האם על הממסד החרדי לאמץ את ההשכלה

זה היה אולי לפני שבוע. סיירתי קצת בבני ברק, עיר הולדתי. בני ברק, בני ברק... מסתובב לי ברחוב 'חזון איש' ורואה עולם. שם, בפינת רחוב בית שמאי, ישנה גינה בה אני אוהב להתבודד לי על ספסל עץ, מול אילן מלבלב, חולות, אבנים קטנים, ויונים מתוקות הנוהמות בגעגוע. לשם הייתי בורח בימי נערותי מהישיבה באמצע 'סדר עיון' או 'בקיאות' לפעמים, מסתכל על הבריאה וחולם שאני נוסע בכל העולם, ולבי, הו כמה היה מתמלא אז באהבה וחדוות יצירה. אני נסחף... אני מסתובב לפני שבוע ברחוב 'חזון איש', ורואה מודעה, חלקה קרועה, כנראה במכוון. זו הייתה מודעה של ארגון מסוים העוסק בתורת הנפש, והם עושים סדנאות כאלו לרמי״ם בישיבות או ל'מגידי שיעורים' למיניהם, איך ללמד באופן כזה שהנער יתחבר אל הלימוד, יאהב את השהות בישיבה וכדומה. פעם, בוא נאמר את האמת, לא היו דברים כאלו כמעט. סדנאות? קורסים? ׳בואו להכיר את תורת הנפש ולצלול לעומקים חדשים שלא הכרתם׳? פעם לא הכירו בזה כל כך. לא כל כך פלא שהמודעות הללו היו קרועות, ולא רק בלוח המודעות הזה.

אני זוכר, כשהייתי ילד, והיינו שומעים על מישהו שהוא הולך לפסיכולוג, זה אמר שהוא קצת משוגע. היום, מי מאיתנו לא הלך פעם לסוג של פסיכולוג, או עם כינוי יותר קל - יועץ נפשי, או לאיזה קורס ל׳מודעות עצמית׳. מודעות? פעם חשבתי ש'מודעות' זה לוח מודעות. היום אפילו אמא שלי הרבנית משתמשת עם המילה כחלק מהשפה היומיומית. כשהייתי ילד, היו המגזינים כמו ׳כח הפרסום׳ ודומיו מפרסמים רק על צרכניות שעושות הנחות, ועל קולקציות חדשות של בגדים. היום כל מודעה שלישית שם, כמעט, בלי להגזים, היא משהו שקשור לנפש, למודעות או ללימודים אקדמאיים דומים - גרפולוגיה, תרפיה באמנות, קורס למרצים, או סדנה לביטחון עצמי. אז מה זה אומר, מה בדיוק קרה בשנים האחרונות? הפסיכולוגיה ניצחה? איך זה עובד בדיוק? זה לא קשור איכשהו להשכלה, תנועת ההשכלה, שנגדה לחמו כל גדולי הדור הקודם? כל האקדמיה הזו, האין זה מזכיר את כל ה׳נאורות׳ הזאת שרצו להביא מחוללי תנועת ההשכלה כמו משה מנדלסון או תלמידיו?

