הילד קיבל עונש, כיצד האינסטינקט ההורי שלי פועל?

אם אתם הורים לילדים, ודאי קרה לכם לא פעם ולא פעמיים, שמצאתם את עצמכם עומדים בפני דילמה שכלל לא התכוננתם לקראתה. כמה שלא תחשבו שאתם הורים חכמים, תומכים, מודעים ומכילים, יש דברים שפשוט תופסים אותנו ללא הכנה מוקדמת, והתגובה עשויה להיות בהתאם – לאו דווקא לטובה.

על מה אני מדבר? בואו ניקח דוגמה לשעת צהריים סטנדרטית. אמא חזרה מהעבודה, אולי גם אבא הספיק להגיע. הילדים שבים מלימודם, וילדון אחד חמוד נכנס עם עיניים זועפות ממש. הוא מספר להורים על מריבה שהיה מעורב בה היום בהפסקה, והמורה נתן לו עונש. סיפור כזה, או עוד אין ספור מקרים בסגנון הזה ואחרים, עשויים לעורר בנו באופן מידי את הרצון לפעולה בלתי מתפשרת. פעמים רבות אנחנו נגיב אינסטנקטיבית בצורה שאחר כך, סביר להניח, נתחרט עליה.

יכול להיות במקרה מסוים שמתקשרים למחנך להטיח בו האשמה, או במקרה אחר להתקשר לצעוק בכעס על הורים של ילד שהתנהג בצורה לא ראויה, זה גם יכול להיות מקרה שהשיפוטיות והכעס מופנים כלפי הילד שלנו בעקבות הסיפור שסיפר ומצאנו אותו אשם, וכו'. מן הסתם לכל אחד מכם עולה בראש מקרה שכבר חווה בעבר.

מה עושים עם האימפולסיביות שמתעוררת בנו למשמע חוסר צדק שהרגע הגיע לאוזננו?

השבוע אספר לכם על אימון מעניין במיוחד. מה מיוחד בו? מדובר בילד צעיר יחסית לגיל שאני מתחיל לקבל. הסיבה שהסכמתי לקבלו היא משום שלפי התיאורים, הוא היה מאוד בוגר בנפשו ובפרט בעל שפה עשירה במיוחד. הילדון, בקושי בן 7, ידע לבטא את עצמו באופן יוצא דופן.

המפגש עליו אנחנו מדברים, היה אחד המפגשים המתקדמים שלו. זמן קצר לאחר שהתחלנו לשוחח, הוא יצא בהצהרה כי לא יספר להורים שום דבר יותר. "כי תמיד המורה צודק, אז אני לא אספר להם וזהו", הכריז.

כמובן שמיד שאלתי אותו מה בכל זאת קרה, ומהו המקרה שגרם להורים להצדיק את המורה?
וכך הוא סיפר: "היום בהפסקה ילד לקח לי את הכדור – אז רצתי אחריו כדי לקחת לו בחזרה, ואז אותו ילד נפל ונחבל. מיד האשימו אותי. כשסיפרתי להורים הם גם מיד האשימו אותי ואני בכלל לא אשם, הוא אשם שגנב לי את הכדור".

בסיום הדברים שיקפתי לו את התמונה ואמרתי לו "תראה אתה בעצמך, שבאמת הסיפור מבלבל".
אך לעניינו של סיפור, באמת האמתית, הילד הזה כלל אינו אשם, ולנו בתור ההורים צריכה להיות יכולת שיפוט מאוד עדינה. מצד אחד לא נפגע במעמדו של המורה, כי מורה זקוק לגיבוי הורי - אחרת לא יוכל לקדם את הילד שלנו, מצד שני הילד צודק וצריכים לתת לו גיבוי וחיזוק. יש גם צד שלישי, והוא שאנחנו לא רוצים לשמוע בכלל בעיות - רצון פנימי לשקט תעשייתי ללא שום בעיות.

מה באמת כדאי לעשות?

עלינו להרגיל את עצמינו להקשיב, אבל "רק" להקשיב. ללא שוב תגובה. נספור עד 10 ורק אז נביע אותה בצורה שקולה.

טיפ אמתי לכם ההורים:

אם אנחנו רוצים לגדל ילד בריא בנפשו, תמיד נגיב בצורה שתיתן לו מקום - אבל לא תערער את המערכת החינוכית. כלומר, גם אם באמת המערכת/המורה לא פעל בצורה נכונה לדעתנו, אנחנו נגדל ילד שמסוגל להבליג ולזרום. כי בחיים אנו בולעים המון צפרדעים - אז אם ילד ילמד זאת כבר בגיל קטן, יהיה לו קל יותר בגיל בוגר.

בברכת הצלחה וחינוך מתוך מחשבה
יצחק לוי
יועץ ומאמן בתהליכי החינוך
[email protected]

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!