ניק עם נשמה • קינה להיידי ע"ה

היססתי אם לפתוח את האשכול שפתחתי בבוקרו של יום שני האחרון תחת הכותרת הפשטנית, בת צמד המילים: "היידי ע"ה".

לא מעט היסוסים היו קודם לכן. בראש ובראשונה אני לא בטוח עד כמה היא הייתה רוצה בזה. פרסום היה אנטיתזה למבנה האישיות שלה. שנית, מתי ועד כמה אפשר לערבב בין עולם וירטואלי לעולם אמיתי-מציאותי?! האם 'ניק' הוא בכלל מציאות ממשית שיכולה להיפטר מן העולם?

הניק והפורום במהותם הם ביטוי וירטואלי, ערטילאי, לאנשים רבים שבוחרים מלכתחילה בשם עט. כך אפשר להיות מושחזים, שנונים, ציניים ואפילו פוגעים. זו מהותה של האנונימיות. הם לא אנשים 'אמיתיים', כך יש שגורסים. לכן הם גם לא מחויבים במצוות כמו "לשון הרע", רכילות, כבוד הזולת וכו'.

היידי הייתה 'ניק' (השימוש בלשון זכר רק בשביל הנוחות) ב'הייד פארק' כמעט עם יסודו של "בחדרי חרדים". מהראשונות ממש. מאז הייתה במקום הזה עד לימיה האחרונים ממש, על אף ימי מחלתה שגברו. מבחינתה, כמה אירוני, הוירטואלית לא הייתה כיסוי, אלא חיים אמיתיים ממשיים. חיים של קהילה, של ידידות, של נתינה, של הקשבה, של אכפתיות. זו הסיבה שהיא לא הסתובבה במרחבים הוירטואליים, אבל היא הייתה איפה שכולם הכירו אותה בשמה האמיתי, עם כל תכונות נפשה, כמו שהיא. "פיה וליבה היו שווים"!

באמת שהופתעתי לראות שעה קלה לאחר מכן, כי ההנהלה בחרה 'להרים' ידיעה על פטירתה בכותרות. ככה, עם שמה המפורש, בגילוי ובפתיחות. כנראה שמי שהחליט זאת, לא פחות מאשר ידע למה, הרגיש שזה הדבר הנכון לעשות לכבודה של אישה דגולה ומיוחדת שנסתלקה בטרם עת.

לא, זו לא זכות הראשונים שלה ב'הייד', אלא זכות אישיותה. הידיעה "השגרתית" הזאת, לכאורה, הניבה קרוב לחמישים אלף צפיות(!) ועוד שתים-עשרה אלף כניסות לאשכול שנפתח בנפרד, כאילו הייתה זו ידיעה על פטירת אדמו"ר בישראל, כעדות מנהלי האתר.

היידי והדסה - תאומות

ייתכן שלא באמת קשה להגדיר את דמותה של מרת הדסה ביר ע"ה (והשם כבר לא מתחבא מאחורי הניק). היא הייתה אישה צנועה ואצילית, דרגה אחת מעל כולם. זו התמצית, מכאן מותר (וצריך) רק להרחיב: נעימה, רכה, פנים קורנות, עיניים טובות, מביעה עניין, שואלת ומשתפת, צוחקת בעדינות הולנדית אופיינית (מקור ארץ הוריה).

'היידי' הייתה כמו הדסה ביר. בוירטואלית כמו בחיים. אבל בדיוק. אמיתית. היא פשוט לא יכלה לעטות על עצמה זהות אנושית שאולה; ההתנהגות, אופי השיחה, התרבות הבינאישית ואפילו החיוך התמידי, היו בחיים האמיתיים כמו בוירטואליים.

מפליא לדעת כי אשה שנראתה על פניה שברירית וחלשה, לא הייתה אלא אשה חזקה מלאת חוסן פנימי שהצליחה לנגוע חזק בלבם של רבים-רבים. היא לא רק היתה אחת מ.. אלא היתה חוליה רצינית בעמוד השדרה של חבורת אנשים.

מה היה סוד קסמה?

