מוטי שר לאמא את שיר הפרידה מהילדים - "וזכנו לגדל"

במוצאי שבת האחרון השתתפתי במסיבת מלוה מלכה מיוחדת שנערכה במעונו של ידידי איש העסקים ר' מאיר גל לכבודה של המוסיקה החסידית האותנטית ובראשה מוטי שטיינמץ, אמן הנשמה והרגש שהוציא דיסק ראשון חדש ומרגש לשוק.

רובנו לבטח ראו ושמעו את שטיינמץ מזמר את שיר ה' בארועים קטנים כגדולים כשהוא מלווה באמרגנו איש השירה החסידית ר' רובי בנט. הרגש והלב הם אלו שהפכו את שיריו למבוקשים וללהיטים.

בארוע המכובד נשא דברים כבוד הרב הראשי לישראל הגאון רבי דוד לאו שליט"א שעמד על כוח השירה, שיכולה לאחד ולקרב לבבות. "יש בשירה כוח יותר מדיבורים", אמר הרב והסביר את שירת הלווים בבית המקדש והנגינה היהודית מאז ועד ימינו, שהם חלק בלתי נפרד מתפילותינו ומחגי ומועדי ישראל.

אבל זו לא רק השירה. זה קודם הלב. בעיצומו של האירוע ניגש אדם למיקרופון וביקש את רשות הדיבור. איש לא הכיר אותו והוא פתח בסיפור מרגש שלא הותירה איש אדיש.

הוא סיפר על אשתו שנפטרה במיטב שנותיה והותירה אותו עם תשע יתומים קטנים בבית. "היה זה כשבועיים לפני פטירתה של זוגתי ע"ה", סיפר האיש, "וביקשתי להביא את הילדים לבית החולים להיפרד מאימם. הילדים, שגם כך היו בטראומה, סירבו ופחדו להגיע.

"כל ניסיונותיי עלו בתוהו. רעייתי מאוד רצתה לפגוש בהם, אבל הם לא היו מסוגלים לראות אותה במצב שכזה. הם פשוט דחו אותי פעם אחר פעם ולא הסכימו להצטרף עמי לבית החולים".

מוטי שטיינמץ שמע על המקרה והחליט להצטרף לאבי המשפחה והילדים בביקור הפרידה מאמם בבית החולים. "נכנסנו לחדר במחלקה, בלב חושש וכבד מאוד. הילדים ניגשו בעצימת עיניים, ואז החל מוטי לשיר בקול גדול 'אוי מאמע מאמע, מאמע מאמע' וכל הילדים ניגשו לאימא ופרקו את דמעותיהם אצלה.

"ואז ביקשה אשתי לשיר את שיר חייה, משאלתה ותפילתה כל הימים: 'וזכני לגדל'. מוטי נעמד והחל לשיר 'וזכנו לגדל בנים ובני בנים', תפילתה של אם במעמד הדלקת הנרות, בה היא מבקשת על עולליה וזו הייתה הפרידה של תשעת ילדיי מאימם, אשתי עליה השלום".

הדמעות הציפו את עיני כולם. מוטי שטיינמץ לוקח את המיקרופון ושר 'וזכנו לגדל', כולם מצטרפים, שרים ובוכים. אולי זה כוחו של שטיינמץ. קודם הלב, אחר כך הקול.

הרבה אנשים ניחונו משמים במתנה כזו או אחרת. החכמה היא לדעת לחלק מהכישורים שלך, לנצל כל עוד והקול שלך מרעיד מיתרי לב ולרגש איתם יהודים, לחזק המונים. זו החכמה בשליחות שנקרתה בדרכו של אמן הרגש ר' מוטי שטיינמץ, והוא עומד בגאון בשליחותו.

הביקור בכלא רימונים

בתחילת השבוע שהיתי בכלא רימונים. לא חלילה בעוון, אלא מרצון ובהתנדבות. נכנסתי למסור שיעור תורני באגף 11. כלא, כל כלא, נושא בחובו סיפורי חיים קשים של אנשים ומשפחות שבורות והרוסות. לא קלים החיים מאחורי הסורגים, הרבה ייאוש, תסכול ושבר יש באוויר.

