'זרקתם' בחור מהישיבה? שפיכות דמים! • נוקב

אז זה הסיפור שהוא מספר לי החבר, בשיחת טלפון. ״אל תשאל מה שעברתי עכשיו, בתקופה האחרונה״. שפיכות דמים כפשוטה. "מה הסיפור?", אני שואל אותו. ״זה בישיבה״, הוא אומר לי. "המשגיח, משגיח בישיבה חשובה בארץ, נתן שיחה דרמטית בישיבה, שמימות אחאב לא קם לישראל חוטא ומחטיא כמוני, והעיף אותי מהישיבה עם רעש וצלצולים ועוד כמה בחורים שהיו מדברים איתי". "למה באמת זרקו אותך?", אני שואל, והוא עונה: "כי המשגיח הזה היה רודף כמה חברים שלי, וחשתי שאין צדק בכך, אז נכנסתי לאיזה אדמו״ר בירושלים ועירבתי עוד כמה עסקנים בכך, ומאז הוא לא סובל אותי. הוא מספר עלי דברים שלא היו ולא נבראו, שהייתי מחטיא בחורים עם צפייה באינטרנט וכדומה, מה שאף פעם לא קרה. הוא נתן שיחה בישיבה שאני חוטא ומחטיא שלא קם בדור הזה כמוני וחל איסור חמור לדבר איתי, וכך זרק אותי בקול רעש גדול, לשם מצוות 'נקום נקמת'".

במוצ״ש האחרון הייתה לי שיחה עם אמא שלי, שמספרת לי על חברה שלה, שעוברת חיים לא פשוטים. יש לה כמה ילדים לא בריאים ר״ל, וכמו כן כמה בחורים מבוגרים שלא התארסו עדיין ומצפים לישועה. השבוע היא שפכה לפניה את הלב. זרקו לה את שני הבחורים שלה מהישיבה, בבושות וחרפות. שני הילדים שמהם יש לה כבר נחת קצת. למה זרקו אותם? בגלל שהבחורים היו עובדים קצת בלילה. במה הם היו עובדים?בעשיית ציצית. ריבונו של עולם! שני בחורים מבוגרים, טובים ומצוינים. אני מכיר אותם אישית, דרך אגב. בחורים ממש מתוקים, שלא יודעים אפילו איך מציקים לזבוב. נשמות טובות. אבל בלילה הם עובדים קצת בציצית. הם מסתובבים עכשיו בבית על הראש שלה. מי ייקח אותם עכשיו לישיבה שלו? אני מכיר את האבא ואת כל המשפחה. משפחה של תמימים וצדיקים. זה שבר אותם לגמרי.

לפני חודשיים בערך מתקשר אלי בחור. "מענדל אתה חייב לפתוח ישיבה". מה קרה? המשגיח של הישיבה שלנו זרק כמה בחורים מהישיבה. "גם אותך זרקו מהישיבה?", אני שואל אותו. "לא", הוא אומר. ׳אז למה אתה דואג לבחורים האלו שזרקו אותם?". "כי אני מכיר אותם", אומר לי הבחור. "בחורים עדינים וטובים ממש". "אז למה זרקו אותם?", אני שואל אותו. "אחד כי היה לו 'טאבלט' למשך כמה שבועות. השני - כי חשדו בו גם כן שהוא צפה במשהו, והשלישי כי היה חבר שלהם. זרקו אותם, ועכשיו כל הישיבה מדברת עליהם. ׳שמוציגע זאכן׳, סיפורים מלוכלכים. אבל הם בכלל לא כאלו", אומר לי הבחור. "אני מכיר אותם טוב טוב. סתם, מישהו מהם תפס לו משהו והוא קנה מכשיר. זו לא סיבה לזרוק מישהו עם רעש וצלצולים. והמשגיח אפילו לא חשב לדאוג להם ולהכניס אותם בישיבות אחרות. מילא אם הוא היה קורא להם ואומר להם: "בחורים יקרים, אתם לא מתאימים לפה, אני אעזור לכם להיכנס לישיבה אחרת", אבל הם נזרקו כמו כלבים לרחוב. לא אכפת למשגיח מהם בכלל. אכפת לו שלישיבה יהיה שם טוב. מה אכפת לו מה הולך להיות עם הבחורים עצמם? זה הרי לא התפקיד שלו", הוא אומר. ״אז מתי אתה פותח ישיבה״, שואל אותי הבחור?