אולי היו מי שהכירו את תתי הזרמים שגעשו מתחת למעטה השקט, החלק כמו ים רגוע, של אישיותה. גם כאשר החיים היו קשים מנשוא, היא נשאה את כאבה בדומיה ובאצילות מובנית. את צער היתמות, את הגעגועים להוריה, את הבדידות, את הכמיהה הבלתי ממומשת למשפחה משלה. החיים בעולם הזה לא האירו לה פנים כמעט מההתחלה. אך היא מעולם לא נתנה לעובדות האלו להשפיע על התנהגותה הקורנת מאור פנים, ביישנות וטוב לב נדיר. קיבלה באהבה את חייה הלא פשוטים.

הדסה, מלבד מעלותיה שבין אדם לחברו, הצטיינה גם בעניינים שבבין אדם למקום. היא היתה בעלת יראת שמים אמיתית טהורה ותמימה, המקפידה על קלה וחמורה. היא סרבה לשמוע מוזיקה בימיה האחרונים, שעה שביקשו לשמח אותה במקצת – והיו לכך את כל ההיתרים ההלכתיים – "כי שלושת השבועות כעת. מה פירוש?!" ככה בשקט תהומי, פשטני טהור. בלי יומרות חפת פוזות.

הדסה הייתה חברה במסדר המייסדים של הפורומים, שהיו בעבורה מעין תחליף למשפחה. צריך לדייק: משהתרבו ה'ניקים', חשה פחות בנוח, והיא התכנסה לפורום אחד מוגדר וספציפי – "משקיי".

אי אפשר היה להשאר מחוץ למחנה שלה, המחנה שאיגדה סביבה בלי מילים מיותרות, אבל עם חיוכים קטנים, ופנים שמחות. זה מיגנט. אין אפס. אנשים כיבדו אותה גם בלי שביקשה או הבטיחה דבר; אנשים דיברו איתה בכבוד - כי היא הייתה מכובדת עוד בטרם הוציאה מפיה את המילה הראשונה. אנשים הוקירו אותה - כי היא הייתה יקרה. כדי לדבר איתה, היה צריך להתאים את עצמנו אליה. הקוד הבינאישי שלה היה פשטני אך מובנה.

הדסה, אף אם לא הייתה שייכת לזרם החסידי, ובכל זאת, היכולת המופלאה שלה להקשיב וללמוד מניקים המשתייכים לחצרות כאלה ואחרות, לשאול ולהבין. "למדתי עוד דבר" הייתה כותבת לחבריה בשלווה שהדהדה מבין האותיות והשורות, "וזה מעניין מאוד", הייתה אפילו מוסיפה, ועם זאת יודעת שזה לא צריך לזעזע את המקום האישי שלה בגישה הישרה שפילסה לה באופן אישי, המתאימה בדיוק לה בעבודת ה'. הו, כמה אינטגרציה, סובלנות וההבנה היו בה נוכח גישות חרדיות שהיא לא גדלה עליהם.

היא קיבלה כל אחד כמו שהוא, עם כל הפגמים שלו, ומנגד לא אהבה להיכנע למוסכמות. תמיד הוציאה אנשים אל המקום בו התחילו לחשוב מחוץ לקופסה, וזאת מבלי להביע עמדה נחרצת. מה עדות גדולה מכך, שעל אף היותה שייכת יותר לזרם הליטאי, היא היתה עמוד התווך בפורום 'מישקיי' שרבים מחבריו, הם חב"דניקים...

גם ל'היידי' היו דעות

ולא שלא היו לה דעות עצמאיות, ולא שידעה לבקר. היא היתה בעלת חוש ביקורת מפותח, מחודד ואנין, אך מעולם לא היתה שיפוטית כלפי הזולת. כך הצליחה למזג בתוכה ניגודים בלתי מצויים ולא הגיוניים. להיות ביקורתי מחד, אך להעביר זאת בדרך רכה. לא לקבל כל דבר כמובן מאליו, אך עם זאת הייתה יודעת להזדהות עם הזולת בצורה מקסימאלית, להבין אותו עד כדי אפס שיפוטיות.

היא הקשיבה המון, ידעה להגדיר בחדות, בדיוק פנומינאלי סיטואציות, אנשים, מאורעות ו'תמונות חיים' – מעולם לא בנימה שיפוטית. "יכולת ההכלה שלה תמיד הפעימה אותי", כותבת הניק 'מיס-רובינסון'. "היינו כל כך שונות במובנים רבים, פערי גילאים וכו', כל אחת עושה את דרכה בכיוונים הפוכים בחיים. אך תמיד ביקשה לשמוע, לשמוע עוד, תמיד שידרה הבנה, אפילו סוג של הסכמה. זו הייתה יכולת נדירה: להכיל ואפילו להבין סוגי אנשים ששונים ממנה לגמרי; לא להביע ביקורת והסתייגות, לא להיות שיפוטי. אך למותר לציין כי אלפי שעות שיחה שלה עם 'ניקים' שונים, מעולם לא גלשו שיחות אלו לרכילות, ללשון הרע או לדיבור זול".