מנגד, קרן אור יש באגף התורני, סמל של תקווה ושחר לימים חדשים. ניצוץ של ציפייה ומשאלת לב לשיקום ולפתיחה של חיים מחודשים ביום שאחרי הכלא.

בכניסה לכלא הפקדנו את כל הטלפונים ומכשירי האלחוט. מאבטח הכלא ניגש אליי וביקש ממני: "תבדוק את עצמך טוב טוב, כבר היה כאן אדם בשבוע האחרון ששכח דיסק אונקי בכיס, ונאלץ ללון כאן לילה, זה לא נעים". כל מכשיר חשוד כמקליט וכמעביר מידע.

ברגע שהשערים נסגרים מאחוריך, אתה חש אדם חדש. ניתוק מהעולם שבחוץ ברמות על. בפנים כמו עולם אחר, חיים בפלנטה מרוחקת. כן, יש להם עיתונים, ועדיין ביום יום הם מנותקים מהווי הקורה בחוץ.

לאחר כמה דקות של שיטוט ברחבי הכלא, ידי הוגשה כבדרך קבע לכיס, לבדוק שמא הגיעה הודעה חדשה, מייל דחוף או שיחת טלפון שלא נענתה. אופס, המכשיר נותר בחוץ. רגע, אף אחד לא מחפש אותי?

לפתע נחה עליי שלווה בלתי מוסברת: ברוכים הבאים לחופש הגדול. זהו הרגע בו יצאתי מהכלא בחוץ, בו אתה אזוק בשתי ידיך למכשיר הטלפון, לחדשות ולהתרחשויות הקורות בכל רגע, אל חיי השחרור והחופש בין... כותלי הכלא.

זה היה נשמע לי מגוחך לומר להם את זה, אבל עם זה פתחתי את דבריי בהרצאתי: רבותי, אתם המשוחררים, ואנחנו בחוץ הכלואים והכבולים.

את דבריי בפניהם מיקדתי בשלט שקידם את פניי בכניסה לכלא. נכתבו עליו דברי חז"ל הנודעים: "תעלא בעידנא סגיד ליה". שועל בימי מלכותו השתחווה לו.

ולמה נקטו חז"ל דווקא בדוגמת השועל ולא כל חיה אחרת? ה'שפת אמת' זצוק"ל מסביר כי החיות קבעו בינם לבין עצמם כי בכל שנה ימליכו מלך חדש. וכך כל חיה בעלותו על כיסא המלוכה נהנה מרגעי ההילה וכעבור שנה חזר למעמדו. השועל, פיקח שבחיות, ידע לנצל כל רגע, ובימי שלטונו העביר וקבע דברים שיעמדו לימים רבים. ניצל כל יום מימי השלטון כדי להותיר חותם לימים הבאים.

בפרשתנו, פרשת חיי שרה, אנו קוראים על מיתת שרה אמנו. "ויהיו חיי שרה מאה שנים ועשרים שנים ושבע שנים שני חיי שרה" אומרים חז"ל כי כל שנותיה לטובה. מה הכוונה? וכי לא היו לה ימים קשים? וכי תשעים שנות עקרה הם שנים טובות?

אלא, שרה אמנו חייתה כל השנים בתחושת שליחות וניצול הזמן ובערוב ימיה, עת הסתלקה מהעולם, באו כל שנותיה והעידו שגם במצביה הקשים ביותר – כולם היו מנוצלים לטובה.

אתם כאן, אמרתי להם, אולי זה לא האופן הרצוי והמקובל, אבל משעה שכך קרה וזהו יד ה' - עכשיו החובה שלכם למלא את הימים ולנצל את הזמן דוקא כאן, לעשות טוב, לבירת ידע חיובי , להרבות באהבת רעים ולעשות חסד איש עם רעהו. זו חובתכם.

אין אדם שלא מתנסה ועובר אירועים משמעותיים בחייו. בסוף-בסוף, כשיבדקו אותנו השאלה תהיה האם אכן ניצלנו את יכולותינו בכל מקום בו היינו לטובה?!

התשובה בוודאי תהיה חיובית.

יחד שבטי ישראל

שבת שלום ומבורך

הרב בן ציון נורדמן

[email protected]

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!