אם לא עכשיו אימתי // יעקב ריבלין

דומה שמאז חנוכת הישיבה הגדולה שעל הגבעה לא הייתה בעיירה שמחה כל כך גדולה. המונים נאספו ליד האולם הבני ברקי בו חגג ח"כ משה גפני בר מצוה לנכדו, והזינו את עיניהם בכל המי ומי של צמרת המדינה שבאו לברך. נכון אמנם שכבר היו באזור שמחות מולטי-ציבוריות אחרות אבל מי יכול היה להביא את הגברת הראשונה מרת שרה נתניהו - במיוחד בימים שהיא מעדיפה לשהות כמה שפחות באורות המצלמות - רק גפני. כשהוא מזמין, גם מלכת שבא עוזבת את הכל ובאה.

לצידה של הגברת הראשונה (כפי שהיא מוגדרת על ידי מלחכי פנכתה. בפועל היא השלישית. אחרי רעיות הנשיא ויו"ר הכנסת. הראשוניות שלה היא בתחומים לא פורמליים אחרים. תשאלו את ש.ר.) התכבדה השמחה בכל מי שהוא משהו בצמרת הפוליטית והפרלמנטרית. איש בל נעדר. הרשימה הכוללת מן הסתם גרמה חלישות הדעת לאנשי המטה של ליצמן, שערך לאחרונה חתונה וחשב ששבר את שיאי הנוכחות. עד שבאה הבר מצווה של הקולגה שהראתה לו שיש עוד מקום לשיפורים בשמחה הבאה.
השאלה המסקרנת היא מה ראה גפני למפגן כוח שטרם ערך בעבר. בשמחות של בניו ובנותיו הוא

הנמיך פרופיל ציבורי וחגג בחיק המשפחה. וכאן, כל העולם הוזמן בכתב ובא. כל כך לא אופייני לגפני, האיש שצניעותו האישית עמדה תמיד ביחס ישיר לעוצמתו. כלום התקנא בעמיתו השר והחליט להראות שגם הוא יכול? או שמא הייתה זו יוזמה של אנשי הלשכה, שהחליטו להראות לקולגות במשרד הבריאות שאף הם יודעים את המלאכה?

כך או כך, אין ספק שבימים טרופים אלו, לכל מפגן כוח יש תועלת ישירה או עקיפה. זה לא סוד שבתוך יהדות התורה מצבה של דגל התורה הוא לא הכי טוב שיש. וזאת בלשון המעטה. אגודת ישראל מנצלת את הפילוג בציבור הליטאי ולא רואה אותה ממטר. לפני שלושה שבועות טרפד ליצמן את היוזמה למכתב של חברי הסיעה נגד הפגנות הפלג הירושלמי. שבוע לאחר מכן הוא עצר בישיבת ועדת השרים לענייני חקיקה את החוק של שר הביטחון לשלילת תקציבים למוסדות שתלמידיהם לא מתייצבים. דגל רשמית לא תמכה בחוק אבל כשליצמן בלם אותו, ולא במקרה, נשמעו שם קולות של אכזבה. לא חלף שבוע ועוד מכה. בקרב בסיעה על סגנות יו"ר הכנסת נפנפו האגודאים את הדגלאים כאילו לא היו. דבריו הנרגזים של גפני לעמיתיו במאוחדת היו מהחריפים שהשמיע מאז פרשת ועדת הכספים בשנת תשס"ט. "הכל שלכם ואתם בכלל עושים לנו טובה שאנחנו קיימים", הטיח בתסכול בחבריו מהצד השני של שולחן ישיבת הסיעה.

מחוץ לחדר הסיעה העניינים פחות יגעים, אך גם שם אין נחת. ההתערערות הפנימית בתוך הקואליציה משפיעה לרעה על גם על המעמד המיוחד שתמיד היה לגפני כציר מפתח בקואליציה וכיו"ר ועדת הכספים. בשני הנושאים היותר מהותיים ביחסי דת מדינה וקואליציה שום דבר לא זז. לפני שבוע הודיע גפני לראשי הקואליציה שאם לא יקבל תמיכה בחוק השבת שלו, כפי שמתחייב מההסכם הקואליציוני בסעיף המתייחס לפרצות בסטטוס קוו, הוא לא יצביע יותר בעד הצעות חוק של הממשלה. זה צעד יוצא דופן בחריפותו ועם השלכות רבות משקל נוספות. לאצבע של גפני יש משמעות לא רק במליאה. כיו"ר ועדת כספים הוא יושב על הברז של המדינה והקואליציה.