"פגשתי אותה בפעם הראשונה בבר מצווה של הבן שלי", מספרת הניק 'שרי10', שלא הייתה בעבורה 'ניק' אלא ידידה וחברה קרובה. "עוד לא ממש הכרנו אבל הזמנתי אותה לבוא. היא באה. עמדה בפתח נבוכה, עם מתנה ביד. נגשתי, היא היתה לי זרה לגמרי. בביישנות האופיינית לה הזדהתה, נתנה לי מתנה עבור החתן ובנוסף מתנה נוספת, עבורי. היא אמרה שגם לי כאמא של בר מצווה מגיעה מתנה, ומכיוון שהיא ידעה שאני אוהבת מוסיקה, קנתה לי דיסק של שירי נשמה חסידיים. כמובן, הזמנתי אותה להכנס ולשבת, אבל היא לא הרגישה בנוח, היתה כמה דקות והלכה..."

"הקשר איתה", מספרת 'ניק' נוסף, "נפרש על פני שנים ארוכות, עוד מהימים שגם אני הייתי חברה מן המניין ב'הייד', בערך מלפני מיליון שנה, אך לא היה רצוף ולא היה קבוע. לא משנה כמה גדולים היו ההפסקות שבין השיחות שלנו, הם תמיד היו פתוחות, מעמיקות וגלויות לב. בכל פעם לא החמיצה הזדמנות להתעניין בשלום הילדים, ילדים שלה לא היו מעולם, ושאותם היא הכירה בביקור קצרצר כשהם היו עדיין קטנים.

"הקשר שלנו לא היה רק וירטואלי, אלא גם קשר של חיים. ביקרתי בביתה כמה פעמים, ותמיד אירחה ברוב 'אצילות הדסאית', בנימוס הולנדי, בתרבות עדינה. עוגה וצלחת מתחתיה ואפילו מזלג לחתוך את העוגה. כמובן גם מפיות. שתיה קרה וגם קפה. כשהגעתי, הכול כבר היה מוכן על השולחן.

הדסה היתה בעלת יראת שמים אמיתית, טהורה ותמימה, המקפידה על קלה וחמורה. "יראת השמים הפנימית שלה. פעם יצאנו לאכול משהו, והיא התעקשה למצוא מקום שבו משתמשים רק בקמח ישן. אני זוכרת זאת מכיוון שמעולם לא נתקלתי בבקשה דומה מצד כאלה שנראים יר"ש 'מקצוענים' ממנה".

הניק 'מתפעל' מוסיף ומספר: "היידי הייתה עורכת לשונית במקצועה, מגיהה ואשת מקצוע בתחום. פעם שאלה אותי אם אני יודע לערוך טקסטים. כנראה ראתה שכתבתי די בסדר... אמרתי לה שאני מוכן לנסות. מה רע לעשות קצת כסף מהצד?! היתה לה אז תקופה של עבודות רבות, והיא לא הצליחה להשתלט.

"היא שלחה אלי סיפור של איזה עו"ד שהתחשק לו גם להיות סופר. כל כך השתוממתי איך העירה לי בעדינות שלה האופיינית על עבודת ההגהה שלי. בכזאת רגישות. כזאת נשמה טהורה כמו היידי, אני לא יודע אם אי פעם ירדה לעולם.

ה'תופינים' של 'היידי'

"ומי יספר לנו על תופינים משנות הילדות?! אני רק כותב 'תופינים' והדמעות מבצבצות, כי רק היידי מכל עם ישראל עדיין השתמשה במילה הארכאית הזו בכזה חן.

"רק על היידי יכולת תמיד תמיד לסמוך שתתן הבנה בלתי מסוייגת, מילה טובה, חיוך. מה שלא יהיה.

"זכינו להכיר אותה כל השנים הללו באופן קבוע, מקשיבה ומעודדת, מחייכת, מגיבה ואכפתית כל כך; נותנת תמיד את התחושה הכל כך חזקה שאתה חשוב לה, שאתה מיוחד.

