הענשתי את הילד קשה מדי - איך יוצאים מזה עכשיו?

ברגע ששמעתי את עצמי צועקת על הקטנה בת השנה וחצי, הרגשתי כאילו השמים נופלים עלי. למה צעקתי? זה קרה כשהשובבה החמודה רצה לכיוון הכביש, ואני המבוהלת, תפסתי אותה ברגע האחרון. הלב שלי דפק בפרעות. נבהלתי ונשברתי. באותו רגע נשברה גם הפנטזיה שלי להיות אמא מושלמת, רגועה ומכילה תמיד, מציבה גבולות ברורים ללא שמץ של כעס, שולטת ברגשותיה ולא משנה מה קורה סביבה.

הגילוי שאני לא כזאת, היה נורא עבורי. התקשיתי לסלוח לעצמי ולהניח למקרה.

מאז עברו כמעט עשרים שנה. כמה פעמים צעקתי על ילדי? אין ספור. כמה פעמים הייתי חסרת סבלנות, מוצפת, מבולבלת, לא עקבית, אטומה? מי זוכר בכלל?

מאז התבגרתי ולמדתי הרבה. למדתי בבית הספר של החיים ובאקדמיה. היום אני כבר יודעת ומקבלת את העובדה שאני לא אמא מושלמת. אני רק אשה אחת שרוצה את הכי טוב עבור ילדיה, ומתאמצת כפי יכולתה. לפעמים מצליחה יותר ולפעמים פחות. מועדת וקמה.

אמהות רבות, צעירות יותר או פחות, למעשה כמעט בכל שכבת גיל, מוצאות את עצמן כועסות או מענישות את הילד – לעתים בצורה שלאחר מעשה נראית קשה מדי או פוגעת מדי. הן מוצאות את עצמן בייסורי מצפון ועם השאלה: מה עושים עכשיו?
אז מה אני מציעה לעשות במקרים כאלו?

כאמור, אימהות רבות נוטות לייסר את עצמן ברגשי אשמה אחרי שלפי דעתן נהגו לא ראוי כלפי הילד. כמה שאשמה מציקה וכואבת, אבל היא ממלאת תפקיד חשוב בשמירה מדומה עלינו. עיסוק באשמה נותן לנו אשליה שאנחנו אימהות טובות ומצפוניות יותר, ואכפת לנו מהילדים שלנו. וההוכחה לכך שלא סתם הענשנו את הילד ועברנו הלאה, אלא התעכבנו וייסרנו את עצמינו כהוגן.

אשמה והורות הולכות נהדר ביחד. אני לא מכירה ברייה ששמה אמא, נטולת רגשי אשמה לגמרי. הבעיה היא שעיסוק באשמה והלקאה עצמית אינם מובילים אותנו לפעולות שהן באמת חשובות והכרחיות ביחס לעצמינו וביחס לילדינו.

הבה אם כן, ננסה להניח לאשמה הצידה ונתרכז בפעולות יעילות יותר:

1. נעצור רגע ונכיר ברגשות שלנו. מה הרגשנו כשהילד עשה את מה שעשה? פגיעה, עלבון, חרדה, עצב, חוסר אונים, בושה, כעס? יכול להיות שנזהה רגש אחד או כמה רגשות יחד. ניתן לרגשות מקום ולגיטימציה. זה בסדר להרגיש אותם. זה לא הופך אותנו להורים רעים או בלתי אחראים.

2. נתבונן גם במחשבות שלנו. מה חשבנו? לדוגמה, אולי חשבנו שהילד חצוף, שאין לנו כח לשטויות שלו, שהוא חייב גבולות?

3. עכשיו אנחנו מבינים טוב יותר את עצמינו. הגיע הזמן לקחת אחריות על המעשים שלנו, לתקן את הפנצ'ר שקרה בקשר ביננו לבין הילד וללמד אותו שיעור חשוב לחיים.

זה אומר לגשת לילד ולהתנצל על תגובתנו הלא מתאימה. להגיד שנפגענו/כעסנו/היינו מוצפים וכדו' והגבנו קשה מדי. ואנחנו מצטערים על כך.

הרבה פעמים תוך כדי השיחה ילדים מתרככים ומודים שהתנהגו לא בסדר, במקום להיות עסוקים בעונש שקיבלו מההורה (למרות שזאת לא מטרת השיחה. זאת לא שיחת חינוך מוסוות). פניה כזאת של ההורה מאפשרת בהמשך לדבר עם הילד על ההתנהגות המפריעה שלו ממקום של הדדיות וחיפוש אחרי פתרונות משותפים.

מעבר לכך, הדגמנו לילד בזמן אמת איך לקחת אחריות על מעשיו, להיות מספיק חזק על מנת להודות בטעויות ואיך לתקן את הקשר ממקום בטוח בלי למחוק את עצמו ובלי לרמוס את השני.

דינה קורול

(M.A) פסיכותרפיסטית. מחברת הספרים "מדריך לרגשות להורים ולילדים" ו"מדריך למוגנות להורים ולילדים"

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!