זה הזכיר לי סיפור שאני זוכר מתקופת בחרותי. פנה אלי איזה בחור אחד, מאוד עדין, אמריקאי מהבית. הוא למד באיזו ישיבה חסידית ממש טובה, באחד הערים בארץ, בלי שמות. הוא סיפר לי שהוא קנה מכשיר יחד עם חבר שלו, מצאו את זה אצלם די מהר ומיד החליטו לזרוק אותו מהישיבה, בלי לתת לו צ'אנס. הכרתי את הבחור מאוד מאוד טוב. הוא היה בחור ממש רוחני, נשמה עם חיפוש אישי מתמיד. "את החבר שלך גם זרקו?", שאלתי אותו. הוא אומר לי שלא. שאלתי אותו למה, והוא אומר לי: "לא יודע, המשגיח שונא אותי". לא באמת האמנתי לכך. לא יתכן שמשגיח שונא בחור, מחכה לו בצומת למכשול ואז זורק אותו. החלטתי שאלך לשוחח עם המשגיח ההוא. הלכתי וישבתי איתו שעה שלמה. חברים, הוא שנא את הבחור, כי הבחור הזה היה עצמאי כזה. לא מהסוג ש'מלקקים' לאנשי צוות, אבל גם לא אחד שמדבר נגד אנשי צוות, ממריד, או משהו כזה. בחור שקט.

הוא היה הולך לכותל בשבת בלילה להתפלל במניין של 'קרליבך', והמשגיח ידע מזה ולא סבל את זה. המשגיח ידע שפעם נסע הבחור עם אופניים ב'רידינג' ומישהו ראה שכמה מטרים לידו באמצע הנסיעה הייתה מסעדה ששם היו נשים חילוניות. ובנסיעה הוא עבר עם האופניים לידם. שומו שמיים. "ובעיקר", אומר לי המשגיח, "הוא אף פעם לא משוחח איתי. אני מנסה לפתוח שיחה איתו, הוא מתחמק ולא רוצה. זה הסימן העיקרי שהוא בחור מלוכלך". אבל אני ידעתי שזה רחוק מאוד מזה, כי הכרתי את הבחור. הבחור התחנן לי שאסביר למשגיח שהוא לא כזה, ושלא יעוף עכשיו מהישיבה בביזיונות נוראים ועם שם רע, ועוד בגיל שידוכים. אבל ראיתי שהמשגיח לא סבל את הבחור ולא היה אכפת לו שהוא בחור עדין נפש שבסך הכל מחפש את עצמו. הוא היה עצמאי כי זה הטבע שלו, הוא לא היה מהסוג ש'מלקקים' ושופכים את הלב לאנשי צוות. בחור מאוד מאופק כזה. רציתי להיכנס לאדמו״ר של אותה ישיבה עם אותו בחור, להראות לאדמו״ר איזה בחור זורקים. עמדתי בתור עם הבחור, אבל הגבאים, שידעו מהסיפור, לא הרשו לי להיכנס, ואמרו לי שאין זמן. חיכיתי לשעת לילה שהאדמו״ר נוסע לביתו ויוצא מהרכב לעלות הביתה. עמדתי שם עם הבחור והגבאים ניסו לדחוף אותי משם. אבל הדפתי אותם. אמרתי לאדמו״ר: "הבחור עומד פה. אני רוצה שהאדמו״ר יראה אותו וידבר איתו. הוא בחור נשמה, עדין, שלא ראיתי כמותו כמעט. אבל האדמו״ר לא רצה לראות אותו. הוא אמר לי: "אם יש לך משהו להגיד - תגיד למשגיח". הוא לא רצה כנראה להסתבך. בסוף זרקו את הבחור מהישיבה, וכל הישיבה דיברה שזרקו אותו בגלל דברים מלוכלכים. תחשבו מה הבחור הרגיש במשך כמה שנים לפחות, עד שהוא התארס. איזו מין שפיכות דמים נוראה ואיומה.