"כמה פשטות, כמה ענווה, כמה רוך, כמה מתיקות, כמה רגישות, כמה חכמה באשה אחת. על אף כל מה שעברה בחייה, היא היתה כל כך מלאת חיים ומלאת מעש, משמעותית לכל מי שפגש בה. יש המון אנשים נשואים עם ילדים שחייהם הרבה פחות משמעותיים לסובבים אותם".

האבדה שלה קשה כל כך. קשה לחבריה שאינם וירטואליים שנפגשו בוירטואלית ותרגמו את ה'נט' לעולמות של חיים, של נתינה ממשית.

למה? מה היה בה שלא היה באחרים?

היא מעולם כתבה יותר מכולם בלי חשבונות צדדיים, מתוך חן רב, טוב הלב ואצילות נפש; מתוך חוכמה ואכפתיות.

"על אף פשטותה וחוסר יכולתה להיות 'לא היא', התמזג באישיותה שילוב כמעט בלתי אפשרי של כל הגילאים כולם", - כותב עליה הניק 'איש ערבות':

"דמות סבתאית חובבת נוסטלגיה 'התקועה' בחיי העבר ("תופינים" אמרנו?) יחד עם דמות של אם בוגרת ודואגת, יחד עם דמות של חברה בת גילך מקשיבה ואכפתית, יחד עם דמות של נערה חיונית עקשנית ומרדנית ששואלת שאלות, היוצאת לשידוכים ומצפה להתחיל את חייה הזוגיים, ועם זאת - דמות של ילדה נצחית, שברירית, נבוכה ועדינה שמעוררת בך לעיתים רצון אבהי להגן עליה".

קשה לחשוב על היידי כעל "משהו" שהיה ונגמר. כל כך הרבה ריכוז של טוב, עדינות ואצילות באישה אחת. נדירה מסוגה. כנות וענווה. דברים שקשה לפגוש ברחוב.

בהשגחה פרטית נפטרה ביום ראש חודש מנחם אב, יום הסתלקותו של אהרן הכהן, אוהב שלום ורודף שלום. בגין כך "ויבכו כל בית ישראל". לא בכדי...

התקופה האחרונה

התקופה האחרונה לא הייתה קלה לה, להיידי. בעצם לא רק התקופה האחרונה, הרבה מהשנים שלה לא קלים היו, למרות שכמעט אף פעם לא התלוננה. ואם התלוננה בכל זאת, מהר מאוד ניסתה לכסות ולטייח את הדברים, כמו נבהלה מעצם הטרוניה שהעלתה, הקושי שהביעה. אוי! איך אפשר?!

ואז, כאילו זה כמעט התבקש לאור חוש ההומור המקאברי של הארועים פה בעולם הזה, היא חלתה. בהתחלה היו הסימנים המדאיגים נטולי אבחנה רשמית: החולשה שהלכה וגברה עד שהפכה לכאבים. לאחר מכן האבחנה האכזרית, הנוראה, החד משמעית. אך היא, גיבורה, בלי לדעת שהיא בכלל כזו, שתמיד היא הייתה כזו בעיני מכריה, חשקה שפתיים וגילתה רוח לחימה וכח רצון עיקש שיש רק למעטים.

כמו תמיד היא לא עשתה מעצמה עניין. מחד גיסא - קבלה בהכנעה את גזר הדין. מאידך גיסא - עשתה את כל מה שניתן היה לדעתה לעשות כדי לשנות אותו, בטיפולים ולא פחות מכך בתפילות שזיככו את נשמתה ואת גופה, שעוד קודם לכן נצרפו ביסורים.

הוירטואליות, כאמור, הייתה ממוזגת בחייה האמיתיים. הניקים היו לחברים ממשיים. בתקופת מחלתה, הסטיגמות על העולמות הוירטואליים התרסקו לרסיסים, והוכיחו כי הניקים הם בני אדם, אנושיים, רגישים ומרגישים. היא אהבה והייתה אהובה, היא נהנתה והיו לה חיים - חיים אמיתיים מחוץ ובתוך הוירטואליה - אולי יותר מאשר לרבים אחרים. וזו אחת הסטיגמות שהדסה, בכוחה השברירי, שברה בשקט המקסים שלה.