האם השלב הבא יהיו סנקציות גם בנושאים כספיים? כנראה שלא. מילא לריב עם יו"ר הקואליציה דוד ביטן. עם שר האוצר משה כחלון זה סיפור שונה לחלוטין. גפני, כמו כל יתר עמיתיו ליהדות התורה, תלוי ברצונו הטוב של כחלון בנושא חוק הגיוס החדש (חוק שעוד אין לו התחלה של טיוטה וכבר העדה החרדית ואנשי הפלג מתכננים נגדו הפגנה גדולה בשבוע הבא. מוזר ומדכא). כל מרכיבי הקואליציה נשבעו אמונים מראש לכל חוק שתביא יהדות התורה לאישור המליאה. רק כחלון לוקח את הזמן שלו ומציב מכשולים בכל פינה.

ביום שני השבוע החליטו גפני וליצמן להיפגש עם כחלון ולהזכיר לו את המחויבות הקואליציוניות שלו. למה הם לא נפגשו איתו כבר בתחילת המושב? רק הם יודעים. מה שהכל יודעים זה שהמפתחות אצלו כבר מהרגע הראשון ואם היה נותן את ההסכמה שלו היה כבר חוק במליאת הכנסת. משום מה, וכחלק מהטיפול הרשלני בחוק הכי חשוב לציבור החרדי, התקיימה הפגישה המשמעותית רק השבוע. חודש וחצי הלך על כלום. השד יודע למה.

מהפגישה עצמה יצאו השניים בידיים ריקות. רק מפני הכבוד לא נאמר שכחלון נפנף אותם כמו זבובים טורדניים. כבר בתחילת הפגישה הוא הבהיר להם שאין מה לדבר על פסקת ההתגברות מפני פסילה אפשרית נוספת של בג"ץ. זה נגד האג'נדה שהוא רץ איתה לבחירות. ובאשר לתיקונים בתוך החוק? כאן הוא היה נדיב קצת יותר והבהיר שעקרונית הוא תומך. אך בתנאי קודם למעשה שנציג מטעמו יעבור עליהם לפני שיובאו לוועדת יריב לוין וייתן את הסכמתו. כלומר: גם בלי פסקת ההתגברות אין הסכמה מראש לכל נוסח שיביאו החרדים.

לפני הפגישה עם כחלון תפסנו את גפני לשיחה בעמידה אצלו בלשכה. קודם לכן ליווינו אותו מהמזנון לחדרו ועקבנו כיצד הוא מנפנף את עובדי הקק"ל שארבו לכל ח"כ מזדמן במסדרונות הבית. הנושא בגינו באו לבניין היה החלטת הממשלה להעביר שמונים אחוז מהמיליארדים שהצטברו בקופת הקק"ל לקופת המדינה. בציבור העובדים זה לא אמור לפגוע. די בעשרים אחוז הנוספים כדי להמשיך לשלם להם משכורות שעובדי מדינה יכולים רק לחלום עליהן. אבל כשההנהלה מדושנת התקציבים שולחת, כל עובד שרוצה קידום מגיע.

גפני לא שעה אליהם במיוחד. שלום שלום ועף לחדרו. "אין לי שום סנטימנט לקרן הקיימת לישראל ולא מעניין אותי אם ייקחו להם גם את השקל האחרון. האם הגוף הזה מכיר את תפרח ואופקים? הוא פעם נטע שם חורשה או בנה מתקן משחקים לילדים? רק ביישובים חילוניים. אז שיחפשו את החברים שלהם". נכון לעכשיו גפני מתמרן בין הממשלה והקק"ל ומחכה לראות מי ימצמץ ראשון וייתן לו את התמורה.

