"לבלתי ידח ממנו נדח" - למה נוער נושר? קבלו תשובה

אז נתחיל מהסוף;

האינסטינקטים שלנו יכוונו את האצבע באופן כמעט אוטומטי לעבר הרב'ה בחיידר שהפליא בו את מכותיו/ המנהל ביסודי שלא גילה רגישות בעת מצוקה/ ראש הישיבה ש'העיף' אותו מהישיבה כי רצה לשמור על השם של הישיבה/ ההורים שהיו נוקשים מדי ועוד.

נכון, יש כנראה אשמים בסיפור הזה - אבל לא בטוח שאפשר להצביע עליהם ולא מחשש לתביעת דיבה אלא לאור העובדה שלעולם לא נדע מה גרם לילד התמים שלנו לרדת מהדרך - ולחפש משעולים אלטרנטיביים. זה תלוי במדי הרבה גורמים פנימיים וחיצוניים מכדי לקבוע מי האשם. כמובן שעוד קצת רגישות בקרב הגורמים הנכבדים הנ"ל לעולם לא תוכל להזיק.

מה זה נוער נושר?

מסתבר שאפילו הגדרת התופעה נתונה לשינוי וזה תלוי בעיקר במקום התרבותי שבו גדל הילד. בציבור הכללי למשל, ההגדרה של 'נער נושר' מכוונת לנער שנשר ממסגרת חינוכית או ממסדית ולא מנער שפרש מדרך אבותיו. לפני שנתיים מסרתי הרצאה לציבור הכללי בנושא, כאשר הצגתי את עצמי כיועץ חינוכי בתיכון לנוער נושר, הצביע אחד הנוכחים והביע את תמיהתו איך אני לא שם לב לאוקסימורון במשפט שאמרתי, "אם נער שוהה בבית ספר איך אפשר לקרוא לו נושר?!".
אז כמובן שבקרב הציבור האמוני נשירה הכוונה לפריקת עול תורה ומצוות שמלווה בדרך כלל בשינוי במראה החיצוני עד כדי הרחקה מהמסגרת החינוכית שלמד בה ולעיתים אף מהבית בו גדל.

כי האדם עץ השדה:

עכשיו נחזור להתחלה, למה נער נושר?

אין לי מושג מי אחראי על הטמעת המושג 'נוער נושר' אבל בעיניי זוהי הגדרה שמכמתת את כל התהליך שילד עובר עד לשלב שבו הוא פורק עול לגמרי.

למה עלה נושר מהענף? אז מבלי להיכנס למבנה האנטומי של עולם הצומח, העלה מקבל את כל חיותו מן השורשים דרך הגזע והענפים. תהליך נשירה של עלה מתחיל זמן רב לפני הנשירה הסופית אם בעקבות כך שהוא מפסיק לקבל נוזלים באמצעות השורשים ואם כתוצאה מהשקיית יתר. אז נכון שיהיו כאלו שיאשימו את הרוח או את האדם שנענע את העץ אבל הלא ישנם עוד עלים בעץ, מדוע אם כן דווקא העלה הספציפי הזה נשר?

כיום ידוע כבר כי אין D.N.A של נער נושר (לא כחברה אלא כיחיד. כחברה, מחקרים העלו כי בקרב בתים שהוריהם חזרו בתשובה התופעה נפוצה יותר). הוא יכול לגדול בבית עם רווחה כלכלית ובבית עם מצוקה כלכלית באותה המידה, עם הורים נוקשים והורים רכרוכיים גם כן באותה המידה ואני מזמין את כל אחד ואחת מאתנו להסתכל סביבו ולהווכח.

כדאי אם כן, שנתחיל לדבר על 'הילד הנושר' ולא על הנער הנושר כי צעדי המניעה הם שיקבעו האם ילדינו יאמץ את החינוך שמקבל בבית או שיזנח אותו. נער שנושר זה כי לאורך זמן משמעותי הפסיק לקבל את מה שזקוק לו מהמקור שהיה אמור לספק לו את זה. נכון שכמו תמיד ישנם את היוצאים מין הכלל אבל הדברים אמורים על רוב המקרים.

האם ניתן למנוע נשירה ואם כן, איך?

כאנשים מאמינים אנו בטוחים, כי הדבר הראשון והמועיל ביותר הוא תחינות ובקשות לאבינו שבשמיים שלא יידח ממנו נידח!

