבה גדולה כאשר די מהר אני מנצל את יכולותי במקומות בהם אני רוצה ומעניין אותי, והסביבה החברתית שלי חזקה.

אינני יודע אם הוא מודע למה שהוא עשה עבורי. אני מקווה שהוא יודע שהציל עוד אחד. אך אני יכול לומר שכל מה שיש לי היום וכל מי שאני היום - זה בזכותו.

במהלך השנים הפכתי להיות מחנך לילדים, אבל דמותו תמיד לנגד עיני, לדעת את מעלותי ואת חסרונותי. אני טוב יותר במה שאני יכול ובמה שאני פחות טוב, אני לומד ומאפשר לאחרים.
סיימתי את עבודתי כאשר אני מוערך וגם בתוך החיידר הזה הובלתי שינוי והייתי גורם משמעותי.

בהמשך דרכי פניתי לכיוון שכנראה לא אליו הוא רצה והתכוון, אך זה מי שאני. הניצוץ שהוא הדליק הפך ללהבה והיא גדלה מיום ליום בעבורי. למה לי להתגאות בזה? כי היום אני מרים את ידי ואומר כל מה ששלי - שלו הוא. בזכותו אני קיים, חי, נושם ובועט.

מחנכים, מלמדים, כבר אמרו חכמינו: "הזהרו בדבריכם", כי בידכם לבנות עולמות ובידכם להרוס עולמות.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!