ניצול השואה הקשיש בכה: "הוא מענה אותי ושותה את דמי"

זאת הייתה אמורה להיות סעודת שבת תמימה בין חברים. אחרי השירים חלק מבעלי התשובה שמסביב לשולחן נתקפו בנוסטלגיה על איך הם היו פעם ואיך הם היום, איך זכו לילדים כ"כ שונים ממה שהם עצמם היו. בעוד בקולם נשמעה חרטה על העבר, מצאתי את עצמי מתכווצת על הכסא ומתגעגעת לתמימות הדתית שהייתה לי פעם. למרות שאני מברכת כל יום את בורא עולם שהחזיר אותי אליו, עדיין יש רגעים כמו הסעודה הזו שיחד עם ההודיה, בו זמנית אני מתגעגעת לתמימות הדתית של שבת בבוקר, בשנים הראשונות אחרי שאבא ז"ל נפטר.

כל שבת בבוקר, למעט אם היו באים אורחים נדירים, אמא היתה פותחת את חלון הסלון לרווחה ומשקיפה בהערצה על האנשים שצעדו לבית הכנסת שמול הבית. "הנה האנשים הטובים שהולכים לבית הכנסת" הייתה אומרת בקול שקט מלא יראת כבוד. אז לא שמנו לב מה צבע הכיפה שעל ראשי המתפללים, גם לא איך לקחו איתם את הטלית – על הכתפיים או מקופלת בתיק הקטיפה. אז לא ידענו שצריך בכלל לשים לזה לב. לא ידענו שיש כמה סוגים של דתיים. החלון היה נשאר פתוח כדי שמדי פעם נשמע את ניגוני התפילה בציבור. החל מהגעתו של ראשון המתפללים ועד לעזיבתו של האחרון בהם, אסור היה להשקות את הגינה ולא לטאטא את השביל, בטח שלא לצעוד עם שקית זבל לפח שבקצה הגינה. לא שאמא ניסתה להעמיד פנים שהיא שומרת שבת כהלכתה. הם הכירו אותנו מספיק טוב לדעת כמה אנחנו שומרות. היא פשוט לא יכלה לשאת את המחשבה שתצער אותם במראה ו/או בהתנהגות שאינם מתאימים לקדושת השבת. הם הרי היו האנשים הטובים. בהתחשב בחסד של אמת הענק שהם עשו איתנו אחרי מותו של אבא הם היו ראויים לכל הכרת הטוב האפשרית.

אחרי שאבא נפטר אמא הלכה קודם כל לרב של ביה"כ הספרדי המרוחק מספר רחובות מביתנו. היא הלכה לשם קודם כל כי זה היה המקום אליו היו הולכים במשך יותר מעשרים שנה בחגי ישראל. לשם אבא היה הולך מדי שבת בשנים האחרונות לחייו בהן התקרב בחזרה אל הבורא יתברך. אלא שבשנתיים האחרונות, טיפול הדיאליזה של יום שישי התיש את כוחו מללכת לביה"כ המרוחק, אז הוא התחיל להצטרף למניין החדש שבדיוק באותו זמן הוקם לראשונה בתוך כתלי בית הספר החילוני שמול הבית. הצטרף אך ורק לימי שישי בערב.

המניין הוקם ע"י ניצול שואה ירא שמיים שכאב את ריחוקו של העם היהודי מתורתו אחרי כל הרדיפות הנוראיות שעברו עליו במלחמה. הוא רצה להקים בית כנסת אורתודוכסי שהרוח שלו ואהבת ישראל שבו תהיה ליברלית ומזמינה כל יהודי באשר הוא יהודי. בשל חוסר מקום הוא קיבל את הספרייה של בית הספר היסודי במערבה של העיר. בשנים הראשונות ארון הקודש חלק את החדר עם ספרי החול של הילדים ולוחות הברית שמעליו התנוססו ליד ציורי ועבודות הילדים. לא נראה היה שלמישהו אכפת מכך. במשך שנים ארוכות היה למייסד המקום מנהג מבורך – כל שבת בבוקר לגשת באופן אישי לאורח / מתפלל חדש שנכנס לראשונה, להציג את עצמו ולשאול לשמו. מיד לאחר מכן בחיוך רחב להגיש לו את לוח המתכת הקטן שבו מסומנת לאיזו מן העליות לתורה הוא עולה.

