יְתוֹמִים הָיִינוּ • הילדים מסירים את המעטה הסודי

בליל חמישי לקראת אשמורת הבוקר, התקיימה אסיפה אפופת סוד בבית המיותם, בחדרו של הרב אשר בביתו הפרטי. באסיפה נטלו חלק האחים הקדושים, שמיהרו לנסוע אל בית אחיהם מיד עם הישמע דבר הגזירה: האדמו"רים לבית אבוחצירא - רבי דוד-חי, רבי רפאל ורבי יקותיאל (רבי ישועה ורחמים, צעיר האחים, לא הספיק להגיע).

מולם ישבו בניו של האדמו"ר רבי אלעזר זי"ע, שנשמתו ניסרה אותה שעה בחללו של עולם לקראת קבלת הפנים בפמליה של מעלה: רבי פינחס, רבי עמרם, רבי שמעון ותלמיד הישיבה מאיר. ליבם הלם בפראות. גבאיו של הרב, אלה שהיו קרובים אליו לאורך שניים או שלושה עשורי שנים, הורשו אף הם להשתתף בהתכנסות החירום.

עדות שנמסרה לידנו, מדווחת על בכי תמרורים ששטף את עיניו של רבי פינחס, כעת האדמו"ר רבי פינחס. הוא ייבב מאין הפוגות, וקולו נקטע שוב ושוב. "איך אשב על כסא רם כזה? מי יכול לעמוד במקומו של אבא?" שאל. ההכרעה נותרה איפוא פתוחה עד אור הבוקר.

האמא מעולם לא ישבה בשולחן השבת

רבי עמרם: "אני לא זוכר את אבא ללא גלימה. עד לפני שלוש שנים, הוא היה מסתיר את פניו לגמרי, לאורך כל שעות היממה. היו רואים רק את שיפולי זקנו. לפני שלוש שנים, היתה לו בעיה ברשתית העין והוא התקשה לראות. הרופאים שהובאו אליו, אבחנו שזוהי תוצאה של המסווה שיש לו על הפנים כל העת, שהוא רואה רק רקע שחור. הם אמרו שהוא חייב לראות קצת אור. מאז הוא הרים מעט את המסווה, עד המצח".

• בבית, כשהייתם איתו לבדכם, היו פניו מכוסות?

"לא. בקומה שלו, בחדר, כשהוא היה עם הילדים לבד, הוא היה מגלה את פניו לגמרי. אבל עדיין, הנהגותיו היו שונות ונשגבות. למשל, כמעט מעולם לא יצא לו לדבר בטלפון. היו אולי חמישה אנשים בעולם שזכו ממנו לשיחות טלפון. אם היה משהו דחוף, היה אחד המשמשים עומד לידו עם השפופרת ומעביר לו מסרים".
• בנות המשפחה הסבו סביב שולחנו בשבתות?

"לא, מעולם לא. אני לא זוכר סעודה ללא אורחים, וממילא מעולם לא קרה שאמא ישבה סביב השולחן בשבת. תמיד היא ישבה בשולחן נפרד".

"מו"ר אבינו מעולם לא שמע מוזיקה, הוא לא ידע מה זה רדיו. כאשר בבית התנגנה מוסיקה חסידית מתוך טייפ, היה אבא אומר: 'כבו את העבודה זרה'... כאשר נסענו עמו לציון הרשב"י, מעולם לא התנגן דיסק בחלל הרכב. אבא היה יושב מקדימה, ולומד איתנו, או מגולל סיפורי צדיקים. כשהוא היה יושב ולומד, אסור היה להתקרב אליו".

• אבא דרש מבניו הנהגות קדושה מעין אלה?

רבי פינחס: "מעולם לא תבע אבא מהילדים לחקות אותו בעניינים שבהם הוא קידש את עצמו במותר לו.

"כך למשל", מספר לנו רבי פינחס, "היה בנוגע למנהגו של אבא שלא לאכול בשר ועוף. מעולם לא דרש מאיתנו לעשות זאת".

רבי עמרם: "באחד הימים אמרה לו אמנו שתחיה, שהיא רוצה לקבל על עצמה את מנהגו, להתנזר מאכילת בשר. אבא השיב לה: 'אל תחשבי שיהיה לך קל לעשות זאת' ".

• כמה שנים לא הגיע טעם בשר לפיו?

רבי פינחס מחשב, ולבסוף נענה: "לפחות 25 שנה הוא לא טעם טעם בשר. זה מה שאני זוכר, ייתכן שיותר".

רבי עמרם: "גם אני לא זוכר אותו טועם בשר, לפחות 25 שנה. 15 שנים בבית הנוכחי, ועוד 10 בבית הקודם".

• גם בשבתות?

רבי פינחס: "בוודאי, גם בשבתות. הוא טעם רק דג".