אבל אני מכיר עוד סיפור מאוד כואב. אני לא רוצה להזכיר שמות בגלל שאינני רוצה לדבר רע על מישהו ספציפי. אני גם חושב לפעמים שקשה לדבר רע על אנשי צוות בישיבות, כי כנראה זה מה שהם ראו בצעירותם בישיבות בהם הם למדו, הם לא מכירים דרך אחרת. זה סיפור על בחור אחד שאני מאוד מאוד מכיר. בחור אחד שהיה יושב ולומד ומתפלל עם כל הלב, בחור משורר עם נשמה פיוטית סוערת. הבחור ההוא היה מנגן עם גיטרה, וגם היה כותב עלונים בישיבה. שם הוא היה כותב את כל הרהורי ליבו. אנשי הצוות מאוד מאוד לא אהבו את זה. יום אחד הבחור כתב שם מאמר שהדור הזה זקוק לחוויות רוחניות, שאנחנו בדור רגיש עם המון המון צימאון רוחני, והדור הזה חייב מענה לנשמה באותו יום נסגר העלון. הייתה אז שיחה בישיבה שאין דבר כזה "חוויה רוחנית" ר״ל, וזו המצאה חדשה, ושכל היידישקייט זה רק עול תורה ומצוות. אחרי כמה חודשים הרגיש הבחור שהוא לא יכול שלא לכתוב. הוא היה 'מבוגר' בן 22, ואהב לעזור לצעירים המחפשים את עצמם. אז הוא החליט להוציא עלון עצמאי ולחלק בישיבות, והוא אמר לצוות שהעלון הזה לא יגיע לישיבה שלו ורק לישיבות אחרות. ברור שהצוות לא אהב את זה, אבל לא בדיוק הייתה להם סיבה מספקת לזרוק אותו. אז הם חיכו לראות מה הוא הולך לכתוב שם. הוא הספיק להוציא חמישה עלונים, וחילק אותם ב-15 ישיבות אחרות, בירושלים ובבני ברק.

בעלון החמישי הוא כתב שם - "לו רק הייתה לי ישיבה, הייתי עושה 'קומזיץ' פעם בשבוע, עם ניגוני רגש וגיטרות, פעם בחודש הייתי עושה סימפוזיון ונותן לבחורים לשאול שאלות על החיים, על היהדות, ואפילו על הישיבה ועל התקנות שלה וכדומה, שיתנו לצעירים לשאול לחשוב ולהבין. ופעם בשלושה חדשים הייתי אף מוציא את הבחורים אל פרדסים של תפוזים למשל, כן, שהצעירים הללו, הסגורים ב'אהלה של תורה' יומם ולילה, יראו את העולם שברא הקב״ה, ופשוט, יעלו על עצים ויקטפו תפוזים. זה רק יבריא אותם, ישחרר אותם קצת". נו נו, זה מה שהיה חסר לו, לבחור המסכן. "לקטוף תפוזים". זו הייתה ההזדמנות לצוות לזרוק אותו תוך צלצולים גדולים. אבל אם כבר לזרוק, שיהיה "למען ישמעו וייראו". הם החליטו לעשות אספת צוות ענקית, בה ישתתפו כל אנשי הצוות של הישיבה, בשעה של נתינת השיעורים לתלמידים, משפט פומבי מצלצל, במקום שיעור. הבחור ההוא מגיע לישיבה, וכל הבחורים עמדו כבר מחוץ לדלת של מקום המשפט.

מאות בחורים עמדו שם ועשו "ששש".. כשהבחור הגיע. הוא נכנס לחדר הצוות, וזה היה ממש מפחיד. כולם מסתכלים עליו בכעס נורא. מישהו מהצוות שאל אותו: "נו, מה כבר יש לך להגיד?". הוא אמר להם בתום לב: "אני מבקש קודם כל סליחה, אם מישהו מכם חשב שהתכוונתי אולי לומר ביקורת על ישיבה מסוימת. זו הייתה פנייה נרגשת שלי אל כל עולם הישיבות. היום יש דגש מאוד גדול על החלק המעשי של היהדות, תורה ותפילה ומצוות, וזה חשוב מאוד כמובן. אבל גם לחלק הרגשי, וגם לחלק המחשבתי של היידישקייט - אין כמעט מקום לביטוי. לבחורים יש גם נשמה רוחנית, הם רוצים עוד משהו חוץ מהמסלול המקובע משהו של הסדר הישיבתי של הלימוד. משהו לרגש, למחשבה, לפנימיות. המאמר שכתבתי היה מעין זעקה נואשת למענה רוחני, על משהו שחסר קצת בעולם הישיבות", אמר להם הבחור. הוא האמין בתמימותו שזה ייגע בלב שלהם והם יישבו לדון, האם יש אכן דברים בגו, והאם יש אכן זעקה בקרב הנוער למענה רוחני, או מקסימום יגידו לו שזה לא נכון וזה לא עניינו. אבל מה שקרה אז היה כמו מהלומה שנפלה על ראשו. אנשי הצוות נדהמו מהעזתו של אותו בחור צעיר. יש לו עוד את החוצפה הנוראה לענות! במקום לבכות ולהתחנן שישאירו אותו בישיבה. הבחור לא הבין ולא האמין שהם לא מתייחסים למה שהוא אומר, כי הוא דיבר אליהם מאוד בכבוד ובעדינות. הוא בחיים לא פגע באיש צוות, לא דיבר נגד מישהו, ולא עשה איזה משהו פלילי מבחינת הפרת סדר. להפך - הוא היה בחור ששמח להקשיב לבחורים הצעירים ולעזור להם המון, וגם מאוד כיבד את הצוות.