רק לפני שבוע הייתה כתבה בטלוויזיה שסקרה את השתלבות החרדים בעולם האקדמי. בשנים האחרונות יותר ויותר חרדים החפצים להביא פרנסה מכובדת יותר לביתם, פונים אל המרכזים החרדיים השונים לאקדמיה, כמו 'הקריה האקדמית אונו' או 'מרכז לב' או 'מרכז ינ״ר', ומשתתפים במסלולי לימוד שונים, אשר בעתיד אמורים בעזרת ה' להכניס להם פרנסה קבועה ומכובדת, ללא צורך בריצה מגמ״ח לגמ״ח ובהתפרנסות מלהקליד במחשב או לנקות איזה בית ספר לילדים כשאף אחד לא רואה. עכשיו המספר אוחז כבר בלמעלה מ11,000 תלמידים, וזה מתקדם והולך. הם לומדים שם מגוון תחומים שונים ומעניינים: חינוך, חינוך מיוחד, סוציולוגיה, פסיכולוגיה, ניהול, כלכלה, חשבונאות, מדעי המחשב, רפואה, אמנות, מוזיקה וכן הלאה. כמובן בהתאמה מלאה לאורח החיים החרדי ובצנזור תכנים שאינם מתאימים. בכתבה הם בקשו לערער על המגמה של ההפרדה המגדרית בין נשים לגברים בטענה שזה נוגד את ערכי האקדמיה וכו׳, ועל כך שבגלל שהחרדים לא לומדים בצעירותם 'בגרות', דהיינו - מתמטיקה ואנגלית וכדומה, צריך להקל להם את תכנית הלימודים ואולי זה מוריד את הרמה הלימודית המקצועית. אז אני לא באמת חושב שהפרדה מגדרית פוגעת בערכי השוויון, אם הציבור עצמו מבקש את זה, גם מהצד הנשי וגם מהצד הגברי. מישהו שם ניסה לומר שזה גזעני, אבל זוהי טענה מגוחכת. מה הקשר גזענות. זה עניין של צניעות וגדרים, ולא קשור בכלל למעמד האשה. אם מקלים קצת לחרדים להיכנס לשערי האקדמיה בעקבות הפערים בהשכלה, זה כנראה הכרחי. בעוד שלושים שנים נהיה פה אולי חצי מהמדינה. מישהו פה יצטרך להיות רופא, מנהל עסקי, פסיכולוג, או יועץ תקשורת.

מה שכן צודק שם הוא, שאין שום סיבה שבחור חרדי לא ילמד בגרות בגיל צעיר. הרבה חרדים צעירים שרוצים לצאת לעולם האקדמי עומדים בפני קשיים ופערי השכלה גדולים, וזה שובר אותם לגמרי, ורבים מהם נושרים גם בגלל זה מהמסלולים באמצע הלימודים. למה הצעירים החרדים לא לומדים בגרות בגיל יותר צעיר? למה שבחור חרדי לא יידע אנגלית ולא שום ידע על העולם, כאשר מוציאים אותו כך אל העולם הגדול אחרי החתונה, מבלי שיידע איך להזיז רגל ימינה או שמאלה ואיך לפרנס את הבית בכבוד? מה העניין להקשות על הצעירים להשתלב ביום מן הימים בשוק העבודה המכובדת, ביום שיצטרכו? אם מפחדים מלימודי הליב״ה שמא ישולבו בהם תכנים שאינם מתאימים, אזי צריך לעשות אלטרנטיבה חלופית מתאימה, ׳ליבה חרדית׳. לא רוצים שזה יהיה חלק מההווי הישיבתי כי ישיבה זה רק ללמוד תורה? אז צריך ליצור תכנית מתאימה במסגרת אחרת בשעות מסוימות בשבוע, או אולי אפילו בבניין אחר.

אני זוכר, אחרי שהרב עובדיה יוסף זי״ע נפטר, ראיינו באיזה מגזין את בנו הצעיר הרב משה, שסיפר סיפורים ואנקדוטות מעניינות מחיי אביו זצ״ל. אז הוא סיפר שם משהו מעניין: פעם נקלע אביו לאיזה מקום בעולם בו הוא היה צריך לשאת דרשה לציבור גדול שהתאסף. השפה הרשמית שם במדינה הייתה אנגלית, אך הרב עובדיה, שלא ידע אנגלית, דיבר בעברית, בהסתמכו על כך שהם יבינו בערך. באמצע הדרשה, כדרכו בקודש להתבדח קצת ברוח קלה בשביל למשוך את לב השומעים אל המוסר השכל, הוא אמר איזו 'מילתא דבדיחותא' בדרך מליצית. אך הציבור לא בדיוק הבין, ולא העלה חיוך על שפתיו. הרב משה מספר שזה היה קצת מביך ולא נעים. אחרי הדרשה, אומר הרב עובדיה לבנו, תשמע, אין שום סיבה שלא צריך ללמד את הצעירים אנגלית. זו היא השפה אותה מכירים יהודים בכל קצווי העולם, והיום אנשים נעים ממקום למקום ומגיעים לכל כך הרבה מדינות. אין שום סיבה שלא ילמדו בארץ את השפה בגיל צעיר. הרב עובדיה היה ידוע בגישתו הרחבה לעניינים אלו. הוא גם זה שעודד את בתו להקים את המכללה החרדית לאקדמיה, שהייתה אז סנונית ראשונית וחדשנית מאוד.