שאלנו גם על חוק השבת. כאן גפני נשמע לוחמני עוד יותר. "אני הולך להודיע לקואליציה שלא אצביע בעד חוקים שלהם עד שיצביעו בעד החוק שלי". האיום כנראה עשה משהו והחוק עושה בעת כתיבת השורות את דרכו לסדר היום של המליאה. אם לא השבוע אז בשבוע הבא.

שאפו על הלוחמנות, אמרנו, אבל להיכן נעלמו העיזוז והגבורה מול חוק הגיוס התקוע? גפני שתק לרגע והשיב עגומות: "בשבת יש לי בעיה עם הליכוד, בחוק הגיוס הבעיה היא אצלנו. עוד לא ממש החלטנו מה אנחנו רוצים לעשות. בליכוד אומרים לי: רק תביא חוק ונצביע".

בדבריו גלויי הלב מיקד גפני את ליבת הסיפור העגום של חוק הגיוס התקוע. מול לפיד הייתה ליהדות התורה וש"ס כתובת ברורה למלחמה. בראשית הקדנציה הנוכחית הם ידעו בדיוק איזה חוק הם רוצים. הם רצו חוק בלי מכסות. בלי שיניים ועם יעדים מעורפלים לעוד חמש שנים שלאחריהן, אם לא יעמדו ביעדים תחזור הסמכות לשר הביטחון. מה שהיה צריך זה שלושה-ארבעה חודשים של ניסוח בוועדה החצי פיקטיבית של צחי הנגבי ומשם היישר למליאה (ונא לא להתבלבל עם תקנות הגיוס שארכו שנה וחצי בגלל קשיים בניסוח של עשרות עמודים. החוק עצמו עבר בנקל).

בחוק הגיוס החדש אין ליהדות התורה וש"ס דרך ברורה. כפי שנכתב כאן לפני שלושה שבועות, מתרוצצות בתוך יהדות התורה (ש"ס היא שחקן משני בסיפור. יש לה צרות משלה והיא העניקה את זכות ההחלטה בנושא לעמיתה הוותיקה) שתי גישות שונות לפתרון הבעיה. בעוד שבאגודת ישראל טוענים שהפתרון היחיד הוא להביא את החוק כמות שהוא שוב למליאה בתוספת פסקה הקובעת שהחוק הוא מעל חוק השוויון (כמו שיש בחוק האוסר על יבוא בשר לא כשר ארצה למרות חוק חופש העיסוק), הרי שבדגל התורה מחפשים את הדרך הקלה יותר של מספר תיקונים קוסמטיים בחוק והגשה למליאה. הדגלאים יודעים בוודאות שהחוק ייפסל על ידי הבג"ץ אבל זה לא מדאיג אותם. איך אמר השבוע יעקב אשר: "החוק כבר נפסל שישים וחמש פעמים. שייפסל עוד פעם אחת. כבר לא אכפת לנו".

הגישה של חקיקה מיידית ומה שיהיה – יהיה, נובעת כנראה מהרצון העז של דגל התורה להוריד את הנושא של הגיוס מעל סדר היום הציבורי כמה שיותר מהר. פסקת ההתגברות דורשת מלחמת חפירות עם משה כחלון שיכולה לארוך מספר חודשים. חוק עם תיקונים קוסמטיים קלים אפשר להביא למליאה בתוך מספר שבועות.

החשש בדגל מפני התעסקות ממושכת בחוק הוא כפול פנים. חוק רגיש כמו הגיוס מוטב שיעבור, לדעתם, בלי שלתקשורת החילונית יהיה מספיק זמן לשסות את דעת הקהל ולארגן הפגנות של קצינים לשעבר וחיילים משוחררים. בסיפור הזה הם היו כבר בתשע"ב, לאחר שבג"ץ פסל את חוק טל ונתניהו ניסה להעביר חוק גיוס חדש. בסופו של דבר ההפגנות אכן שברו אותו והוא נסוג מכמה סיכומים חשובים עם החרדים. בשורה התחתונה החוק לא עבר וההמשך ידוע.