רבי עמרם: "מדי ערב שבת היתה אמנו מורתנו שתחיה מבשלת עבורו סיר חמין פרווה, ללא נגיעה של בשר. בעוד שאנחנו אכלנו בשר ודגים וכל מטעמים לכבוד שבת, אבא היה אוכל חמין פרווה".

• שאלתם אותו פעם לפשר מנהגו?

רבי עמרם: "פעם שאלתי, והוא השיב לי: 'לא משנה. לא על כל שאלה אני נותן תשובה' ".

רבי פינחס: "טעמו היה כמוס, איש לא הבין את זה".

"ולמרות זאת", אומר רבי עמרם, "אבא אהב לשמוח. הוא הרבה בסעודות, בשמחה של מצווה. היה לו אופי שמח, והוא ידע להשרות שמחה סביבו, בדרכו הייחודית.

סעודה על גבול לבנון

• כמה שעות נהג אביכם הקדוש לנום מדי לילה?

ר' עמרם: "בערך, שלוש שעות בלילה, ושעה אחת בצהריים. הוא היה מסיים את קבלת הקהל בשעה שלוש אחר חצות, קורא קריאת שמע ועולה על יצועו בקדושה. לקראת הנץ החמה הוא היה קם, טובל במקווה שבביתו, ומגיע לתפילת ותיקין. בחודש אלול הוא היה מתחיל את סדר יומו בחצות, אז צעד לבית הכנסת, לאמירת הסליחות, ונשאר שם עד השעה שתיים בצהריים. בשתיים הוא היה טועם דבר מה, וחוזר לבית הכנסת. בארבעים הימים הללו שבין ראש חודש אלול לעשרת ימי תשובה, היה פחד לעמוד במחיצתו".

רבי פינחס: "צריך להדגיש, שאבא לא עלה על מיטה למשך יותר משעה וחצי רצופים! הגבאים לא עמדו בקצב שלו. כלפי עצמו, הוא נהג בתובענות יתרה".

• עד כמה היה אבא יוצא מביתו?

"בשלושים השנים האחרונות, אבא כמעט ולא יצא מהבית", מעיד באוזננו רבי עמרם חסידא. הוא היה יוצא רק פעמיים בשנה למירון, להשתטח על קברם של רבי שמעון בר יוחאי ורבי אלעזר בנו, שאת שמו הוא נשא. לאחר ההשתטחות והתפילה על קבר הצדיק, היה אבא נוסע לביתו של אחד מחסידיו הקרובים ביותר, במושב אביבים שעל גבול לבנון, שם נערכה סעודה גדולה לכבודו, כיד המלך. אבא היה נוטל את ידיו לסעודה, והיה שרוי בשמחה גדולה.

"לעתים רחוקות, כאשר אירע שאחד מחסידיו הקרובים ישב שבעה על קרוב משפחה שנפטר, היה אבא יוצא לנחם אותו בביתו בבוקר השכם, לפעמים אפילו לפני התפילה. גם אם בית האבלים היה בירושלים, בבני ברק וכדומה, בשבע בבוקר אבא כבר הגיע לנחם".

• מדוע כל כך מוקדם?

"לא שאלתי אותו, אבל אני משער שכדי שלא לפגום בקדושת העיניים. אבל יכלו לחלוף חמישה חודשים רצופים בלי שאבא ייצא מהבית בכלל".

• בדיוק כפי שהסווה את פניו, גם את מידת החסד העצומה שלו נהג להסתיר..

רבי עמרם: "אבא היה אומר, שחסד אמיתי נעשה בסתר. צדקה שמתפרסמת, מנכה חמישים אחוזים מהמצווה. לכן הוא הקפיד שלא לדבר על כך, שלא לעשות מזה עסק. אבל אנחנו ידענו, למשל, שהחזנים בבית הכנסת, ראשי הכוללים, השמשים ונושאי המשרות השונות, קיבלו ממנו משכורת גם לאחר שנפטרו! מי שנכנס לרשימה שלו, מעולם לא יצא ממנה. עשרות אלמנות כאלה נתמכו על ידו, וקיבלו משכורות הגונות, כהמשך למה שקיבלו בעליהן.

"היתה לו רגישות נוראה כלפי אלמנות. הוא תמך במאות אלמנות בסתר, ושיגר להם סכומי עתק. לפני חצי שנה הוא שיגר 70 אלף שקלים לאלמנה שנזקקה לטיפולי שיניים. לא הייתי יודע על כך, אלמלא סיפר לי את זה רופא השיניים, שקיבל את התשלום הישר מאבי מורי עליו השלום.

