תעשיית החתונות: הכירו את ה'מחתנה' • משעשע

עונת החתונות כאן. תשאלו כל נהג מונית בבני ברק. מהשעה 5 אחרי צהריים עד השעה 1 בלילה מתקיימת צעדה המונית של שטריימלך לצד כובעי כל מיני, שמלות ערב וים ילדים שנוהרים כולם לכיוון תעשיית ה"מחתנה", וחזור הביתה. חייבים לנהוג בזחילה באזור כי כנהג אתה במיעוט על הכביש. הולכי רגל מגונדרים מתרוצצים בין המכוניות והכבישים, במיומנות בני ברקית מרשימה. בעונת החתונות, בשעה 1 אחר חצות, רחוב עזרא פקוק. אמיתי. כמו ב'טיימס סקוור' במנהטן, השמש שוקעת פה רשמית רק ב 4 בבוקר.

תרשו לי ללמד אתכם מושג חדש שקיים רק בבני ברק: "מחתנה". כמו "מתפרה", אבל של חתונות. שילוב של 'תפרן-מחתן'. "מחתנה" זה מפעל לחתונות. ובמפעל, כמו במפעל, מקצצים בהוצאות. התוצאה הסופית בלבד היא זו שעומדת לעיני המחותנים; שזה זוג מאושר יום למחרת החתונה. והדרך לתוצאה (להלן החתונה) - מעניינת פחות. המפעל מתחיל ב"ארמונות" חן - 5 אולמות בבניין אחד, וממשיך לסביבה ספציפית עמוסת אולמות. סך הכל -ברדיוס של קילומטר אווירי, מתקיימות מידי ערב 15 חתונות (!). זהו נתון הזוי שאפילו בסין לא קיים.

בבני ברק מתחתנים בעונת החתונות כ-22 זוגות מידי ערב. עלות חתונה בבני ברק היא להשערתי כעלות בריתה במגזר הכללי. כאשר מנה סטנדרטית עולה 65 ש"ח לעומת 200 ש"ח בתל אביב, ויש 8 מלצרים שמחלקים 600 מנות (בסוף כולם אוכלים, תאמינו לי), קנקני שתייה מהמטבח במקום בקבוקי זכוכית אישיים, ולא מעט תקנות שמגבילות הוצאות ראווה מנקרי עיניים גם בקרב בעלי יכולת - מובן איך מחתנים עשרה ילדים.

אין מבוא טובל בפרחים, ומדשאות, כורסאות ומלצרים, שיחלקו לכם קבבוני טלה לצד טקילה לפני החופה. החופה, לרוב, לא מתמזגת עם השקיעה, אבל תאמינו לי שגם בלי זה - חיי הזוג ב"היי", מלא אושר. ברוב החתונות הצלם מתחיל את עבודתו שעה קודם החופה. את שאר היום מקדישה הכלה לתפילה, במקום להצטלם ביפו. אגב, תרשמו לכם, עוד עשור - בני ברק מלאה בזוגות שיגיעו להצטלם ליד ישיבת פוניבז' ושאר סמטאות העיר. ככה זה, 'מודה' מתחלפת.

המלצה שלי לאורחים מבחוץ: אל תגעו בידיים חשופות במעלית. לרוב היא מלאה בכתמי שומן (מלצרים לא זהירים וכאלה) אלה אם כן בא לך להתנקם בבעל השמחה, שזה רעיון מקסים אגב, ללחוץ לו יד מלאה בשמן. לא מעט אולמות מצליחים להפתיע עם מנות סבירות פלוס, יחסית לתמורה, והמקסימום שתנשנשו אחרי המנה העיקרית עד שתירדמו באותו ערב יהיו סיגרים במילוי תפו"א, במקרה הטוב, ובמקרה הרע - חמין. גם אם אנחנו ביום שני בשבוע.

אבל האורחים לא מוטרדים, כי אלו הסטנדרטים וכך הם עצמם חותנו. אלו המושגים. לא תראו בחניון האולם את רכבי היוקרה כמו בתל אביב. למען האמת לא תראו בכלל חניונים. בכיסי המכנסיים מסתתר לו כרטיס 'רב-קו', או מפתח לאופניים חשמליים. אגב, ב-70 אחוז מהחתונות, הזוג הטרי נצפה יוצא את האולם לכיוון הבית עם מונית אקראית.

זיכה אותי אלוקים לעמוד על הבמה ולשמח את השמחים. תפקידי לרגש קודם החופה, להנעים הסעודה, ולהקפיץ בריקודים את כל המשתתפים. בניגון החופה והנרות יש לי גוש בגרון, הזוג מתחיל את חייו מחר בבוקר, שיתפללו על החיים שלהם, שני צוציקים האלה. ניגון החופה מתנגן לו בכוונות משלי, עם תפילה אילמת. וכשהחתן נכנס לריקודים - אני מתחשמל. עובר בי זרם ברק, וכולי הופך לבועה של אנרגיות ואש.

ומהבמה, לפעמים, נצפים תרחישים מעניינים. פעם נכנס לו לאולם אורח מוזמן שנראה מהמגזר הכללי. קודם כל, אני יודע שהסבירו לו ולזוגתו למטה בטון נחרץ ותנועות ידיים יותר מידי ברורות "נשים כניסה נפרדת". השעה 10 בערב, שיא הריקודים, ומאוחר מידי בשביל לאכול עם כולם. אבל מה זה משנה? הוא ניגש, מאחל 'מזל טוב' ומוסר מעטפה מכובדת.

בזווית העין אני עוקב אחריו בדאגה. ראיתי אותו מתקרב ל'בר'. 17 בקבוקי קולה זהים עומדים בשורה, סמוך למגש קוגל פושר. האיש בטוח שהוא התבלבל וסרק את האולם, מחפש בר משקאות ראוי, ולבסוף מבין - וחוזר ל'פפסי-מקס'.

הוא עוקב בעניין אחר אחד הבחורים שמעמיס בעזרת מזלג חד פעמי חצי ק"ג קוגל, ומחקה אותו בהנאה גלויה. נזכרתי שפעם אפיתי פיתות אצל הבדואים. האיש מבסוט. מרגיש לו אטמוספרה אחרת. לפתע נכנס לאולם הר"מ, ובחור אדום לחיים צעק לי "יומים", זו הפעם ה-17. הריקודים קיבלו תדלוק, והצדיק, שניסה לאמוד את טעם ה'קוגל', קיבל מרפק בגב מאחד הבחורים שלקח את 'קבלת פני רבו' צעד אחד רחוק מידי.

הקוגל נתקע לו, והחיוך נמחה באחת. פניו לבשו ארסיות, והמילים "דוסים ברברים" נורו מעיניו ללא קול. הוא פנה למזוג לעצמו שתייה וכמעט החליק מכתם שמנוני מאוד שלא עניין אף אחד, אפילו לא את בעל האולם שחלף באזור. רציתי לרדת מהבמה ולחבק את האיש. הוא אמנם 15 דקות נסיעה מהבית, אבל 500 שנה מרחק מבחינה תרבותית. שמישהו יסביר לו שהוא הגיע לדפוס להדפסת זוגות מאושרים. לא למופע ראווה.

אבל יודעים מה? אף על פי כן ולמרות הכל, מי שרוצה לחוות שמחת חתן וכלה על כל הידוריה מוזמן לאזור הרווי באולמות פשוטים, ולעתים נטולי זוהר, אך המכילים בתוכם שמחה יהודית אמיתית. כאן מגיעים לשמוח ולשמח, לא לנקר עיניים. שנפגש תמיד בשמחות בלב שמח.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!