הם שלחו אותו בינתיים לעמוד בחוץ בחדר הכניסה, כולו מושפל, כשכל הבחורים מציצים עליו בחלון שם ומתלחששים. איש צוות אחד שריחם עליו יוצא ואומר לו: "תקשיב, עשית טעות חמורה עם זה שעוד ניסית להסביר את עצמך. פשוט תיכנס ותגיד שעשית טעות נוראית ואתה ממש ממש מתחרט". לא הייתה לו לבחור ברירה כי הוא ממש רצה להישאר בישיבה. הוא נכנס וגמגם משהו, שזו הייתה טעות והוא עשה מעשה פזיז ולא חשב. הצוות אבל החליט שחייבים לזרוק אותו לפחות לחודש מהישיבה "למען ישמעו וייראו". הם רצו בכל מאודם שהוא ייצא מושפל מהסיפור. הבחור נפגע מאוד וצעק להם: "אני לא אחסר אפילו יום אחד מהישיבה. לא פגעתי מעודי באף אחד ולא הכאבתי לאדם אחד. אתם רוצים - תסגרו את העלון וזהו, מספיק שפכתם לי עכשיו את הדם מול כל הבחורים". הם נבהלו לרגע מהזעקה שלו, ולא ידעו מה לענות לו, ובעיקר הם גם ידעו שהבחור פשוט יבוא לישיבה ויישב וילמד. אז הם אמרו לו שהוא צריך לפרסם מאמר התנצלות, להפסיק עם העלונים, וגם לא לשבת עם בחורים לפעמים בליל שישי עם גיטרות ולשיר. קיצער, אין פעילות יותר עם הנוער.

אבל הם לא באמת הסתפקו בכך. הם הפיצו עליו שמועות שהוא בחור עם דעות מקולקלות, ואף אסרו לבחורים צעירים שהוא היה מחזק את לבם, לדבר איתו עוד. סוג של נידוי. הבחור לא יצא מהבית במשך שבוע, ולא סיפר להוריו מה עובר עליו, בשביל לא לצער אותם. בלילות הוא בכה את נפשו, ובדמיונו על משכבו היה רואה מחזה איך אנשים עומדים עם קדרות גדולות ושופכים לו את הדם בכמויות. כשהוא חזר לישיבה, הוא ישב במקומו וחיכה לחברותות, אותם בחורים צעירים שיבואו ללמוד איתו בשעות הקבועות, אבל הם כל כך התביישו עכשיו לשבת לידו. "מאיגרא רמא לבירא עמיקתא".

כמובן שהסיפור הזה עשה רעש, ודברו על זה בהרבה ישיבות. הוא היה בחור מבוגר בגיל שידוכים, והסיפור הזה הרס לו בשידוכים, אחד אחרי השני. אבל אחרי אולי חודשיים, אירסו אותו, עם שידוך שלא התאים לו. הבחור בכה שזה לא יעבוד והוא יצטרך להתגרש. אבל המשפחה שלו הייתה מפוחדת בצורה נוראית מכל הסיפור, והילדה הייתה גם טובה ומיוחדת, גם אם לא התאימה לבחור מהסוג הזה. אירסו אותו, והוא גם התחתן, אבל אחרי כמה חודשים של עגמת נפש וצער כואב לשני הצדדים - הם התגרשו.

חברים יקרים. דבר אחד: תפקיד של איש צוות בישיבה איננו ׳לנצח׳ בחור. תפקיד של משגיח זה לאהוב באמת את הצעירים ולדאוג להם. עולם הישיבות מלא בסיפורים כאלו, על אנשי צוות שסוגרים חשבונות אישיים עם בחורים.