"כשהוא היה מחלק את המצרכים בערבי החגים, בעין יפה עשה זאת. הבשר הכי משובח, היין הכי איכותי. הכל בכמויות, בשפע, באלפי אריזות שהגיעו לאינספור כתובות של נזקקים. בפסח האחרון הוא חילק 500 אריזות של עופות ודגים ל-500 האברכים הלומדים בבאר שבע".

ילדוּת בצל גדלוּת

• גדלתם בבית שונה, בצלו של אב ענק-רוח וקדוש-עליון, ששיגו ושיחו אינם כשיגם ושיחם של אבות לילדים. כיצד התמודדתם עם זה?

רבי פינחס: "אספר לך מעשה שקרה איתי, עוד כשהתגוררנו בבית הקודם. ביום הראשון שבו הלכתי ללמוד בישיבה קטנה, לאחר שנים של לימוד ב'חיידר', היה לי קשה מאוד. השעות הארוכות והאינטנסיביות של הלימודים, העיקו עליי מעט. חזרתי הביתה ללא מצב רוח.

"אבא קיבל את פניי במאור פנים, וזיהה על אתר שפניי נפולות. אבא קרא לי, וישב עמי ליד השולחן. הוא ביקש מאמא שתקלף עבורנו מנגו. אמא הגישה פרי מנגו עסיסי, ואבא כיבד אותי לאכול. ואז, ליד צלחת מנגו, הוא התחיל להרגיע אותי באבהיות אין-קץ. הוא הסביר לי שכאן, בישיבה הקטנה, אתעלה בתורה ויראת שמים, ומהר מאוד יחלפו הקשיים. זוהי אחת מחוויות הילדות שנותרו חרוטים על לבי לעד".

רבי עמרם: "לא גדלנו במשפחה רגילה. היה לנו בבית קודם כל רב גדול, אחר כך אב אהוב. ידענו שיש לנו אבא קדוש, מורם מעם, שונה מכולם ומובדל מההמון. היחס שלנו כלפיו, כבר כילדים, היה בחיל וברעדה. אם היינו צריכים משהו, היינו מבקשים מאמא והיא היתה מעבירה לו את הבקשה. היה לנו הרבה כבוד אליו. ככל שהיינו פתוחים אליו – את הפחד שהיתה לנו מדמותו הקדושה, מעולם לא הצלחנו לכבוש, ולמען האמת גם לא ניסינו".

רבי פינחס: "ולמרות רום-קומתו, לא אשכח איך שהוא ירד אלינו כילדים. בכל פעם שחזר מחו"ל, הוא היה מביא לנו מתנות. פעם הוא הביא הביתה צעצוע שיש בה גלגל שצריכים לסובב, כדי שהצעצוע יפעל. אני זוכר איך אבא סובב את הגלגל שוב ושוב, כדי לשמח אותנו. זה היה בדירה הקודמת, הקטנה, שבה התגוררנו עד חג הפסח תשנ"ג".

רבי פינחס: "בשנים האחרונות הוא ביקש מכל אחד מאיתנו, שנבקר אותו מדי ערב, ולו למספר דקות. אם אחד מאיתנו נעדר וניסה להצטדק שהוא ביקר שלשום, אבא היה מהסה אותו: 'לא, תבוא בכל יום!' "

• הוא היה תובעני כלפיכם?

"בעניינים שבקדושה הוא היה קפדן מאוד, גם כלפינו", נזכר רבי עמרם. "הוא דרש שלמות בכל דבר". הוא היה מאוד תובען כלפי הילדים. אם הוא היה מגיע לתפילת הנץ ולא היה רואה אותנו בבית הכנסת, היה אבא מבקש מגבריאל השמש המסור, שיתקשר אלינו, לברר אם הכל בסדר... לא היתה לו מסוגלות להתפשר בכל מה שקשור לדברים שבקדושה.

"מו"ר אבי מאוד לא אהב טיולים ובטלה, גם באיצטלא דקדושה", מספר רבי עמרם. "פעם סיפרתי לו על רצוני לנסוע להתפלל על קבר של צדיק במרוקו, והוא אמר לי: 'עזוב, עדיף לשבת וללמוד'. הוא הרעיף עלינו כלכלה בשפע, שילם עבורנו רכישת דירה ללא כאב ראש של משכנתא, דאג שמאומה לא יחסר לנו – ובלבד שנשב ונלמד.

"בליל שבת", מספר רבי פינחס, "היה אבא יושב אתנו לסעודת שבת ורבות היו אנחותיו. הוא היה משתף אותנו בצרות ששמע במשך השבוע, ונאנח עד עמקי נשמתו. בתקופה האחרונה לחייו, באחת השבתות, הוא אמר לנו: 'לאחרונה אני קורא על צרות שלא חלמתי שיש דוגמתן בעולם. אני לא יכול לחיות עם בעיות כאלה. קשה לי עם המכתבים הללו' ".