אז מה באמת הסיפור? איך זה עובד? מה זה אומר 'אקדמיה' או השכלה, או היכן בדיוק הייתה הבעיה ב׳תנועת ההשכלה׳, שלכאורה זה כל מה שרצתה בתחילת דרכה - ליצור חברה משכילה המשלבת חיי תורה ומצוות עם לימודי חול הנצרכים לחיי היום יום, בשביל להשתלב בצורה נכונה בעולם המעשה? מה באמת היה הסיפור של המשכילים בשעתם, ועל מה ולמה היתה למעשה ההתנגדות? ובכן, האמת היא שנושא זה הוא רגיש מאוד, וגם מורכב. רובנו גדלנו על כך שתנועת ההשכלה הייתה תנועה כפרנית שרצתה אך ורק דבר אחד: לעקור את התורה מכלל ישראל, ולזנוח את המסורת היהודית שנשתמרה לאורך אלפי שנים במסירות נפש כפשוטה. אבל האמת, כמו תמיד, היא קצת יותר מורכבת. אני נזכר עכשיו, זה היה בימי צעירותי. הייתי בתקופת חיפוש אישי, והיו לי אז המון חיבוטי נפש. יום אחד גיליתי דבר מאוד מעניין: איכשהו נקלעו לידי כמה כתבים, מנערים צעירים שהיו בדור ההשכלה ונפשם התחבטה בין עולמות שונים, חיפשו היכן האמת שלהם. כאשר קראתי את מה שהם כתבו, נפעמתי כולי באופן מפליא מתוכן הדברים.

הם כתבו על חיבוטי הנפש שלהם. זה היה כאילו הם כתבו את כל מחשבותיי ורגשותיי על הדף! כל הדברים שחשבתי והתחבטתי בעצמי תוך ייסורי נפש ואי מציאת מקום בעולם, הנה, מילה במילה. איך זה יכול להיות. האמת שהתחלתי אז קצת לרעוד. אז מה, האם יוצא אם כן שהצעירים הללו צדקו? אוי ואבוי, זה מה שחסר לי עכשיו, להיות בחור נושר. מה פתאום. לא רציתי. אבל, ריבונו של עולם, הם כל כך צדקו עם הכאב שלהם. הם שאלו את עצמם: למה הממסד חונק את רגשותינו ואת כישרונותינו? למה אנו צריכים להיות עניים מרודים, אם ביכולתנו להשתלב בעולם האקדמיה וללמוד רפואה, מתמטיקה, שפה, או לימודים אחרים ולעשות פרנסה ברווח? למה אין לנו אלטרנטיבה יהודית מתאימה לכל התרבות העשירה שהעולם יודע, אמנות, פילוסופיה, שירה, תאטרון, משחק וספרות עשירת תוכן? או איך סוגרים לנו ככה 'שידוכים' בלי אהבה בכלל ובלי שלימדו אותנו בכלל מושג או שניים - איזו בחירה אנחנו עושים בכלל ברגע המפגש עם נערה יהודית? הזו היא היהדות האמיתית, לחנוק את הרגשות ואת ביטויי הנפש הטבעיים החפצים להתפרץ ולהועיל לעולם ולאנושות? לחנוק את הכישרון, את הרצון לדעת, את השאיפה לאהוב את כל העולם? מה לנו ולדת כזו אם כזו היא פני היהדות היום, חסרת תוכן ועומק, חסרת פנימיות ועושר נפשי? ובכן, חברים, מה לומר לכם, זה היה ׳בום׳ בשבילי. פשוט הזדהיתי עם כל מילה. בחיים לא ראיתי מישהו שהטיב לתאר את תחושותיי בימי נעוריי כמו הצעירים הללו, שלצערנו, עזבו בסוף את היהדות, רובם הגדול. חלקם התבוללו לגמרי בדור השני.

