הישיבה על כסאו של הסטייפלר והצעקה

ביום רביעי האחרון השתתפתי בעצרת ואזכרה שנערכה לזכר הרוגי הפרעות בטריפולי שבלוב בחשוון 1945.

האזכרה התקיימה ברחבת בית הכנסת אח"י דקר בנתניה. כנכדתו של סבא הי"ד התבקשתי להדליק את משואת הזיכרון יחד עם עוד שתי נציגות של משפחות שכולות. בדרך לאנדרטה ולמשואה עוכבתי ע"י שואלים וכשהגעתי מצאתי שהשתיים שהגיעו לפניי כבר הדליקו את המשואה. הבטתי בשם של סבא מתנוסס על האנדרטה והרגשתי שזה בסדר, שיש משואה אחרת שסבא הי"ד היה רוצה שאדליק למענו – משואה מילולית שתספר את הסוד הגדול הכרוך בניסיון ההצלה הנדיר שלו ע"י השלטונות הערבים.

סביבי היו ניצולים מבוגרים שזכרו אותו ואת פועלו האדיר למען הקהילה, אבל דומה שאף אחד לא זכר או לא רצה לזכור את הסיפור המיוחד, את השבעה הנדירה בה ישבו ובכו בדמעות עם המשפחה והקהילה גם המנהיגים שהובילו את הפרעות ויחד עם זאת רצו להכיר לו טובה על פועלו ולהצילו אלא שהשם גזר אחרת. האם יתכן שפשוט זו הייתה משימה קשה מדי לזכור את נקודת האור הקטנטנה הזו בים של החושך והאכזריות הבלתי נתפסת של הטבח, הרצח וההרס? האם בגלל זה היא הושמטה מהספרים של ההיסטוריה של יהדות לוב שבהם מתוארים שורשיו, פועלו והירצחו ללא הפירוט הנוסף - זה ששמעתי בחיל ורעדה רק מדודתי שתחיה? שם ליד האנדרטה נזכרתי כמה שנים לקחו לי ואיזה מסע נדרש ממני כדי להתחקות על שורשיי ועברי / עברו של סבי הי"ד.

אבא ז"ל כמעט ולא סיפר על עברו, הוא הדגיש את הישראליות החדשה וגם בשנים האחרונות לחייו בהן חזר לשורשיו הרוחניים הסיפור על העבר נשאר מאחור. הייתה זו אמי שאחרי מותו הזכירה את סבא כל הזמן. האלמנה הצעירה שנותרה לגדל לבד ילדה בת שש חששה מהשפעות רעות מבחוץ. אמא הייתה צריכה משהו רוחני שיעזור לה – דמותו של סבא הי"ד. היא סיפרה מהמעט שאבא סיפר לה וממה שזכרה כנערה לפני שעזבה את טריפולי בעליית הנוער בגיל 12 שנה בלבד, אבל זה הספיק.

תמיד שיננתי שאני נכדה של רב גדול, זה שהיה לו בית דפוס עם ספרי תורה ועלי להתנהג בהתאם. מודה ומתוודה שזו נראתה באותם ימים משימה מייגעת וקשה לזכור שאת נכדה של רב ולהתנהג בהתאם במוסדות חילוניים שבהם לחברה היו ציפיות אחרות לגמרי מבנות ישראל... יחד עם זאת תמיד הייתה הסקרנות לדעת איך חי רב גדול בתורה ואיך היה נראה אורח חייו.

הסקרנות הגיעה לשיא בביתו של הרב קנייבסקי שליט"א. לשם הגעתי בתחילת דרכי בתשובה בשליחות הגר"י אדלשטיין זצ"ל. בתום הפגישה הראשונה עם הגר"י זצ"ל נשלחתי לעיר הקודש בני ברק, לקודש הקודשים ברחוב הרשב"ם. בתום הפגישה עם הרבנית זצ"ל, היא לקחה את הפתק שלי לתיתו בהמשך לרב וביקשה מאחת העוזרות שלה לתת לי את מס' הטלפון שלה כדי שאברר את התשובה בהמשך, התשובה שהייתי אמורה למסור לגר"י זצ"ל. רציתי ללכת אבל אז היא תפסה אותי בידה החמה ואמרה "למה את הולכת, את הרי רוצה לשבת על הכסא, נכון?" רציתי להגיד לה שאין לי מושג על איזה כסא היא מדברת אבל היא בשלה "נו, לא צריך להתבייש. קחי אותה, היא רוצה, אני רואה לה בעיניים" אמרה לעוזרת שאת הטלפון שלה קיבלתי.