והדסה הצליחה לאחד סביבה קונצנזוס של כל כך הרבה אנשים שונים. גרמה לכך שגם הניקים המושחזים ראו שוב ושוב את האשכול שנפתח עליה, קראו, "הציצו ונפגעו".

"זכורה לי בתור אישיות וכותבת איכותית";
"באמת אישה יקרה, טובה, לב רחב וענק, תמיד מחייכת, חביבה";
"אישה צנועה וחסודה - מעולם לא הייתה מעורבת בשום סוג של ריב ומדון, או של הרמת קול או מקלדת. תמיד שוחחה בטוב טעם ודעת";
"בפורום הייתה אישה אינטיליגנטית, מנוסחת ומנומקת ובעיקר אישה נעימת הליכות, דבר שאינו פשוט במדיה זו"; "אישה גדולה";

וניק אחד שהכיר אותה לפני שנים רבות, היטיב לתאר: "בחורה אצילית מסוג נדיר שלא מוצאים הרבה במזרח התיכון, עם חוש הומור שקט, פיקח ולפעמים עם עקיצה עדינה (יחסה זאת לעובדה שנולדה במזל "עקרב"), חכמה בחכמת התורה ולהבדיל גם בחכמות כלליות".

ומה הפלא שניקים ישנים-ישנים הגיחו מחוריהם בכאב, זעזוע ואי-אמון אמיתי. "שובר שתיקה אחרי חמש שנים" מגיב אחד. ואחר מוסיף בתמהון לבב: "לא כתבתי כאן כמדומני כבר שמונה שנים, ולא התכתבנו כמניין הזה. לא ראינו אחד את השנייה אלא פעם אחת בחטף, וכל היכרותינו היתה וירטואלית. ובכל זאת - הגרון נחנק, כי הכאב אינו וירטואלי, הוא אמיתי. על נפש אצילה שהסתלקה בייסורים בגיל כה צעיר. על פרידה מחברת מסדר המייסדים..."

והעדויות הללו, שמצטברות מפה ומשם, מקרוב ומרחוק, מהמציאות ומהוירטואלית, מהפורום ומהתיבה האישית, מצטברות אחת לאחת, מתאחדות לכדי יריעה ססגונית מרהיבה של אישיות יוצאת מן הכלל. ומה הפלא שגם אלו שלא הכירו אותה, התעניינו מי הייתה, מה עשתה "לא הכרתי אותה, אבל בהחלט מקנאה בה שכך מדברים עליה אחרי מותה"...

באחת משיחותיה בתקופה האחרונה, אמרה שהיא זקוקה להמון רחמי שמים. היה נראה שהיא מודעת היטב למצבה, אך בו בעת היא שידרה אופטימיות ותקווה. והלב פשוט יצא אליה.

נפרדים מ'הדסה'

ביום שני האחרון, ראש חודש מנחם אב תשע"א, התקבלה הודעת טקסט קורעת לב. שתי מילים לא נצמדות. "הדסה ע"ה".

למי שעקב אחר מצבה, זו לא הייתה הפתעה. ובכל זאת, זה הפתיע. גרם לצמרמורת והעביר תחושות גוף לא נשלטות. ככה זה.

רבים הגיעו להלווייתה של אישה לא מפורסמת ולא ידועה במיוחד, אבל אישיותה הייתה על נס, בצניעות גבוהה, ככה, בדיוק במידה.

הדסה,

באתי יחד עם כל האנשים שהגיעו להיות איתך, להיפרד ממך. והם היו שם; כל-כך לא מחויבים, לא כממלאים מטלה לא נעימה: פשוט רוצים, רוצים, רוצים. והמומים.

עמדתי שם תוהה לעצמי, האם לקחת את האתנחתא כדי להביט בפני האנשים, העצובים, האוהבים, או שמא התרכזת בעיקר בדברים שנשא הרב כשאת מחייכת חצי חיוך עניו. בטח לא היה נעים לך לדעת שאנשים הטריחו את עצמם. הרגשתי שאת מסתכלת עלינו, מעל הבד השחור, מחייכת, אבל באי נוחות, נוכח טרחתם של כולם לבוא. "בשביל מה באתם, לא הייתם צריכים לטורח... באמת שאני בסדר..."