אבא שלי מספר לי תמיד שהדור שלנו הוא פי אלף יותר יפה מהדור שלפני השואה. הנוער נמשך אז כולו להשכלה ולחילון. למה הם נמשכו להשכלה, ולמה זה גרר אותם גם לחילון? ראיתי לא מזמן ספר מעניין. זה היה כעשר שנים לפני השואה. היה אז את ׳המכון המדעי היהודי׳ בעיר ווילנא, שעשתה תחרות לנערים יהודיים שהתבקשו לשלוח אוטוביוגרפיות אל המכון, סיפור חייהם האישי, כשהמובחרים מהם היו אמורים להיכנס בספר מיוחד. במודעה על התחרות נכתב כך: ״חיי הנפש של הדור הצעיר בימינו שונים מחיי הנפש של הדור העבר ושונה גם מקומו בחברה. אולם השינויים שחלו מה הם - על שאלה זו אי אפשר לענות באופן מספיק טרם יתברר המצב כהווייתו. ובשביל להכיר את המצב צריך לשאול את פי הנוער גופו". ובכן, בתוך כמה שנים, יותר מ-600 חיבורים יפים ומרגשים נשלחו אל המכון מצעירים יהודיים שונים. התחרות התקיימה שלוש פעמים - בשנת תרצ״ב, תרצ״ד ותרצ״ט. הם לא הספיקו להדפיס את הכתבים. הם ניספו כמעט כולם בשואה, נעבעך. אבל איכשהו שרדו כמה מאות כתבים, בגלל שהנאצים השאירו אותם בשביל לחקור את תורת הגזע היהודי וכו׳. אחרי השואה זה יצא על ידי איזו אוניברסיטה, עם השם ״עלילות נעורים״.

וכך כותב בחור יהודי מפולין בשם אברהם רוטפרב, עלם יהודי בן 18, לתחרות של שנת תרצ״ט, על משפחתו וסביבתו: "פרט לדברים חומריים דבר לא קושר אותי אליהם. אינני סובל אותם, את האנשים המסכנים האלה, ואני חש כלפיהם בוז מהול בחמלה. אני אומלל ונשמתי קרועה, כי לפעמים אני כועס ממש שאינני ריק ויצרני כמוהם, ומאידך שהם אינם ׳בעלי תודעה׳ כמוני". רוזה שפייזר, שכתבה תחת השם הבדוי 'אסתר', בת למשפחה חסידית, הלומדת בבית הספר 'בית יעקב' שבעיירת מגוריה, מספרת: "קראתי הרבה. אל נשמתי הצעירה התגנבו ניצוצות של מחאה. לא יכולתי להשלים עם ההגבלות יוצאות הדופן. מדוע עלי לסבול כל כך, כשיש לי דחף לדעת? מדוע עלי להיחנק בצרת המוגבלות, כשהכול בתוכי נמשך אל האופקים הרחבים?". ליפמן בוסק שכתב תחת שם העט "אליעזר אחימאיר", בן 18, כותב: "כאן בירידים התוודעתי אל אומללותו של עמנו: אנשים שפופים, שחזם שקוע, רזים, רעבים, הקורסים ממש תחת מעמסת גורלם. בצעדים ארוכים היו הולכים מהשוק לבית הכנסת ומבית הכנסת לשוק, בחיפוש מתמיד אחר פרוטה עלובה. אנשים מפוחדים, שהיו קופאים פתאום מפחד למשמע עלה שנשר".

קצת קשה היה לקרוא את התיאורים הללו, אבל כך מתארים הצעירים את סביבתם. חוסר בריאות הגוף, חוסר ביטחון עצמי, עניות מרודה, ובעיקר - חנק הרצון והשאיפה לידע, לאפיקים רחבים, לתודעה עצמית נרחבת. אבל מה שהכי נגע לי בלב באותה תקופה והיווה הפתעה מעניינת בעיניי, זהו מכתב אחד שמצאתי, שנדפס בספר ׳נאחז בסבך׳, בלי קשר לתחרות הכתיבה ההיא, מכתב שנכתב ע״י אדמו״ר אחד בימי נערותו לסופר יהודי שגר בוורשא עם השם יעקב דינזון. זה היה האדמו״ר רבי יצחק נחום משפיקוב (מגזע סקווירא) זצ״ל, שהיה חתנו של רבי ישכר דוב מבעלזא זי״ע. רבי יצחק נחום היה עילוי גדול והתארס עם בתו של הרבי מבעלזא, ללא שנפגש אפילו עם כלתו לפני השידוך. פשוט סגרו לו שידוך. הוא שלח בימי אירוסיו מכתב לסופר הנ״ל בו הוא מתוודה בכאב את תחושותיו והרגשותיו. זה היה בשנת תר״צ, כשהיה בן 22.