לגבי חיוב ההשתדלות שלנו, נראה כי מילת המפתח היא 'תקשורת נכונה'. לפי רוב תיאוריות ההתפתחות של גדולי התיאורטיקנים, תינוק מיומו הראשון ועד לשנות בגרותו המאוחרות זקוק להוריו במובן הכי בסיסי. ואין הכוונה ל'רוצה' או 'חושק' אלא לצורך קיומי. על מנת שילד יגדל ויהיה למבוגר מתפקד פיזית ופסיכולוגית הוא זקוק לביטחון בקיום הפיזי, לשייכות, לזהות, לאהבה, לכבוד ולהערכה (מאסלו). בראשית חייו, הילד אמור לקבל את הצרכים האלו מהוריו (הבשורה הטובה היא שכ-70 אחוז מההורים ממדינות ותרבויות שונות (כולל ישראל) יוצרים התקשרות בטוחה עם ילדיהם). הבעיה מתחילה כאשר הילד לא מקבל את מה שזקוק לו להתפתחותו התקינה.

כאשר בבית אין כבוד בסיסי לילד, שמבטלים את דבריו כלאחר יד, שמשתמשים במילים לא מכבדות. כאשר הילד מקבל מסר שאין לו השפעה לטוב ולרע על מה שקורה בבית, אם הוא מותקף כאשר הוא בגיל שמגבשים את הזהות העצמית (נפרדות) או שהוא אינו מרגיש אהוב מספיק- כל זה ביחד וכל אחד בנפרד עלול לגרום לילד, בסופו של תהליך, לחפש את חסרונו בחוץ.

תקשורת נכונה:

אם נתרגם את כל זה לשפת המעשה, אזי כל מה שהילד צריך זה אוזן קשבת גם כאשר היא שומעת דברים שקשה לה לשמוע. ואין זה אומר שנקבל את הדברים אלא נקשיב להם. נהיה הורים שילדינו ימצאו בנו כתובת טבעית לספר לנו מה עבר עליהם היום. נבין כי לילדינו ישנו אופי שונה מאתנו, גם אם הנטייה הטבעית היא להניח ש'הוא יצא בדיוק כמו אבא שלו' או 'כמו אמא שלו'.. האמירות האלו משרישות בנו את הסכמות ש'מה שהיה טוב לי יכול להיות טוב לבן שלי', או 'מה שהיה טוב לבכור שלנו יכול להיות מספיק טוב גם לבא אחריו'. סכמות אלו הן מקור לטעויות שאנחנו עלולים לשלם עליהן ביוקר.

כמובן שתקשורת נכונה היא מילת מפתח להרבה תתי נושאים מהם היא מורכבת; אמפתיה, הקשבה, שיקוף, סימפטיה ועוד ועוד ואת כל המוטיבים האלו אנחנו נדרשים ליישם כאשר אנחנו מתקשרים עם ילדינו בשגרה.

ממש כמו העלה, אם נתבונן נראה כי כבר בתחילת תהליך הנשירה פני העלה אינם כתמול שלשום. הוא נעשה יותר יבש וצבעו משתנה לאט לאט. כל מה שנותר לנו הוא להיות ערניים לשינויים קיצוניים של ילדינו ולפעול בהתאם. על פי רוב לפני המרד הגדול יופיעו הרבה מרידות קטנות שהילד יפריח לאוויר כבלוני ניסוי. לא ידוע לנו על מקרה בו קם ילד ביום בהיר והכריז כי הוא בועט בהכל. וגם אם זה נראה כך אנו נדרשים לעשות רפלקציה ולבדוק איפה הוא אותת לנו ולא שמנו לב- אם כתוצאה מעומס בעבודה, חולי של בן משפחה אחר ל"ע, מתח בין ההורים או כל סיבה אחרת אבל הילד אותת לנו ולא ראינו.

הוא כבר נשר, האם לא מאוחר מדי?

בהיבט הזה המטפורה איננה מדויקת. עלה שנשר לעולם לא יחזור להיות חלק מהעץ הגדול. הילד שלנו לעומת זאת, יכול לשוב ולהיות חלק אינטגרלי מהמשפחה. כמובן שמה שהיה כבר לא יהיה, הנער בחר כבר את הבחירות שלו ולעיתים הנזקים הם בלתי הפיכים אך בכל מה שקשור לתחושת השייכות והמחויבות של הנער למשפחה הגרעינית בהחלט ניתן לאיחוי. אם נתחיל לספק לו ולו במעט את הצרכים שהוא כה כמהה אליהם יגדל הסיכוי שהוא ירצה יותר להתאמץ לכבד אותנו מול הקהילה ואפילו מול המשפחה שהרי אינו דומה נער שפרק כל עול ולא נותן חשיבות לנראות של המשפחה בעיניי הסביבה לנער שבחר את החירות שלו אבל עדיין יודע לכבד אותנו.

יצחק יונה ı יועץ חינוכי מסמך ı עוסק בפסיכותרפיה קוגניטיבית התנהגותית ı מנחה הורים ı דוא"ל: [email protected]

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!