אני בטוח שאתמול כשהספידו אותך, לא רק אני, אלא כל אחד דמיין לעצמו מה חושבת על זה היידי; ובטח אצל עוד רבים אחרים עברו בראש אותן מחשבות.

אל תסמיקי; ידעת בדיוק מתי ללכת – בראש חודש. לא הספידו אותך - סיפרו עלייך. את מה שכולנו ידענו ועוד קצת. את מורך האהוב, הרב אוירבך, רב השכונה שבה גרת בגבעתיים, זיהיתי כי הוא דיבר עלייך באופן כל כך יודע וקרוב, וידעתי שהוא הרב שסיפרת לי עליו, מפני שהוא לא הגזים אפילו בנימה אחת. הוא העביר את מה שהיית, למה שתהיי. בזיכרון, במעשים, בגעגוע.

כמה כאב לשמוע את קולו מתנגן, 'נוגע' בכאב הגדול: "בכו בכו להולך – בלא בנים". והכאב לפף והתעצם שבעתיים.

הלוויה שלך, הייתה מאורגנת, מדויקת, שקטה, מלאה חברים. ואת, כמו בכל מפגש הפורום בו היית חברה, היית שם ראשונה וחיכית לכולם. שלא תהיינה אי הבנות.

איי הדסה! איך? איך הצלחת ככה לאחד סביבך קונצנזוס של כל כך הרבה אנשים? איך גרמת לכך שכל כך הרבה ניקים ציניים, מושחזים אוחזי חרב שלא ממש הכירו אותך, פותחים את האשכול שנפתח עלייך, קוראים עלייך ומקנאים קנאה טהורה ביכולות המדהימות שלך רק מעדויות קצרות, רסיסים בלבד שניתזים עלייך?

ובכלל, הדסה, מה היית מגיבה לראות את שמך בכותרות "בחדרי חרדים"? את לא היית מוחה. כי לא ידעת למחות. אבל כבר היית מוצאת את הדרך להביע ש"אין צורך בכך".

כן היידי.. אני בטוח שאת בסדר... בטוח ששמרו לך מקום טוב למעלה, אבל אנחנו לא בסדר... את חסרה לנו היידי. חסרה מאוד. גם הפרידה ממך קשה. ההרגשה שמשהו חסר, כל כך חזקה; התחושה שלקחת איתך חלק קטן מהלב של רבים שלא יכלו שלא להידבק מהאישיות המדהימה שלך, בנאצלותך הטבעית והכנה כל כך. סוג אנשים שהפסיקו לייצר כבר לפני הרבה שנים.

באישיות שלך שימשת לנו כסוג של מצפן, בעבור כולנו, שעזר לנו להבדיל בן טוב לרע, בן ראוי ללא ראוי, וזה מעתה חסר לנו.

אילו רק ידעת, הדסה היקרה, איזה חלל את מותירה אחרייך וכמה לבבות כואבים המתקשים וממאנים להנחם, היית מצחקקת כלא מאמינה. 'מה אתם עושים מזה עניין', היית שואלת, מתכוונת בצניעות אמיתית-אופיינית לכל מילה. תמיד המעטת מערך עצמך, חשבת שאת לא משהו מיוחד. חבל ונורא עצוב שרק עכשיו אפשר לומר לך את זה בפה מלא: זה ממש לא אותו דבר בלעדייך. אבל את כנראה לא שומעת וכנראה לא רואה. ואולי בכל זאת, מי יודע, בדרך כלשהי, את יודעת.

היי שלום, הדסה בת ר' דוד ע"ה. נוחי בשלום על משכבך.

[אם רשימה זו תגרום לאנשים לאמץ נקודה או שתיים ללבם, או אפילו ליישום בחיי היום יום – או אם יכול אי-מי לקחת על עצמו ללמוד פרקי משניות לעילוי נשמתה – והיה זה שכרנו-שכרה.]

רשימה זו נבנתה על פי אשכולות שונים שנכתבו אודות 'היידי' בפורום 'מישקיי' בו הייתה חברה. הכותבים הניקים (לפי א-ב): אולדפרנד, איש ערבות, בת הכפר, גלויה, גריני, התבהרות, זקנתי, יוכבד, כוכבי, כונן, כיפלי, לונגען, ליד הסנדק, מיימוני, מיס-רובינסון, מתפעל, נעמי, פיפוז, קול ברמה, ריקשה, שאנטית, שרי10)

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!