החשש השני, וזה לא נאמר מפורשות, הוא כנראה היותר משמעותי. בעוד שהאגודאים מצפצפים על הפגנות הפלג הירושלמי ורואים בהן מטרד תחבורתי בלבד, הרי שבדגל מדובר בקרב על לב הציבור הליטאי. במיוחד אצל צעירי הצאן וחמי הדם והמזג שדרך ההפגנות והאנרכיה קוסמת להם במיוחד. ולא מדובר בחשש סרק. אם בקרב כלל הציבור הליטאים אנשי הפלג הם מיעוט שבמיעוט הרי שבקרב דור האברכים שעד גיל שלושים ניתן להבחין בסחף מסוים לכיוון דרך ההפגנות והאנרכיה.

במצב זה אין פלא שאנשי דגל רוצים כבר לראות את חוק הגיוס החדש מאחוריהם. כל יום שהחוק הזה מתעכב, תועמלני הפלג משלהבים את צאן מרעיתם באיומים שאו טו טו כולם יגויסו ממילא ולכן כדאי להילחם כבר עכשיו. ברגע שהחוק יעבור, ההפגנות אולי יימשכו אבל עוצמת האיום תפחת וממילא גם הסחף של הצעירים המשולהבים יפחת.

באגודת ישראל כאמור לא חוששים מהפגנות וסחף, והגישה שלהם לחוק היא עניינית יותר. בדיונים הפנימיים בתוך הסיעה הזהירו פרוש ומוזס שבלי פסקת ההתגברות יפסול בג"ץ את החוק החדש בתוך מספר חודשים ולפיכך אין בו שום תועלת.

לדעתם של אנשי אגו"י שותף גם יו"ר ש"ס אריה דרעי. "מה נרוויח בחוק שיחזיק מעמד מספר חודשים?" הוא תוהה בשיחה עם כותב השורות ועמיתו אבי בלום. "אם בג"ץ יפסול לנו את החוק בעוד מספר חודשים לא יהיה לנו זמן לחוק חדש והבחירות ייערכו על רקע חוק הגיוס. זה בדיוק מה שיאיר לפיד רוצה. אני גם חושש שכחלון לא יעמוד אז בלחץ של הרחוב החילוני. לכן צריך חוק שיהיה חסין בג"ץ גם אם החקיקה שלו תיקח מספר חודשים". להערכתו של דרעי, הסבירות לבחירות עד סוף הקיץ היא כמעט אפסית.

לדעתו של דרעי יש חשש כבד נוסף מחוק גיוס עם תיקונים קוסמטיים בלבד. "את החוקים הקודמים בג"ץ פסל אך נתן ארכה לכנסת של שנה או שנתיים לחוקק חוק חדש. אם השופטים יראו שמתחכמים איתם ומחוקקים שוב את החוק שנפסל על ידם הם עלולים לפסול אותו בלי שום ארכה. אין חוק דחיית גיוס של בני ישיבות וכולם פורמלית צריכים להתייצב מיד בלשכות. לך תנהל מערכת בחירות כשמאה אלף בני ישיבות נמצאים בעין הסערה הציבורית. המשמעות היא שלפיד עלול להיות ראש הממשלה הבאה", נאום דרעי. לקוראי המדור הוותיקים הדברים אינם חדשים. החשש האמור נכתב כאן כבר מספר פעמים.

בדגל התורה טוענים מנגד שאין כל ביטחון שגם פסקת ההתגברות לא תיפסל על ידי בג"ץ. הם מאזכרים את דבריה של השופטת ברון בפסיקה האחרונה שהתייחסה ברמז לנושא וטענה שאולי הגיע הזמן לדון בחוקים אחרים שיש בהם פסקת התגברות כמו חוק שמירת הדינים (חוק הקובע שחוקי יסוד לא יפסלו חוקים שנחקקו קודם חוק היסוד). אז מה יועילו חכמים בתקנתם.