זו הושיבה אותי על כסא הסטייפלר והשאירה אותי כשהיא בטוחה שאני יודעת איפה אני ומה עלי לעשות. נותרתי בחדר הגדול עם ספרי הקודש ועם נערה צדיקה שעמדה בקצה החדר וקראה תהילים בדבקות. חיכיתי שמישהי תגיע ותסביר לי מה לעשות פה.

בינתיים הסתובבתי על הכסא ונעצתי מבטים בספרייה של הרב קנייבסקי שליט"א ובספר הגמרא שלו ואז זה תקף אותי – המחשבות על סבא. האם כך היה החדר שלו שם? האם גם הוא היה מוקף ספרי תורה והיה לומד מתוך ספר ענק על שולחנו הטהור? את ההרהורים קטעה בצווחות נערה שהציצה מחדרה של הרבנית "הרבנית היא בכלל לא קוראת. היא סתם יושבת שם בזמן שאני מחכה"... שמעתי את הרבנית עונה לה בשלווה שאני בטח מתפללת מעומקא דליבא וזו תפילה אפילו יותר חשובה מתהילים. נתקפתי באימה כשהבנתי שכולם בטוחים שאני יודעת מה לעשות. שאלתי את הבחורה שעמדה בחדר והתפללה, אז התוודעתי לעובדה שאני יושבת על כסא הסטייפלר ואמורה לקרא בו תהילים - "את יכולה לחזור ולשאול אותה מה לקרוא" הציעה.

המחשבה להודות בטעות ליד הבחורה המצווחת שממתינה שם הייתה מבעיתה אז פשוט קראתי את התהילים שקיבלתי קודם לכן הרב אדלשטיין שליט"א ויצאתי. "שיתקבלו כל התפילות ברצון" חייכה וקראה אחרי הרבנית זצ"ל. קיוויתי בדרכי הביתה שהרצון ללמוד על סבא הי"ד ייחשב לי בשמיים כתפילה, אחרת אולי הכשלתי את הרבנית הצדיקה.

מסתבר שמישהו למעלה שמע אותי. זמן קצר אח"כ אמי שתאריך ימים בטוב, הוזמנה לכנס מחזור של עליית הנוער דאז וחזרה עמוסה בספרי היסטוריה על יהדות לוב שאלו שכתבו אותם השתתפו בכנס, בהמשך התוודעתי אל המוזיאון ליהדות לוב שבאור יהודה ובין הביקורים שם היה את הביקור המכונן אצל הדודה שלמרות השנים הקודמות של הריחוק המשפחתי פתחה את ליבה וסיפרה מה שידעה.

סבי הרב אברהם תשובה הי"ד, בנו של הרב והדיין הרב שלום תשובה, היה רב קהילה בטריפולי שבלוב. ידועה במיוחד הייתה מסירות הנפש שלו על שלום בית ולצורך כך היה יוצא את ביתו אפילו באמצע הלילה כדי להשכין שלום בין איש לאשתו. סבי הקים בהמשך את בית הדפוס העברי הראשון בטריפולי מתוך רצון ושליחות להפיץ ספרות תורנית לבתי היהודים. בבית הדפוס ממנו יצאו ספרי קודש יצא גם החומר של משלחת הציונות הדתית דאז ובהמשך גם עיתון ערבי. היה זה ניסיון של סבא לכונן שלום עם המנהיגים הערביים שהיו זקוקים אף הם לבית הדפוס שלו.

את חלומו הגדול לעלות לארץ ישראל הגשים בנו הבכור (מנישואיו הראשונים) שעלה ארצה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה עם הון ומיכשור שקיבל מסבי והקים פה בארץ את בית הדפוס העברי הראשון שבהמשך שימש את אליעזר בן יהודה. במכתבים שהתכתבו ביניהם האב והבן, גולל סבי הי"ד את אהבתו העזה לאי"י (המכתבים נמצאים כיום במוזיאון).

