בדרך מהקיאק ל'צימר' יתברר: המשיח בא • אתם מוכנים?

"אלי ציון ועריה, כמו אשה בציריה וכבתולה חגורת שק, על בעל נעוריה"

לב מי לא יכאב וכליותיו של מי לא תתייסרנה עם צליליו הנוגים של הפיוט המזוהה אולי ביותר עם יום הזיכרון לחורבן הבית ולגלות האומה החל בתשעה באב.

תחושתו של מי אינה חמצמצה, ומודעותו של מי אינה חשה דכדוך בלילה העגום והשחור בו החזן מכריז בקול נהי ויילל על מספר השנים שחלפו מאז החורבן הנורא.

אלא שאל מול תחושת הדכדוך האוניברסאלית [החיובית] המתוארת באקספוזיציה, מסתתרות להם כמה תהיות, המשותפות לרבים כך נדמה, שמחמת רגישותם הטעונה טוב להם אולי שלא יעלו, ומאידך ייתכן כי דווקא משום כך ראוי להם כן, שיישאלו.

המוטיב החוזר ונשנה בפיוטים, באגדות ובתקווה המסיימת את התפילות הוא הופעתו של המשיח.

האיש שיופיע ביום בהיר אחד, ללא כל הודעה מוקדמת וישנה סדרי עולם. הוא ילחם בגויים, יכונן את מלכות ישראל, יחזיר את עבודת הכהנים והלויים, יקבץ את היהודים מארבע כנפות תבל, ויבנה מחדש את בית המקדש.

אוטופיה.

רק שכעת, בשעות של מוצאי תשעה באב עולים ההרהורים באופן כמעט כפייתי ותובעים: כמה מאתנו אכן מעוניינים בבואה של דמות 'מהפכנית' זו? מי מאתנו רוצה, יכול או מסוגל להיכנס לתוך סכמה חדשה של ממלכת התורה, חוקי ההלכה, ושלטון התורה. מי מסוגל, בלב נקי וחף מציניות להרים יד ולטקבק - אני.

ניחוחו של משיח

זה נשמע נורא, מקומם, יש שיאמרו - האשמה חסרת בסיס, אבל למרבה הצער זה בדיוק כך.

בשעות אלו, עסוקים רובנו בתכנון החופש השנתי, מי ל'צימר' בגליל, מי ל'בקתה' בצפון ומי ל'שוחה' בסיני. הלו"ז המתוכנן לטיולים, ניתן להניח, מהודק וברור: אטרקציות [כולל זו המכונה 'בטן - גב'] על החוף, שיט בקיאקים וארוחות גורמה במסעדות כשרות למהדרין המפוזרות בטיילת.

והנה הפתעה. המשיח הופיע, לא בזמן המתאים אולי, אבל הוא כאן.

כולם מדברים על זה, והתגודדויות נצפות במרכזי הערים. כעבור דקות הועברה ידיעה מאומתת על כך גם בגלי צה"ל וגם כאן 'בחדרי חרדים'.

כמה מתוכינו ישמחו לפרוק את הצידניות, גלגלי הים, ה'שורטים' ה'ברמודות', וסרטי ה-DVD המתוכננים, ותחת זאת לעלות לירושלים כשבתא המטען פועה טלה, עז, גדי, או שני בני יונה המתעתדים לעלות לפני ה' כקרבן תודה על הנס הגדול?

חלקים גדולים מאד מאתנו לא בדיוק מהלכים במסלול הישר אותו התווה לנו השולחן ערוך לפני כחמש מאות שנים.

המשיח, כך על פי ישעיהו, יתקרב לכל אחד, יריח אותו, ובעזרת יכולותיו הספיריטואליות יבין וידע בדיוק את מעמדו הרוחני של הניצב לפניו.

במילים אחרות: מבוכה מהגיהינום.

כיצד נתייחס לחוקי התורה שבעת החדשה, בעידן המודרני, לא תמיד תיתפס, אולי, בעינינו, כקונסטיטוציה אידיאלית. על פי דין תורה למשל, הבן יורש ולא הבת. המנסה להערים על קונספט זה, מגלה כי 'אין רוח חכמים נוחה ממנו'. גם לאי מי, שהיום, לא נבהל 'מ'רוח חכמים', והיגדים של 'גדולי הדור' לא בדיוק משפיעים עליו, עשוי לגלות כי הקונספציה תהיה לגמרי שונה בימים אלו של אחרית הימים.

האם היהודי ה'רגיל' מוכן יהיה לשנות את תפיסת עולמו ולקבל את אורח המחשבה החדש - ישן של חוקי התורה?

איך נתמודד עם הסנהדרין? עם העונשים המקראיים הקבועים בחוק, שלא כל כך 'מקובלים' בימינו אלו? מה יעשו קבוצות דומיננטיות שיגלו פתאם כי בעמדות מפתח תורניות - שלטוניות מוצבות דמויות שלא נמנות בדיוק עם המחנה שלהם?

חורבן מנטלי

ולקונוונציות פרוזאיות יותר: איך נתייחס לאותם אבות המקדשים את בנותיהם בגיל, נאמר שש או שבע לגבר זר, ובוגר? ומה יהיה כתוב במאמרי היום של 'המבשר' ו'המודיע' כשיתברר כי קבוצה של אבות חרדיים מהדרום, נקלעו למצוקה והם מכרו את בתם תמורת ממון ל'אמה עבריה' כאשר אחד מ'פרטי החוזה' מאפשר לאדון 'ליעד' את אמתו [תמורת הסכמתה] לאשה כשהיא בת שתים עשרה שנים ויום אחד?

ניתן כמובן להתעלם ולפטור את הסוגיא במחי יד של 'הכל ישתנה, וזה לא בדיוק כך', אבל לאנשים כמוני לפחות, המאמינים לגמרי בתורה שבכתב כמו זו שבעל פה, קשה לקבל הסברים טריוויאלים מעין אלו.

היהדות, למי שלא יודע, היא הישות הרליגיוזית הראשונה שהציבה חוקים סוציאליים כה אנושיים בעולם של כאוס חברתי מוחלט. אקסיומות כה מוכרות כמו יום מנוחה, זכויות עובד מעביד, משפט שויוני, אהבת הגר וכו' היו חיות זרות בעולם האלילי של שנות האלפיים לבריאת העולם.

משום כך, דווקא על רקע יופיה, עומקה, והאינטגרטי שבה, עולות התהיות הכפייתיות המוצגות ומקבלים משמעות אקוטית: האם אנו נשתנה מנטלית, ותופעות שנתפסות בעינינו כעת, משונות משהו, יהפכו לתופעות רציונליות או שבקונסטלציה מסויימת חלק מאותם תמונות יקבלו משמעות או אפילו - ובעיקר - יישום שונה מזה שאנו מדמיינים כעת? ולבסוף, האם אנחנו אנשים חרדיים המאמינים בביאת המשיח העשוי להופיע בכל יום ובכל שעה [כפי שהסביר הרב מבריסק זצ"ל] אכן מצפים ומייחלים לבואו.

בסיום שורות פשוטות אלו, כשלחלק מהשאלות עדיין אין פתרון משביע רצון, אני מגיע למסקנה, כי עצם המראה הסוריאליסטי, הלא יאומן, לפחות בעינינו, של המשיח במחוזותינו, הוא בעצם מהותו של החורבן, שאינו, מסתבר, רק פיסי, אלא גם ובעיקר מנטלי.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!