מדובר בטיעון סרק. לפסול שוב חוק שעבר טיפול קוסמטי זה סיפור אחד, ולפסול חוק הקובע שבג"ץ לא יכול לפסול אותו זה כבר מלחמת עולם בין הרשות המחוקקת והרשות השופטת. זו תהיה פעם ראשונה שבג"ץ קובע שהכנסת לא יכולה להגביל בשום אופן את סמכותו. המשמעות תהיה הודאה רשמית בכך שהשופטים הם אדוני הארץ והם גם מעל הכנסת. לא שזה לא קיים גם עכשיו. יריב לוין ודניאל פרידמן טוענים שזה המצב כעת. אבל מכאן ועד שהשופטים עצמם יאמרו זאת במפורש הם יצטרכו, לפחות למראית עין, לשבת על זה לדיון עקרוני של מספר שנים. לא הולכים למלחמת רשויות בקלות דעת ובהחלטה של מספר שורות. מה שצפוי, כנראה, אם חוק הגיוס החדש יהיה מהדורה חוזרת של החוק הישן עם כמה תיקונים חסרי חשיבות בלבד.

בשלב הזה אין הכרעה בין מצדדי החוק הקוסמטי ומה שיהיה - יהיה, ובין הדורשים את פסקת ההתגברות. עד מתי ימשך המצב העגום זה? לאיש ביהדות התורה אין שמץ של מושג. איך אמר גפני בציטוט דלעיל. אם אנחנו לא יודעים מה אנחנו רוצים, אז מה לנו לבוא בתלונות לאחרים?

#שעת הכושר

אם אכן יוחלט ביהדות התורה להניח את האקדח המעשן על שולחנו של כחלון הם לא ימצאו שם מועד נוח יותר מאשר כעת. בחודש האחרון החלה סוף סוף להירשם ירידה קלה במחירי הדירות במרבית ערי הארץ. מאות אלפי הדירות במחיר למשתכן, חרף החסרונות הבולטים של השיטה, מתחילות לצנן קצת את שוק הדיור הרותח.

אבל עם ירידה של אפס פסיק שתי עשירות לא בונים קמפיין בחירות. כחלון זקוק לעוד שנה של ירידות מחירים ומדד הדיור כדי לבוא לציבור הבוחרים ולומר להם: הבטחתי וקיימתי. מעבר לבשורת הדיור, אם אכן תהיה כזאת, אין באמתחתו של כחלון שום דבר. נתניהו לקח לו את כל הקרדיט על המצב הבריא של כלכלת ישראל (ובצדק. כחלון בא למצב נתון שהחל עוד בקדנציה הקודמת ובסך הכל לא קלקל). בתחום התחבורה והתשתיות הקרדיט הוא של שר התחבורה. תוספות התקציב לבריאות רשומות על שם ליצמן. ברווחה הוא לא עשה כלום. בספר דברי הימים של שרי האוצר יירשם כחלון רק כמי שהתנגד להעלאת מיסים בכל צורה שהיא. גם כאשר ענף הביטוח הסיעודי קרס ומיליוני אזרחים נותרו ללא כיסוי ליום צרה. רוב הקואליציה תומכת בהצעות של ליצמן וחיים כץ להוסיף חצי אחוז למס הבריאות ולהנהיג ביטוח סיעוד ממלכתי. כחלון מתנגד כדי להירשם כשר אוצר שלא העלה מיסים. זו לא תעודת כבוד לבחירות אלא ההפך. רק הדיור יציל אותו מתבוסה בבחירות הבאות.

וזה חלון הזמן היחיד שנותר לבוא לכחלון ולהגיד לו בשקט בשקט ומבלי לפגוע בכבודו, שיש רק דרך אחת למנוע משבר קואליציוני כאן ועכשיו. לחוקק את חוק הגיוס מחדש עם פסקת ההתגברות. אפשר גם לתת לו 'קייס' לצאת לדעת הקהל ולומר לה שהיה חשש כבד שהכנסת תחוקק חוק האוסר כליל על בג"ץ לפסול את חוקיה. אני, כך יוכל כחלון לומר, הצלחתי למנוע זאת. סיכמתי עם החרדים שפיסקת ההתגברות תהיה ספציפית רק לחוק הגיוס, וזאת בשל העובדה שיש התנגשות ערכים בין הבג"ץ והחרדים בתחום זה. כך או כך, תירוצים לא יהיו חסרים. מה שצריך זה רק נחישות חרדית. כאן ועכשיו.