זה לא 'סיפורי סבתא' של בחורים, אלו סיפורים שקורים, מעשים שבכל יום. וודאי שלא בכל ישיבה, ויש ישיבות עם אנשי צוות מיוחדים מאוד המהווים אור ודוגמה אישית של אהבת הזולת ודאגה כנה לצעירים. אך משגיח שאין לו מספיק אהבה לכל סוג של בחור, והוא מסוגל לפתח רגשות שנאה כלפי בחור שהוא קצת יותר פתוח וחושב אחרת ממנו, מועל בתפקידו. אבל לא רק זה: גם אם הבחור כן עשה טעות רצינית, בחור הוא צעיר ויכול לעשות טעויות. לא זורקים בחור מהישיבה בשביל טעות שהוא עשה.

יש מעין הסכמה שבשתיקה בעולם הישיבות שאם בחור נכשל במשהו שקשור לאינטרנט, הוא חייב להיזרק מיד תוך בושות וצלצולים. אבל זוהי עוולה חמורה. כי כל בחור נכשל פעם בחיים. פעם זה היה בללכת לאיזה מקום, היום זה עם לצפות במשהו במכשיר פרוץ, או לקנות מכשיר כזה ב500 שקל. זה דור אחר. בחור שנכשל פעם או פעמיים, איננו ״בחור מלוכלך״. זה הוא הטבע הכי בסיסי של האדם, שייכשל בגיל צעיר בהתפרצות היצר. אין מישהו שלא נכשל בגיל הזה. בחור צעיר מנסה את הגבולות. זו לא סיבה להרוס לו את כל החיים עכשיו, ולהפיץ עליו שם רע.

אולי לפעמים אין ברירה, ובחור מסוים כבר לא שייך לישיבה מסוימת, אבל גם כשחייבים להזיז בחור מהישיבה, זה חייב להיות בצורה הכי עדינה בעולם. אם המשגיח באמת אוהב את הבחור, הוא חייב לפעול באופן שלא יחשבו שזרקו אותו מהישיבה, ובטח לא להפיץ עליו שמועות שהוא חוטא ומחטיא את הרבים ושהוא בחור מלוכלך. לא יתכן שאיש צוות בישיבה יפעל מתוך אינטרס אישי וילכלך את שמו הטוב של הבחור, בשביל 'לצאת טוב' מול הבחורים. הצוות גם חייב לדאוג לבחור לישיבה אחרת שתתאים לו יותר, וששם יוכלו לעבוד איתו בצורה נכונה. האם ניסה אי פעם משגיח כזה לחשוב מה הוא היה עושה אם זה היה הבן שלו? כמה הוא היה מבין אותו ודואג לו? אז איך הם לא חושבים בכלל על עתידו של הנער, וזורקים אותו לרחוב כמו כלב?

איך הם אומרים? "צריך לזרוק את התפוח הרקוב". ריבונו של עולם, מאיפה לקחתם את זה, ״תפוח רקוב״? אין, אין דבר כזה תפוח רקוב. אין דבר כזה בעולם, בחור ׳רקוב׳. מי המציא את זה, למען השם? יש בחורים שעושים טעויות כי הם צעירים, ויש גם פשוט בחורים בסגנונות שונים, כל אחד והמסלול שלו.

לאחד מתאים צורת חיים יותר 'חניוקית' ושמרנית, ואחד - הוא קצת יותר פתוח. לפעמים זה גם קשור לסגנון המשפחה ממנה הוא בא. אבל, ריבונו של עולם, ׳בחור רקוב׳? מה זה רקוב? שהוא קצת יותר חכם ויותר יודע על החיים? שהוא עשה טעויות כי הוא יותר אמיץ ונועז מהחברים שלו? זה רקוב זה? זה בחור שמחפש, שמעז, שיש לו רצונות, שיש לו תשוקה וכיסופים.

בחור כזה זורקים, ועוד עם רעש וצלצולים? כך מטפלים בבחור שעשה טעות? מי אחראי על מה שיקרה איתם אחר כך? מי אחראי על כך שמישהו בכלל ירצה להכניס אותם לאיזו מסגרת? ומי אחראי על כך שהם לא יישברו לאורך כל החיים מעוצמת הבושות המטורפות, כבר לא ירצו להיכנס לשום מסגרת בחיים, יעזבו את הדת לגמרי וייהפכו לנערי רחוב? האם לא ירדו מספיק צעירים מהפסים רק בגלל שפיכויות דמים כאלו? האם לא מסתובבים מאות צעירים ברחובות בגלל סיפורים כאלו? הגיע הזמן לעשות דין וחשבון על כך.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!