בתום מלחמת העולם השנייה, שבורים ונדכאים חזרו סבי ומשפחתו לגלות שהנאצים ימ"ש והאספסוף הערבי בזזו את בית הדפוס. בעוד הקהילה מנסה להתאושש מהמלחמה הקשה ולהתרגל לשלטון האנגלים, סבא ניסה לשקם את בית הדפוס. עוד לא התאוששו מאסון אחד ואז פרצו הפרעות. עם פרוץ הפרעות סיפרה לי דודתי נשמעו קריאות מבית השכנה וסבא לא חשב פעמיים. דרך עליית הגג עלו כולם לעבור אליה כדי לעזור לה. סבא לא יכול היה לשאת את הטבח האכזרי ברחובותיה של העיר. הוא רצה להגיע, למנהיגי הערבים אלו שאיתם נשא ונתן בבית הדפוס. הוא היה בטוח שהם יקשיבו לו ויעצרו את הטבח וההרס. הוא יצא מבית השכנה ומיד עם צאתו התנפל עליו האספסוף בסכינים שלופות וביתרו את גופו הקדוש. תוך כדי מישהו זיהה אותו מההמון כזה שקיבלו הוראה להגן עליו ופחד נפל עליהם. הוא הובהל לבית החולים. שם כעבור שלושה ימים מת

מפצעיו. סבתי ראתה את הרצח דרך החלון ולמרבה האימה גילתה שאחד מבניה נותר בביתם. בתום הפרעות חזרה אבלה לביתה והייתה בטוחה שאיבדה גם את בנה. להפתעת כולם נמצא שם הבן קורא ספרים ואת הבית עומד ללא פגע. בהמשך בשבעה התברר שהמנהיגים הערביים אליהם ניסה סבי הי"ד להגיע, נתנו הוראה לאנשיהם שבבית של הרב אברהם תשובה אסור להם לגעת. הם לא הודיעו לו על כך לפני פרוץ הפרעות כי לא חשבו שיהיה מי שיהין לצאת מביתו....הם בכו עליו יחד עם משפחתו וקהילתו, כך סיפרה לי בדמעות דודתי.

לא לנו חשבונות שמיים אבל קשה שלא לתהות מה היה קורה אם סבא היה יודע שהבית מסומן. סביר להניח שהיה ממלא אותו עד אפס מקום ומנסה להציל כמה שיותר, אולי אם היה יוצא מפתח ביתו שלו היו מזהים אותו מיד ולא פוגעים בו ונותנים לו להגיע ליעדו. אולי היה זוכה בהמשך לעלות לארץ המובטחת. אלא שכאמור לא לנו חשבונות שמיים וגזירה הייתה זו ממעל.

יחד עם זאת, דווקא השנה, יש לי כל כך הרבה שאלות שהייתי רוצה לשאול את הסבא הגדול על המצב כיום, לשאול את הסבא שכל חייו עסק בחיבורים - בלחבר בין איש לאישתו, בין יהודי לאלוקיו, בין יהודי לגוי שבקרבו חי:

איך זה יכול להיות שדווקא כאן במדינת היהודים יותר משקשה לעשות שלום עם הגויים, קשה לעשות שלום עם היהודים בינם לבין עצמם? איך יכול להיות שיהיה כל כך קשה להשכין שלום בין דתיים לחילוניים?

איך זה שכשקם מנהיג מהשמאל - השמאל שאמון רשמית על השוויון, הצדק החברתי, כבוד האדם וחירותו, ואותו מנהיג מנסה לחבר את מחנהו לשורשיו היהודים הוא הופך נרדף ונלעג?

הייתי כל כך רוצה לשאול אותו על עצמי. לתאר לו מה קורה בעירי מאז מותו של הגר"י אדלשטיין זצ"ל, זה שעזר לי לחזור אל אבא שבשמיים ואליו עצמו אל התורה והדרך של סבא ה"יד... הייתי רוצה לתאר לו את מלחמת הדת ההזויה שנוצרה מחוסר כבוד הדדי, מבוז, התנשאות והתעמרות של כוחות רעים שהשתלטו. הייתי רוצה לשאול את מי ששילם בחייו על מסירות הנפש לקהילה, אם להמשיך להילחם ברוע או להסתתר בבית עמוק פנימה ולהשלים עם הרעה? נדמה לי שהיה רוצה שאשלב בין "ונשמרתם לנפשותיכם מאוד" לבין מסירות הנפש שלו לאחרים, אבל את התשובה האמיתית אקבל רק עם ביאת הגואל. בינתיים כל שנותר הוא לעמוד ליד נר הנשמה ולבקש שיעתיר בעדי במרומים שאמצא את השביל הנכון שייזכה אותי לעשות נחת לו וליושב במרומים.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!