וכך הוא כותב לו בין השורות: "הוגה אני דעות חופשיות, ונאלץ אנוכי לשמור כל דקדוק קל של חומרות אבותי. בעל טעם טוב אני, ואוהב את היופי, ומוכרח אני ללבוש בגדי פראים - קפוטה של משי ארוכה עד לארץ, ושטריימל של זנבות - זה 'אות הקלון' שהמיטו עלינו שונאינו מדורי דורות, ושהיה לקדוש אצלנו, ועוד מיני קישוטים כאלו. כי שונה אני מכל סביבתי, וכי מתחת לבגדי העדיים האלה מסתתרת נפש יפה, חולמת, שואפת ומתגעגעת". הוא ממשיך לכתוב שם שסגרו לו שידוך אדמור״י והוא אפילו לא יודע אם היא יפה ואם הוא בכלל יאהב אותה. הוא כותב שם שחסידות בעלזא היא חסידות הכי שמרנית וסגורה בעולם, (בעלזא באותה תקופה הייתה מאוד קנאית ושמרנית, בשונה מהיום. נמנעתי מלהביא את תיאוריו השופעים על השקפתו על השמרנות מהסוג הזה), והוא כולו שואף לדעת את העולם, לאהוב, לשמוע את שירת החיים העולצים ולדעת את חדוות היצירה. וכך הוא מסיים בכאב באותו מכתב שהוא כתב בהסתר במשך כמה שבועות: "זה הוא וידויי, וידוי חיי הנובלים וכומשים בלא עת, וידוי נשמתי הנענה, הכואבת, ווידוי כישרונותיי ההולכים לאיבוד". כשקראתי את המכתב הארוך עמדו לי דמעות בעיניים. לא יודע אם היה עוד מכתב כזה שהזדהיתי איתו כל כך, כמו המכתב המרגש והכואב הזה. סופו של הסיפור פחות ברור: הוא התחתן, נהיה לרב בעיירה 'רווא-רוסקא', חותנו דווקא חיבבו מאוד, וכנראה שהוא השאיר את לבטיו לעצמו, בהבנתו שאין לו בדיוק יכולת למימוש כל חלומותיו. אולי הוא גם אהב בסוף את מי שהייתה לאשתו, הרבנית. הם כולם נהרגו נעבעך בשואה, הי״ד.

אבל השאלה חוזרת אל עצמה: אם הם צדקו, אז למה התנגדו הרבנים אל ההשכלה מהרגע הראשון? ואם הגדולים התנגדו, האם התנגדות זו איננה רלוונטית גם להיום, כאשר ישנו פתאום גל של השתלבות חרדית בעולם האקדמיה וההשכלה? ובכן, התשובה היא די פשוטה. האם ליהדות הייתה מאז ומתמיד בעיה עם השכלה ורכישת ידע? וודאי שלא. מי לנו גדול כהרמב״ם שלמד פילוסופיה ורפואה ושאר חכמות, או האבן עזרא, הרלב״ג, המהר״ל מפראג, ועוד רבים וגדולים. אפילו הרשב״א, שיצא אז כנגד לימודי החכמות, כתב שרק עד גיל 25 אין לו לצעיר ללמוד פילוסופיה, והבעיה הייתה רק עם הלימוד מהסוג הזה, שבו, מן ההכרח, מוצאים גם דעות כוזבות שאינן מתאימות עם השקפת היהדות. הגאון מווילנא אמר לתלמידו ר׳ ישראל משקלוב (הובא בהקדמה לספר אוקלידוס, ספר על גאומטריה שהדפיס תלמידו בהוראתו), שככל שיחסר לאדם ידיעות משארי חכמות, לעומת זה יחסר לו ׳מאה ידות׳ בחכמת התורה, כי התורה והחכמה נצמדים יחד. גם ה'בן איש חי' כותב בספרו ׳אמרי בינה׳ שצריך ללמד את הצעירים "כתיבה ולשון הקודש ודקדוק וחשבון וידיעות הטבע וענייני העולם כמו גאוגרפיה וכיוצא בזה׳, וזה נקרא 'חנוך לנער על פי דרכו', ולכך התכוונו חכמי התלמוד באמרם: "הנהג בהם מנהג דרך ארץ, עיין שם". הרבי מאיז׳ביצא בספר ״מי השילוח״ פר׳ משפטים כותב גם כן שצריך האדם לעבור על כל חכמות העולם, אם כי עיקר ליבו יהא בתורה. וכן היו גדולים רבים במשך כל הדורות, שידעו בידיעות העולם והיו סמל לחכמה היהודית.