אמא כאמור הגיע לרב ביה"כ המרוחק וביקשה ממנו שמאחר ולמנוח אין בנים שיאמרו אחריו קדיש היא מבקשת שבמשך שנה יעשו לו אזכרה בשבתות. היא תדאג לכיבוד בכל אותן שבתות והם לתפילה. אלא שהרב סירב. הוא מולל בידו בזקנו ובארשת חשיבות עצמית וקול פסקני הסביר לה שלא ייקחו על עצמם התחייבות כזו. מה גם שיהיו ב"ה שמחות במשך השנה ולא מערבבים שמחה בצער. אין לו דרך לעזור לה, אמר ושילח את האלמנה הצעירה עצובה ובוכייה לביתה. בצר לה היא פנתה לביה"כ החדש. למרות שחשבה שאם ביה"כ שהכיר את בעלה שנים כה ארוכות סירב, מה הסיכוי שהם יסכימו, מה גם שהיה מגיע רק בימי שישי. להפתעתה לא רק שהסכימו אלא שאף אמרו שכדי לא להטריח אותה הם יסיימו את התפילה בבית הכנסת ויגיעו אליה הביתה, לסעוד ולהתפלל שם. הם מעולם לא החסירו אפילו שבת אחת. מן הסתם אחרי שנת האבל הפך בית כנסת זה לבית הכנסת המשפחתי הקבוע שלנו וכל המתפללים נמנו בעינינו על האנשים הטובים.

אבל זה היה פעם באותם ימי התום.... בימי התום כל שישי בצהריים היינו פותחים את הטלוויזיה לשמוע שיעור על פרשת השבוע. גם אז לא חשבנו שצריך לבדוק את הכיפה שעל ראש הרב ולאיזה זרם הוא משתייך.

עם החזרה בתשובה אחרי הרבה שנים התברר שאין גוש אחד של דתיים. יש סרוגים וחרדים. יש ליטאים וכ"כ הרבה חסידיות. יש הסכמות לכל ספר קודש ושיעורים לכל מגזר. הכל היה מבלבל כל כך. גם אוכל כשר כבר לא היה מספק. היה כשר וכשר למהדרין וכ"כ הרבה בד"צים ונדמה שגם הבד"צים תפקידם לא רק לספק את רצונו של הבורא יתברך אלא לחלק לתתי קבוצות את היהודים, איש איש ובד"צו ובהתאם השתייכותו החברתית. אז הבנתי שיש עד קבוצה שנויה במחלוקת והיא קבוצת בעלי התשובה...

אלא שפעם היו את הרבנית והרב יעקב אדלשטיין זצ"ל. הם הסבירו את ההיגיון מאחורי החלוקה מתוך כבוד ואהבת ישראל לכל יהודי בהתאם לבחירתו.

פעם גם הייתה נחמה באותו בית כנסת קסום שאליו היו מגיעים האנשים הטובים. בית הכנסת שפעל על פי אותם קריטריונים שלפיהם אליעזר בחר ליצחק את רבקה. אלא שכאמור זה היה פעם....

לפני יותר מעשור הגיע מתפלל שניצל לרעה את הכנסת האורחים של בית הכנסת. הוא הביא בהמשך קבוצת מתפללים עם מטרה פוליטית חברתית מובהקת, קבוצה שחבה לו רבות הודות לתרומות האדירות שתרם להם חמו ביד נדיבה. בהמשך הוא דאג לסלק בבושת פנים את המייסד ולרשת את מקומו. היו מהותיקים שניסו לקרוא לו לחזור ולהילחם על מקומו. כמה נורא היה לראות את ניצול השואה שאחרי שעבר את התופת במלחמה הארורה ללא שרוחו נשברה, מרכין ראשו בצער ומתחנן בקול מלא כאב "תניחו לי, אני לא יכול יותר. הוא מענה אותי ושותה את דמי. מצטער, אני לא יכול לחזור לשם".

כ"כ הרבה טוב היה פעם. לפני שבית הכנסת עבר השתלטות עוינת, לפני שהרב חלה ואותה קבוצה התחזקה והאיצה את תכניתה להשתלט על אהבת ישראל והמרקם הדתי / חברתי העדין בעיר, כשאחרי מותו של הגר"י זצ"ל אותה קבוצה הרשתה לעצמה להגיע לשיאים חדשים שגרמה למלחמה בלתי פוסקת בין תושבים.

באותה סעודת שבת בה התארחנו, בסוף הנוסטלגיה, השירים חזרו והעבר הונח במקומו. אבל אני נשארתי מתגעגעת. מתגעגעת לרגעים הטהורים האלה של פתיחת החלון בשבת, מתגעגעת לאנשים הטובים שהולכים לבית הכנסת ולידיעה המנחמת והמרגיעה שיש מקום בעולם כ"כ טוב וכ"כ טהור ששום רע לא יכול לגעת בו.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!