רבי פינחס: "למרות שאבא היה שמח בדרך כלל, בעת אמירת הקינות בתשעה באב, בעיקר בעת קריאת מגילת איכה, הוא היה בוכה כמו פעוט. הוא היה מייבב בקול, ובכיו היה הולך וגובר, בשל צער החורבן וגלות השכינה.

"אבל בדרך כלל", מדגיש רבי פינחס, "היה אבא שרוי בשמחה. הוא היה אדם שמח, עליז, ממש עוז וחדווה במקומו. הוא ידע לשמח יהודים. הסעודות הרבות שערך, נועדו כדי לשמח אנשים. היה לו חוש הומור בריא".

• מתי נערכו הסעודות הללו?

רבי פינחס: "בימי הילולא ויומי דפגרא. למשל, ביום היארצייט של רבי יואל מסאטמר, הוא ערך מדי שנה סעודה גדולה".

• מה היה טיב הקשר בינו לבין הרבי מסאטמר זצוק"ל?

רבי עמרם: "אבא סיפר, שכאשר הגיעו לדווח לאביו, הבאבא מאיר - או זקנו הבאבא סאלי, אינני זוכר כרגע - שהרבי מסאטמר נסתלק, הוא ישב על כסא הסַפָּר. מששמע את הבשורה הוא ירד מהכסא ולא אבה להמשיך ולהסתפר. חצי שנה התהלך הבאבא סאלי בראש חצי מגולח חצי מגודל, לאות אבל על הילקחו של רבי יואל מסאטמר.

"אבא רחש יקר וגדולה לרבי מסאטמר, עד שהורה למאות אבות לילדים לקרוא לבניהם יואל, על שמו".

רבי פנחס כבר עשור בתענית דיבור

"אני רוצה שתדע, שמכולנו – רבי פינחס היה הבן היקר לאבא מכול", לוחש לנו רבי עמרם אבוחצירא. "הוא התגאה בו תמיד, אהב אותו מאוד, סמך עליו בעיניים עצומות. הוא הפקיד בידיו את הישיבה, ברמה הרוחנית והכלכלית.

"אם רבי פינחס היה מבקש לעזור לאברך קשה-יום, אבא היה מעביר לו בלי לשאול שאלות. הוא אמר לנו תמיד שבבוא הזמן הוא רוצה לפתוח כולל עבור כל אחד מהבנים, שלכל אחד יהיה את המוסד שהוא יעמוד בראשו וירביץ בו תורה לעדרים. אבל את רבי פינחס הוא ייקר עד מאוד, ושיבח תמיד את הקדושה שלו, את ההתמדה שלו.

"מעטים יודעים שמזה עשור שנים נוהג רבי פינחס בתענית דיבור. לכן, אין לנו ספק שאבא רוצה שהוא ימשיך את דרכו בקודש".

הסתלק ללא צוואה

• מה יהיה מעתה? אני שואל את ארבעת הבנים כאחד, גם את רבי שמעון בן אלעזר ותלמיד הישיבה מאיר הקרוי על שם זקנו הגדול

"אנו סמוכים ובטוחים, שרצונו של אבא הוא שאחינו הבכור, רבי פינחס, ימשיך את דרכו של אבא וינהיג אותנו במעגלי צדק", משיב לנו רבי שמעון אבוחצירא, השלישי שבבנים.

"אבא רוצה שכל מה שהיה, יימשך כמימים ימימה, תחת הנהגתו של אחינו הבכור, שירש הרבה מתכונותיו של אבא. הנהגת הישיבה, החלוקות, התמיכה באלמנות. הכל. זהו גם רצונה של אמא, שתיבדל לחיים ארוכים".

• אבא הותיר צוואה?

רבי שמעון: "לא, לא מה שידוע לנו. איש לא מילל ולא פילל שיקרה כדבר הזה".

צעיר הבנים, מאיר אבוחצירא, מחרה-מחזיק אחרי אֶחָיו: "כאשר חסידיו של אבא הגיעו אלינו לפני ההלוויה וביקשו את רשותנו להכריז על הכתרתו של רבי פינחס, התפלאנו על עצם הפנייה. זה מובן מאליו, אין בכך כל שאלה. מי שהכיר את אבא, ידע שזהו רצונו הקדוש. תמיד דרש מאיתנו, שנאמץ את ההתמדה שלו. כעת השאיפה היא שכל מה שהיה עד עתה, ילך ויתרחב. אבא כבר לא נמצא בינותינו, כי כך רצתה ההשגחה. אין לנו עסק בנסתרות. אבל את המפעלות הגדולים שאבא הקים, ימשיך אחינו, עטרת ראשנו, לנהל במעגלי צדק, כי לו יאתה המלוכה".

הראיון המלא פורסם בעיתון משפחה

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!