אולי זה לא נוח לומר, אבל זו היא האמת. המשכילים צדקו בחלק מרעיונותיהם. אין ספק בכך. יהודים צריכים להיות שותפים בהתפתחות העולם, מחברים בין שמים לארץ, ומשלבים בין חיים רוחניים מלאי אמונה וחיי תורה ומצוות לבין החיים הארציים ועולם המעשה הגשמי. אלא שבאותה התקופה, עם ישראל לא היה עוד מוכן נפשית לכך. לא היה אז עדיין מענה יהודי למדע, לפסיכולוגיה, לאמנות ולכל כשרון. למה באמת לא היה אז מענה יהודי לכך? האם היהדות התכחשה במודע אל העצמה של החיים, אל ביטוי הנפש, אל הרצון לדעת ולהתחבר אל העולם? התשובה היא שממש לא, פשוט לא הייתה לנו מעולם הזדמנות. נישלו אותנו לאורך אלפיים שנה מכל מקום אפשרי של התקדמות. אני בדיוק לומד בתקופה זו על מצב היהודים בימי הביניים באירופה. זה היה מאוד עצוב. היהודים הוכרחו להתעסק בהלוואה בריבית לגויים או ברוכלות כי זה היה בשבילם מקור הפרנסה היחיד כמעט לאורך השנים.

היו תקופות מיוחדות של חסד, כמו 'תור הזהב' של ספרד, שהרשו ליהודים להתקדם קצת. ומה קרה באמת בתקופה זו? כל היהודים התקדמו אז באופן טבעי אל המקומות הכי מכובדים וגדולים, ותקופה זו ידועה במיוחד כתקופה מיוחדת המלאה בתרבות יהודית עשירה וענפה. יהודים היו לרופאים, ליועצי מלוכה, לבעלי עסקים ולעשירים גדולים. רק תן לו ליהודי להתקדם, והוא מגיע תוך מהרה אל הפסגה. ובכן, זה מה שגם קרה בתקופת ההשכלה, אחרי תקופת האמנציפציה ושוויון הזכויות. לפתע נפתחו לעם היהודי השערים להתקדם, אחרי אלפיים שנות השפלה, ריחוק וחרם. קרתה התפרצות אדירה, אבל היהודים לא היו מוכנים נפשית לזה. הם לא הכירו את זה משך אלפיים שנה. כמו אלו שיצאו מהשואה, נעבעך, ולא ידעו איך חוזרים אל החיים הנורמליים. הם פגשו פתאום את העולם הגדול והתפרצו אליה באופן חסר מעצורים, מה שגרם בהמשך לעזיבה גדולה של הדת וקישור ישיר בין השכלה לבין חילון. האם ההשכלה מחייבת את החילון? וודאי שלא. אבל זה היה אז כמו בלתי נמנע. לרבנים, אם כן, לא הייתה אז ברירה. בשביל להציל את היהדות הם היו חייבים ללחום, כצורך השעה, בתנועה זו.