#הלוויה ומודעה

ביום שלישי השבוע יצא דרעי לסיור שתוכנן כבר לפני חודשיים בעיר העברית הראשונה. היה זה יום לאחר ששחרר את ההתנצלות בישיבת הסיעה בפני הגרש"מ עמאר בגלל פרשת ההקלטה ובפני ח"כ יעקב מרגי שאף הוא הוזכר בה בהקשר לא הכי מחמיא. ניכר היה בדרעי שאבן גדולה ירדה מעל ליבו והוא פנוי להמשיך בסדר יומו המתוכנן. אפרופו הקלטה, יש מקורבים לבית בעיר העתיקה המספרים שנשיא מועצת החכמים מרן הגר"ש כהן אמר השבוע שמאז הסתלקות אשתו הצדקת ע"ה הוא לא חש בצער כמו בשבוע שעבר בגלל החשדות לזהותו של מפרסם ההקלטה. ואוי לאוזניים שכך שומעות.

ימים יגידו האם הפרשה מאחורי דרעי, או שצפויים לו שלבים נוספים. מי יודע אילו הקלטות נוספות יש במוסד שבביתר עילית. בכל מקרה, ועד שזה יקרה, היה לדרעי השבוע יום אחד של הפסקה וקורת רוח שאין בה שמץ של דאבה. העובדה שיום זה היה דווקא בתל אביב, העיר שהעומדים בראשה האכילו אותו מרורים בפרשת המרכולים בשבת, הייתה בשר שנתעלם מהעין בכל מהלך הביקור.
את הלבביות והחום שדרעי קיבל מחולדאי הוא לא קיבל אפילו בנתיבות. מילא הבאבות והמקובלים שם צריכים אותו כדי להשכין בתוכם שלום ובינם לראש העיר (ראה במדור זה בשבוע שעבר) אבל מה יש לראש עיריית תל אביב ההוללת לבקש מדרעי? כסף הוא לא צריך. עודפי התקציב השנתי של עיריית תל אביב יכולים לכסות את הגירעון השנתי של עיריית ירושלים המשוועת לעזרת המדינה ועוד להישאר עם עודף.

חולדאי גם לא צריך את דרעי לחיזוק הקואליציה העירונית שלו עם הסיעות החרדיות. הן ממילא גוף שולי שם וחולדאי משאיר אותן בקואליציה רק כי הן יושבות בשקט ומסתפקות במועט. הדרישה היחידה של חולדאי במהלך הביקור הייתה איזה שלט של ברוכים הבאים שעיריית רמת גן הציבה על דונם קרקע אחד ששייך מוניציפאלית לעיריית תל אביב. זה הכל.

בדרך כלל בביקור של שר פנים בעירייה מגיע לבסוף השלב של הבקשות ומענקי האיזון. חולדאי לא זו בלבד שלא ביקש אלא נתן. בלב הביקור עמד מרכז לנוער מתמודד חרדי שהוקם על ידי עיריית תל אביב בהשקעה של חמישה מיליון שקל. עוד שניים-שלושה מיליון גייס סגן שר הפנים משולם נהרי האחראי על פרויקט נוח"ם בתנועה הקדושה.

איך זה מסתדר עם המלחמה הגדולה בפרשת המרכולים? אז זהו שלא. המלחמה מלכתחילה לא הייתה בין דרעי וחולדאי אלא בין בעלי המרכולים וראש העיר. דרעי כשר חרדי עשה עבורם את כל מה שמתבקש מהכרתו ותפקידו לעשות. חולדאי מצידו עשה מה שמתבקש ממנו כראש עיר חילוני לעשות. הוא חוקק חוק עזר שצמצם קצת אבל לא מספיק (סגר רק מאתיים מרכולים ולא שלוש מאות ושישים) והלך לבג"ץ כאשר החוק שלו לא אושר על ידי שר הפנים. כל אחד והתפקיד שלו.