ומה באמת קרה אצל דור ההמשך? שני דברים התרחשו במקביל: ההשכלה כבשה את הנוער ורוב היהודים התחילו להשתלב עם חיי החולין והמעשה, וכמו יהודים טובים - התחילו לכבוש את כל הפסגות. חכמת ישראל נתפרסמה היום בעולם באופן שאולי לא היה מאז זמן שלמה המלך ובית המקדש. רק לשם הדוגמה: 'פרס נובל' הוא הפרס אולי הכי ידוע בעולם הניתן פעם בשנה לאנשים התורמים בכישרונותיהם לאנושות, בכל התחומים. זה התחיל לפני כ- 120 שנה. קרוב ל-900 פרסים חולקו עד היום. היהודים קבלו כ-20 אחוז מתוכם. תחשבו על כך: אחד מתוך 500 אנשים בעולם כיום הוא יהודי, ואחד מתוך חמישה פרסי נובל הוא יהודי. כלומר היהודים הם חכמים בממוצע פי מאה משאר האנשים בעולם. בשנים האחרונות זה התקדם והיהודים מהווים שם מדי שנה קרוב לשליש ממקבלי הפרס. בתחום ההמצאות עומדים היהודים במקומות הגבוהים בעולם, אם לא הגבוה בניהם. היהודים, בשנים האחרונות, המציאו את קלטת הווידאו, את קרני הלייזר, את עטי הדיו, את מכשיר קוצב הלב, את החיסונים, את שליחת המסרונים בטלפון (icq, אבי הוואטסאפ והמסנג׳ר והסמס), את גוגל, את פייסבוק, את יכולת הצילום בסמרטפון, את תוכנת אינטל, תכנות האנטי וירוס, את דוד השמש, את השלט הרחוק, את ה'אונ-קי', את ה-יו אס בי, את אפליקציית ווייז, אפליקציית 'גט טקסי', את מכנסי הג׳ינס, את המכונית החשמלית ועוד הרבה המצאות עולמיות.

חברת טבע הישראלית, למשל, היא יצרנית התרופות הגדולה בעולם. יותר משליש ממקבלי פרסי נובל לרפואה בכל השנים הם יהודים. במחקר של מכון "oecd" לשנת 2012 הם דיווחו שמדינת ישראל עומדת במקום השני במדינות המשכילות בעולם, כאשר ל-46 אחוז מהישראלים יש לפחות תואר ראשון. מכון ווייצמן הישראלי נבחר למוסד המחקר הטוב בעולם בתחום מדעי הטבע והחיים. ישראל מדורגת הראשונה בעולם להוצאות על מחקר ופיתוח מדעיים טכנולוגיים. הפרס הידוע בעולם לספרות הוא 'פרס פוליצר לספרות', ואיך לא - 51 אחוז מהם הם יהודים. 55 אחוז מאלופי השחמט בעולם הם יהודים. 38 אחוז מזוכי המדליה הלאומית למדעים הניתן מטעם ממשלת ארה״ב - הם יהודים. 65 אחוז מזוכי פרס ג׳ון קלארק לכלכלה על ידי האגודה האמריקנית לכלכלה, הם יהודים. ב-30 שנים האחרונות, יושבי הראש של הבנק הפדרלי האמריקאי (שמוביל את הכלכלה האמריקאית, אשר לה גם השלכות כלל עולמיות) - הם יהודים. היהודים הם גם טובים בלהיות עשירים. היהודים הם כיום הקבוצה הכי עשירה באמריקה, וגם בעולם. מ-400 האמריקנים העשירים ביותר, 30 אחוז הם יהודים. מ-100 האנשים העשירים הגדולים בכל העולם, 21 מהם הם יהודים. המיליארדר הצעיר בעולם הוא יהודי, כמובן (מארק צוקרברג). פייסבוק, מסנג׳ר, וואטסאפ, אינסטגרם, וגם גוגל ויוטיוב, שייכים ליהודים. טוב, יש עוד הרבה דברים, אבל בינתיים נראה לי מספיק להיום. כל אלו, הם התוצאה של תנועת ההשכלה והכניסה של היהודים אל העולם הגדול.