גם במהלך העימות לכאורה שמרו דרעי וחולדאי על דלתות פתוחות. באחד המדורים כאן, סופר בשעתו על שיחה בין השניים בה הפציר השני בראשון לחתום על החוק כדי לצמצם את חילולי השבת שיש בעיר בפועל. הראשון השיב שזה בלתי אפשרי והשניים עברו לנושאים אחרים.

אולי דווקא בגלל הניצחון בבג"ץ יצא חולדאי מגדרו כדי לשוות לביקורו של דרעי אופי חצי ממלכתי. אחרי הסיור במרכז הנוער לקח חולדאי את אורחו לסיור מודרך בבית ביאליק ובבניין המועצה הישן של ראש העיר הראשון מאיר דיזינגוף. בבית ביאליק הצביע חולדאי על חדר קטן בעליית הבית וטען שלשם היה נוהג המשורר הלאומי לעלות כאשר רצה לעשן בשבת רח"ל ושאף אחד לא יראה אותו. דרעי: "זאת מניין לך? אולי הוא עלה ללמוד שם בשקט תורה ולא רצה שיפריעו לו?" דאחקות כאלה והשמחה הייתה רבה.

עוד הם מתבדחים ולפתע מצלצל הטלפון במקטורן של דרעי. מעברו השני של הקו היה רב לשעבר במשטרה וכיום בכיר בזק"א. דרעי צעק שם עד שכל הנוכחים תמהו על מה ולמה. "אני רוצה שחרור באופן מיידי ושלא יהיו שום עיכובים!" מיד אחר כך הוברר במה המדובר. באותו יום הסתלקה לבית עולמה אישה חשובה מבני ברק. מסיבות לא ידועות החליטה המשטרה לעכב את ההלוויה עד לבירור נוסף של נסיבות הפטירה. כנראה שמקורב הבית ושר הפנים לשעבר לא הצליח לשחרר את הנפטרת, ואחד ממקורבי הבית ששומר על קשר עם דרעי ביקש את התערבותו. ההתערבות הועילה וההלוויה התקיימה בעתה ובזמנה. יהי זכרה ברוך.

אם לשחרר את הגופה לא הצליח המקורב הרי שלפחות הוא דחף לאחד העיתונים היומיים מודעת תנחומים לגר"מ מאזוז תחת השם של תנועת 'יחד' ושמו הוא כמי שעומד בראשה. המודעה נשלחה רק לעיתון המבשר, ולא ליתד והמודיע. כנראה בידיעה ברורה שהיא לא תפורסם בהם.

מדוע החליט המבשר לפרסם את המודעה של 'יחד' ואלי ישי? התגובה הרשמית היא כדלהלן: עיתון המבשר הוקם בגלל חרמות והוא מתנגד להם בתוקף. לא פוסלים אף מודעה ובטח לא מודעת תנחומים שעוברת את אישור הוועדה הרוחנית. אין פוליטיקה במודעות.

הסיפור האמיתי נמצא כנראה בזירה אחרת. בעוד שנה יש בחירות באלעד וקיימת אפשרות שראש העיר המכהן ישראל פרוש יקבל מדגל התורה הסכמה לרוץ פעם נוספת לראשות העיר למרות הסכם הרוטציה ביניהם. תמורת דיל כלשהו מול מקום אחר. במקרה זה יצטרך פרוש להיאבק שוב מול ש"ס, שכבר הודיעה שתילחם על העיר הזאת בכל כוחה. במקרה זה, שובר השוויון בעיר יהיה מאגר הקולות של 'יחד' שזכתה בבחירות הכלליות האחרונות לאלפיים קולות. אם 'יחד' המקומית תחבור לפרוש ולדגל התורה מול ש"ס - התוצאות ידועות מראש. במקרה וכך יהיה, צריך יהיה לזכור שהכל החל במודעת תנחומים אחת קטנה.

הטור מתפרסם בעיתון בקהילה

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!