במקביל לכך נולדה תנועה אחרת ביהדות, התנועה האורתודוקסית-חרדית, כראקציה מול תנועות ההשכלה שפנו אל החילון, הם הסתגרו בארבע אמותיהם והגבילו מאוד את החשיפה לעולם האקדמי ולעולם הגדול בכלל. הם בנו גם כן דבר שלא היה כמותו מזמן בית המקדש. מעצמה של תורה ויהדות בממדים אדירים ממש. אלפי ישיבות, אלפי כוללים, אלפי תלמידי תורה ובתי ספר לבנים ובנות, ועשרות אלפי בתי מדרשיות לתורה ותפילה בכל רחבי העולם. הקדושה המיוחדת של נערי הישיבות השומרים על קדושת החיים ולא נסחפים עם הבלבול הרוחני שקורה בעולם, היא פלא שאין כמותה. ואיפה עומדים החרדים בכל העסק הזה של פיתוח העולם, הרפואה הטכנולוגיה והמדע? אממ... לא הרבה. מקבלי פרסי הנובל הם לא חרדים. האם כך זה היה אמור להיות? לא. אין שום סיבה שחרדים יתפרנסו רק ממכירת בשר ויינות, או מהאופציה היחידה לעשות כסף שצריך רק חוש מסחרי בשבילה, שוק הנדל״ן. אין סיבה שהחרדים לא ישתלבו בעולם האקדמי ויהיו חלק מהמעצמה היהודית שמובילה את העולם. אין סיבה שלא ישתמשו בכישרונותיהם בשביל לעשות את העולם טוב יותר, יפה יותר.

לנו, העם היהודי יש תפקיד להיות אור של קדושה ואהבה לעולם, והאור הזה יכול להאיר הרבה יותר טוב אם נעמוד במקומות הנכונים של ההשפעה. יש לנו את היכולת לכך יותר מכל העמים, ולא רק יכולת, אלא שזה הוא תפקידנו. "כי היא חכמתכם ובינתכם לכל העמים", וכמו שמסביר המהר״ל שהכוונה לא רק על אסטרולוגיה, אלא על כל החכמות. רק שעד היום זה לא כל כך יכול היה לקרות. במשך שנות הגלות באירופה ובארצות אחרות לא הייתה לנו האפשרות. בראשית תנועת ההשכלה גם לא יכולנו להיות חלק מהתנועה. היינו חייבים ללחום על הקדוש לנו. אבל אולי עכשיו, כשחזרנו לארץ ישראל, בנינו במסירות נפש את המעצמה של עולם התורה והיהדות, ובמקביל בנו אחינו החילונים מעצמה עולמית אדירה של כלכלה, טכנולוגיה, מדע, ורפואה, שמא הגיע הזמן להביא את הקול של קהל שומרי הגחלת היהודית. שמא הגיע זמנינו להאיר גם אנו את כל העולם בחכמתנו, ועל ידי כך, גם נאיר אותו בקדושה המיוחדת ששימרנו בנאמנות לאורך אלפי השנים. והרי אנו גם הובלנו את העולם כולו לאמונה בקל אחד. מכוחנו ודרכנו יצאו גם הנצרות והאיסלאם, שבמשך אלפיים שנה שחררו את העולם מהעבודה זרה.

אז היה צריך לעבור זמן, עד ששתי התנועות המקבילות יבנו את עצמן, כל אחת בנפרד: תנועת ההשכלה ותנועת החרדיות. כנראה לא היה יכול להיבנות ביחד. עולם המסורת לא היה מוכן אז נפשית לשינוי הזה, ואלו שחפצו לשמר את הגחלת היהודית נאלצו לפרוש פרישת ביניים מהשינוי הזה שעבר על העם היהודי. אבל נראה שהגיע כבר הזמן אל השילוב המנצח והנכון. הפסיכולוגיה (שדרך אגב, גם כן, מייסדיה, זיגמונד פרויד וויקטור פרנקל היו יהודים), כבר עברה כברת דרך רצינית אלינו והבאנו את הפסיכולוגיה היהודית התורנית. הגיע הזמן שנביא את קולה של החכמה היהודית התורנית לכל חלקי המדע והחכמה, ונקדש את עולם האקדמיה בקדושה זו שזכינו לשמר לאורך כל ימי גלותנו.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!